מילון ערכים בקבלה

פט) פאה:
עי' לקמן תשובה צ' <פאתי הראש>.

צ) פאתי הראש:
מלכות נקראת פאה, משום שמלכות היא אחרונה שבע"ס, דוגמת פאת השדה הנשארת באחרית הקצירה. וע"כ המלכות דע"ס דשערות רישא, נקראת פאתי הראש. ומלכות זו דפאתי הראש היא כמו הקרומא דאוירא המבדיל בין גלגלתא, שהיא ם' דצל"ם, לבין אוירא ומו"ס שהם ל"צ דצל"ם. כי כן מלכות דשערות רישא, מבדלת בין שערות רישא שהם בחי' ם' דצל"ם, לבין שערות דיקנא שהם בחינת ל"צ דצל"ם. ונמצא שהשערות דיקנא מפאתי הראש נפקי. גם היא נבחנת שיש בה מבחינת מלכות דצמצום א', כי בחינת השערות הם לבושים דע"ב הגלוי, שהוא יוצא על בחינת מלכות דצמצום א', כנודע. (אלף שפ"ב אות קע"ח).

עג) פב"פ:
כשהנקבה מקבלת האור העליון מן הפנים של הזכר לתוך הכלים דפנים שלה, נקרא זה זווג פב"פ. (דף תק"א אות כ"ד)

כשאין בפרצוף רק אור הנשמה יש אחיזה לחיצונים באחורים שהם זו"ן, וע"כ המה אב"א, ורק פניהם הנשמה מגולה כלפי חוץ. ובבוא חיה בהפרצוף שהוא הטעמים וחכמה אז נגדלים האחורים ואין עוד פחד מחיצונים, ואז חוזרים פב"פ ומזדווגים ( ע"ח ש"ו פ"ב).

       אפשר לבאר זה בסוד "עולם שנה" כי המשפיע בעתיד כלומר מכאן ולהבא מכונה בשם פנים, והמושלם רק בסוד למפרע דהיינו בעבר אכן עכשיו נסתר אורו, הרי זה מכונה בסוד אחור.
       ולפי"ז נמצא, שפב"פ יורה שהזכר גם הנוקבא משפיעים מכאן ולהבא כמו למפרע, ואב"פ יורה ששלימותו של הזכר נגלה רק למפרע ולא להבא, אמנם הנוקבא משמשת עם הארתו הזו דלמפרע שבהזכר, משמשת הנוק' גם מכאן ולהבא.
       ופב"א יורה שהזכר יפה כחו להשפיע גם מכאן ולהבא, אמנם הנוק' המקבלת הארתו הזאת אינה נשלמת בו רק בעבר ואינה יכולה אמנם להשפיע להבא. גם זסו"ה וילכו אחורנית וכו' וערות אביהם לא ראו, כלומר שבסוד השמלה והפרסא תיקנו רק את העבר והלמפרע, ולא היה מספיק על מכאן ולהבא ולפיכך וילכו אחורנית, כלומר שהביטו רק בהעבר דהיינו ופניהם אחורנית, ולפיכך ערות אביהם לא ראו, אכן אם היו רוצים להביט בהוה ובעתיד ודאי היו רואים ערות אביהם, כי הפרסה אינה מגנת על ההוה והבן, (עי' לעיל פרסא).
       גם ז"ס הסימנים שבין יהונתן ודויד, בסו"ה הנה החצי ממך והלאה, שיורה על מכאן ולהבא הוא סימן של שלום, משא"כ היפוכו סימן שיפחד ממות עש"ה.

ריג) מהו פב"פ דזו"ן דקליפות.
מסבת חטאו של אדה"ר נפלו ט"ת דנוקבא, ונתלבשו בנוקבא דקליפות, ונבנית בפרצוף שלם ע"ס, ונעשו זו"ן דקליפה בבחינת פב"פ. (אות רל"ד).

       ד' המצבים:
       פב"פ, אב"פ, פב"א, אב"א .
       הנה ההפרש מבין אחור דזכר לאחור דנקבה הוא, אשר באחור דזכר יש רשימו רג"ר משא"כ בנקבה, כי צדדים אלו שורשם מזמן צמצום ב' דא"ק שנה"י שלו עלה לחג"ת וחג"ת לחב"ד, ונמצא אשר כל הפרצופים הבאים אחריו יש בהם צד פנים מיוחד וצד אחור מיוחד, כי אור דחג"ת בכלים דחב"ד, הרי שהפנים דראש ה"ס חג"ת והאחור דראש ה"ס חב"ד ואור דבהאי משמש בכלים דחג"ת, נמצא אשר הפנים דגופא ה"ס נה"י והאחור ה"ס חג"ת. ולפי"ז נמצא אשר הנוקבא שכל שורשה הוא אור דנה"י המשמש לכל היותר רק בכלים דחג"ת, אשר ע"כ אין לה רשימו דג"ר אלא רק רשימו דחג"ת, משא"כ הזכר ששורשו הוא אור דחג"ת. ומתוך שאור הזה משמש בכלים דחב"ד הרי כלול בו מחמת זה גם רשימו מכלים דחב"ד הנמצאים באחור דראש עכ"פ.
       ולפיכך מוכרח שיעברו על כל הפרצופין שמצמצום ב' ולהלן ד' מדרגות מקטנותם עד גמר גדלותם, כי מתחילתם שנמצא הנוק' במסך דבחי"א מכונה זווג דזכר הזה בשם אב"א ואחוריהם דבוקים, כלומר שאין ניכר כאן שום הפרש ממעלת אחור דזכר על הנוקבא, והוא מסבה שהמסך דבחי"א המשמש להזו"נ אלו הרי אינה מעלה רק אור דחסדים בלבד, ונמצא אחור דזכר נעלם, כי אין שום פעולה להרשימו דג"ר שבאחוריו, ונק' ג' גו ג'כי אור החג"ת שלו הכלול ברשימו דג"ר דאחור אשר זהו כל מעלתו על אור של הנה"י שאין בו רשימו זו כנ"ל, הנה כאן עדיין אינו מגלה שום פעולה מיוחדת, וע"כ נבחן שהוא נעלם וטמון באור של הנה"י. ונק' ג"כ חצ' כותללשניהם, כי הן להזכר והן להנוק' חסר חצי כותל עליון דג"ר, שאין בהם רק אור דחסדים מחצי כותל תחתון, דהיינו המסך דבחי"א כנודע.

      הטבור ה"ס הכתר דנקודים המלביש לשבולת דישסו"ת דא"ק, סוד הקיבוץ דחו"ג שביסוד דישסו"ת נקרא שבולת, וע"י זווג דיסוד א"ק נתלבש השבולת הזה המכונה נה"י דכתר בתוך ראש הב' שהם או"א דנקודים, כלומר שיצא מבחי' מסך דבחי"א מעינים וירד למלכות לפה דג"ר נקודים, שז"ס התלבשות נה"י דכתר באו"א דנקודים.
      ובשבירת מלך הדעת שה"ס התפ"ב מהתלבשות הכתר הנ"ל, הרי שוב נתעלה השבולת מפה דראש נקודים לחוטם, ובשבירת חו"ג דנקודים נתעלה לעינים כמקדם לחכמה דמלכות לבחי"א, ואז נפגמו נה"י דכתר דהיינו כל אותו השיעור שמעינים עד הפה דראש שנתארך מחמת הזווג דיסוד א"ק, הנה כ"ז נתבטל ונפגם.

פ) פה (ח"ג פי"א אות ה'):
מלכות של ראש מכונה "פה".

נט) פה (ח"ד פ"א סעיף ג'):
מלכות של ראש, שעביות דמסך משמשת שם ממטה למעלה, נקראת "פה".

מלכות של ראש נק' פה, שהספירות של ראש מכונים גו"ע אח"פ. וכאן מקום המסך המזדווג עם אור העליון ומעלה הע"ס דאו"ח, וכאן מקום יציאה ולידה של התחתון בפרצופי א"ק. אמנם באצילות נעשה שינוי מקום ללידת התחתון שיוצאים מפי היסוד.

דעת גנוז בפומא דמלכא, כי הגבורה של דעת נגנזת בפה בסוד ה' מוצאות הפה, שכללות הפה מהם נעשה והם נגנזו שם. גם אמרו גנוז הוא כי ברצונה מוציאה גניזת האותיות הנ"ל בסוד קול ודבור, וברצונה גונזת אותם בפנים בסוד נאלמתי דומיה. ( ש"ה פ"ג ע"ח).

הפה הזה יצאו וכו' מנגד הפנים עד נגד הטבור. (ש"ו פ"א ע"ח).

(עי' ע"ח ש"ד פ"א) וז"ל הפה שה"ס המלכות דתבונה,

ה"ס השורש לאו"ח וה"ס הכתר לתחתון ולגוף דהיינו בהסת"ב ( ע"ע מלכות דעליון כתר לתחתון ). וע"כ נבחן שם אור א"ס ב"ה כי כל כתר ה"ס א"ס ב"ה, והבל הפה במקום הפה ממש הוא עצמות אור א"ס ב"ה ממש המתפשט, ושם ה"ס פנימי וראש דנפש, והמתפשט מפה ולהלאה ה"ס גוף וחיצונית הנפש. ועד"ז תקיש בהבל אוזן והבל חוטם. (ע"ח ש"ד פ"ב )

      אלם, חרש, פקח, עור. הם נמשכים מסוד ה' ימי בראשית הפה בפתח במקוה"נ, וז"ס שאמרו על משה שאין כחו אלא בפה כי משם גבורתו ביד חזקה ובמורא גדול.
      אלם: באומ"צ ביום רביעי שלא הי' להם שום פתחון פה רק בסוד מםסתומא כמו בתבה, (שה"ס תיבת גומא שנצפן משה בתוכה ) דהיינו סיתומין דאמא.
      חרש ה"ס כל"א יום ג' ששום דבר רע לא נכנסו באזניו, (רק תמר תמר ותו לא ) שז"ס ומי חרש כמלאכי אשר אשלח שה"ס מלאך ה' מן השמים, ובסו"ה מקצה השמים מוצאו דהיינו ביום ג', ותקופתו על קצותם דהיינו ביום ה', כי שם נפתח הפה כנ"ל.
      פקח: ה"ס תוך מקוה יום ב' שמשם כל החכמות והפקחות, כי נפקחו עיניו ומשם סוד המראה.
      עור: ה"ס ראש מקוה יום א', כי בסו"ה ויסתר משה פניו נדמה לכאורה כמו עור לעולמות אשר ביום ב' סו"ה הוציא עם עור ועינים יש, תמול שלשוםוזסו"ה ויאמר משה בי אדני בסוד יום ה', לא איש דברים אנכי מיום ד', גם מתמול מיום ג', גם משלשום מיום ב', גם מאז דברך אל עבדיך מיום א', ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם ביום ה', או מי ישום אלם ביום ד', או חרש ביום ג', או פקח ביום ב', או עור ביום א', הלא אנכי הויה כולל כלם.

       בסו"ה פה אל פה אדבר בו, דהיינו פה דיום ד' שה"ס אלם מתלבש ומתחזק ע"י פה דיום ה'. וע"כ זכה משה לגילוי שכינה בהקיץ ממש כדבר איש אל רעהו ומשה ידבר והאלקים יעננו בקול, כי מיום ד'
       קול: נמשך ולא דיבור מסעם הנ"ל, ששם סוד אלם חסר ה' דאלקים, דע"כ אמר משה לא איש דברים אנכי כנ"ל, אכן ה"ס קול ה' אשר קול הזה המתלבש בסוד הפה דיום ה' יוצאים כל דברות ה' משא"כ פה אהרון: שה"ס יסוד אמא שהוא קצר ורחב, דע"כ לא נמשך אלא עד יום ד,.
       בסוד הבל קול ( דיבור ) בלי דיבורים, וזסו"ה ודברת אליו ואנכי אהיה עם פיך ( מיום ה' ), ועם פיהו (יום ד' ) והורתי אתכם את אשר תעשון.

או חזה: (ע"ע הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע ) ונתבאר שם אשר התפשטות הע"ס הא' דגופא דכל פרצוף מתחיל מפה דראש, דהיינו מהמסך שבמלכות דע"ס שבראש ומסתיים בטבור. דהיינו בחי' מסך ומלכות דמלכות של ראש, ומשום חוק ההזדככות הנוהג בכל מלכות דמלכות, נבחן אשר המסך שבה מזדכך ועולה על סדר המדרגות, מתחילה מבחי"ד לבחי"ג ונבחן שנתעלה למדרגת ז"א. ואח"כ מבחי"ג לבחי"ב ונבחן שנתעלה למדרגת בינה. ואח"כ מבחי"ב לבחי"א ובתעלה למדרגת חכמה. ואח"ז כשמזדכך מכל בחי' העביות נבחן שבתעלה לבחי' השורש דהיינו הפה שה"ס המלכות שבראש בסוד שנעשה כתר למדרגות הע"ס דגופא. ואז חוזרים עליו ד' בחי' דאור העליון שבראש ופוגע בהמסך המזוכך ההוא שעלה לשם שמשום זה נתעבה תיכף לבחי"ג, עש"ה. ומתוך שנתעבה לבחי"ג הרי חזר וירד ממעלתו לעביות דז"א, ע"כ נבחן ששוב נתפשט המסך וירד מבחי' פה דראש לבחי' טבור, כלומר בסמוך לטבור ששם בחי"ג, וכשהוא שם אור העליון של ראש יורד ומכה במסך ההוא, ועולים הע"ס דהתפשטות החדש או"ח ואו"י בבחי' הסתכלות א' לראש, ונמצא שהטבור דעליון דהיינו מקום הסת"ב דעליון נעשה למקום הסת"א דתחתון, כי שם ירד בחי' המסך דמלכות של ראש דהתפ"ב החדש המכונה תחתון, להיות חומר הכלים שלו מבחי' אחרת מהחומר דפרצוף הקדום, כי חומר דפרצוף הקדום דהיינו המלכות שלו הי' מבחי"ד וחומר דפרצוף חדש הוא מבחי"ג.

ההבחן בין אהרון למשה הוא כמו מאבא לאמא. כי משה הוא בחי' יסוד אבא דאריך, כי תופס ונמשך כל חמש הבחינות פה אלם חרש פקח כנ"ל, וז"ס פה אל פה

      (ע"ע תיקוני הנקבים ) פרצופין הם: או"א, או"א זו"ן:ויש להוסיף עוד על מ"ש שם, כי ענין התפשטות מעילא לתתא ה"ס בקיעת הנקב, כי הנקב כולל ב' בחינות, כמו שפה עילאה שה"ס ההסתכלות ועליית האו"ח ממטה למעלה, וגם בחי' שפה תתאה שה"ס ההתפשטות וירידה האור ממעלה למטה, ולפיכך כל עוד שאין שם ענין ירידת האור והתפשטותו ממעלה למטה נבחן שהוא כלי סתום, כי התחתונים לא יוכלו לינק משם ולא כלום להיותה בחי' עליה בלי ירידה להשפיע לתחתונים, ובעת שמתחלת לירד ולהתפשט לתחתון נבחן שנבקע שם נקב : בחי' שפה תתאה המשפיע לתחתונים, ומזה תשפוט ג"כ אם אח"כ נתבטל משם דבר ההתפשטות ממעלה למטה נבחן אשר חזר ונסתם הנקב. ובזה תבין סוד פתיחת הטבור בעובר, וסוד יציאה לאויר העולם הגורם לסתום הטבור ולפתוח הפה. כי יש ג' בח" הסתכלות והתפשטותבכל פרצוף במקורו. אמנם בפועל אי אפשר להיות רק ב' בח" הסתכלות והתפשטותבלבד, והענין שהתפ"א והסת"א ה"ס הפה שה"ס עליית או"ח לבחי' ע"ס דראש וירידתו מעילא לתתא לע"ס דגופא באותו שיעור שהאו"ח הלביש בראש. ואח"כ יש הסת"ב והתפ"ב שנק' טבור, והוא משום שבסופו של התפ"א במלכות דאותו הירידה, (שה"ס כל"א) חזר ונעשה סוד הסתכלות מחדש, (בסו"ה וירא ה' כי סר ) ואח"כ התפשטות מעילא לתתא, (שה"ס אומ"צ ) וע"כ נבקע שם נקב שנק' נקב הטבור, אשר שפה עילאה של נקב ההוא מעלה או"ח ממטה למעלה מטבור עד הפה בסוד ע"ס דראש, ושפה תתאה מוריד אותו השיעור דהלבשת הראש מטבור ולמטה בסוד ע"ס דגופא ותוך, והתפשטות הזה נק' רגלים או נה"י (שה"ס אומ"צ). וז"ס ראש דעובר:המכונה ראשו בין ברכיו. כלומר, לאפוקי מראש האמיתי דהסת"א שהאו"ח עולה מבין כתיפיו בסו"ה ובין כתיפיו שכן. ובחי' התפשטות למטה שלו נק' ידיםוחג"ת, כי התפ"א נק' ידים: משא"כ התפ"א שהיא בחי' או"ח היורד מן ראשו בין ברכיו הוא נק' רגלים: או נה"י. וב' הסתכלויות אלו אינם נוהגים אלא באו"א הפנימיים או בסוד עוברבמעי אמו. שאוכל מה שאמו אוכלת, (בסוד או"א הפנימיים שאבא ה"ס מטבור ולמעלה ואמא ה"ס מטבור ולמטה) ואינו מטיל רעי, כלומר שבבירורין אלו אין בחי' פסולת כדי שלא יהרוג את אמו שהיה מתבטל לגמרי ענין התפ"ב וסוד אמא הפנימיות, כי בירורין אי אפשר שיתחדשו בסוד התיקון כי נגנזו בחי' או"א הפנימיים כנודע, שז"ס שאמרו ז"ל על רבינו הקדוש לא הוריד ידין מטבור ולמטהכלומר שלא פתח הנקב הזה אחר שנסתם ונשאר בבחי' עליה בלבד בלי ירידה, שז"ס האי קרומא דאסתם דלא לאתפתחאעוד גם ז"ס ע"כ יעזב איש את או"א ודבק באשתו כמ"ש להלן.
      הסתכלות ג': במלכות דנה"י שוב נעשה הסתכלות, ומתוך שלא היה שם בחי' התפשטות ממעלה למטה, נמצא שנחתך ונפסק ההארה שלא תתפשט משם ואילך ע"כ נעשה שם סיום הפרצוף, ( משא"כ בנקב הטבור אצ"פ שנסתם בשעת היציאה לאויר העולם שפירושו שאין עוד התפשטות שם מעילא לתתא, מ"מ עדיין לא נפסק הפרצוף משום זה, והוא משום ששורשו מעת העיבור מקיים אותו ההמשך כמ"ש בע"ה).
      חג"ת א"א מוחי או"א ונה"י לז"א: והנה נתבאר שהתפשטות א' ה"ס ידים וחג"ת שנמשך מפה עד הטבור, והתפשטות ב' ה"ס רגלים ונה"י שנמשך מטבור עד סיום בסוד העובר בעת שטבורו פתוח. ובזה תבין סוד או"א שנמשכים מסוד התפ"א וע"כ חג"ת דא"א הם המוחין שלהם, וסוד זו"ן שנמשכים מסוד התפ"ב וע"כ נה"י דא"א מתלבשים בהם למוחין. ונתבאר היטב סוד התפ"א שהוא מפה ולמטה בסוד או"א והתפ"ב שהוא מטבור ולמטה בסוד ז"א, ועתה נבאר סוד מנקב היסודולמטה, ע"ד שנתבאר שסוד נקב הוא דוקא במקום שיש התפשטות מלמעלה למטה.
      עשר ספירות: ונבאר מתחילה סוד ע"ס במקור אצילותן, ונודע שהם שורש וד' בחי' דאו"י, שהשורש נק' כתר, והתפשטות א' מפה עד הטבור נק' חכמה, והתגברות א' שה"ס הסתלקות החכמה והמשכת חסדים נק' בינה ונק' הסתלקות א', ואח"כ בא התפשטות ב' ממעלה למטה שנק' ז"א, ואח"כ הסתלקות ב' שה"ס הסתלקות דהתפשטות ב', והמשכת חסדים נק' מלכות חג"ת נה"י.ובזה תבין למה נק' הז"א חג"ת נה"י, כי בהתפשטות ב' שה"ס ז"א הנה בא החכמה בכלי דכתר, כלומר שאור הכתר נעלם למקורו ולא נודע בהפרצוף זולת בחי' התפשטות א' שנק' חכמה, אכן לא בבחי' התפשטות ממעלה למטה, שזה הוא כלי דחכמה, אלא בכלי דכתר שה"ס הסתכלות וראש, שהאו"ח מלביש ממטה למעלה. וההפסד בשנים: א' שחסר אור הראש והכתר, והב' שבחי' אור החכמה שישנו גם הוא אינו מתפשט למטה כמו שהיה מקודם, ולפיכך נשתנו שמות הספירות, כי אור החכמה של עתה בבחינת ממטה למעלה נק' חסד כי לא יוכל להתפשט למטה רק אור דחסדים, וסוד אור הבינה בכלי דחכמה נק' גבורה : כי נקבה צריכה להיות פניה למעלה בבחי' התגברות, והכלי הוא אמנם בבחי' התפשטות למטה דהיינו מפה עד הטבור, ומ"מ האור אינו הופך פניו, דע"כ נק' אור הבינה שהוא נקבה. ולפיכך נק' גבורה ולא בינה, משום שספירת החכמה אינה משפיע לה אלא ספירת החסד. ואור ז"א בבינה נק' ת"ת: משום שמתפאר בבחי' הקטנות שבו ע"י המוחין שהמשיך בכלי דבינה, שמתיישב בה מה שהיה חסר מקודם לאור הבינה נה"י: והנה נתבאר שבחי' כח"ב שהופיע בזמן התפ"א ירדו בזמן התפ"ב לבחי' חג"ת, ואור התפ"ב עצמו שנתפשט מטבור ולמטה ה"ס נה"י, וההבחן בין חג"ת לנה"י כמו מג"ר לו"ק, כלומר מראש לגוף, כי חג"ת קבלו עתה בחי' ראש, כי הרי אפילו ספירת החכמה מחויבת להפוך פניה למעלה משום אור הבינה שנתיישב בה כנ"ל, וא"כ שוב אין כאן בחי' התפ"א ולא כלום, ונמצא ג' ספירות הללו חג"ת שאינם מתפשטים למטה כלום, ואמנם בחי' התפשטות ממעלה למטה עצמו שהוא ההתפ"ב השולט עתה הוא הנק' נה"י, כלומר מה שמתפשט מחג"ת לתחתונים נק' נה"י לאפוקי מחג"ת עצמם שאינם מתפשטים והמה ג"כ העתקה בעלמא, אשר השפעת החסד נק' נצח והשפעת הגבורה נק' הוד והשפעת הת"ת נק' יסוד.
      מלכות: והנה נתבאר כח"ב שה"ס הסתכלות והתפשטות א' והסתלקות א', וחג"ת נה"י שה"ס מטבור ולמעלה נק' חג"ת, ומטבור ולמטה שהוא בחי' התפשטות ב' עצמו הוא נק' נהג"י, ועתה שנעשה בחי' הסתלקות ב' שחזר ונסתלק אור נה"י למקורו אשר בחי' זו נק' מלכות.
      פרצוף ע"ב: עוד תדע שהסתכלות עם התפשטות א' המה בחי' פרצוף גלגלתא ונק' טעמים, והסתלקות א' עם התפשטות ב' הוא בחי' פרצוף ע"ב ראש וגוף, ונק' נקודות.
      פרצוף ס"ג: והסתלקות ב' אשר נק' אצילות מלכות כנ"ל, הנה עלה אור הנפש בכלי דבינה, (כל"א) שבחי' התפ"ב נעלם מהם האור ובטל כלי ע"ב מהיכנו ונעשה אז שליטה לכלי בינה, (כל"א ) וע"כ נאצל בזה פרצוף ס"ג בנר"ן בכח"ב.
      פרצוף מ"ה: ואחר כך שנזדכך גם בחי"ב (כל"א ) ועלה אור נה"י בחג"ת, יצא בחי"א, בפרצוף של רוח ונפש בלבד שנק' ז"א חסר ראש, הנפש בחכמה ורוח בכתר עד שעלה הנפש בכתר שנעלם כל האור.
      ע"ס דראש בסוד רת"ס: אחר שיצא פעם א' בחינת רת"ס שהם נמשכו מד' בחינות דאו"י, שהתפ"א והסת"א בסוד חו"ב דאו"י, שעד הטבור נק' התפשטות האור מהשורש ממעלה למטה שנק' חכמה, וענין בחי"ב שה"ס התגברות הבינה אחר תוספות שפע שדחתה החכמה והמשיכה חסדים שנק' הסתלקות א' ונק' בינה. ואח"כ התפשטות אור דחסדים ממעלה למטה דהיינו מטבור ולמטה נק' בחי"ג או ז"א, ואח"כ התגברות ב' שבא"ס היתה התגברות אחר אור החכמה שנק' בחי"ד או מלכות, אשר אחר הצמצום כבר אינה ראויה לקבל כלום ע"כ עשתה סיום לאותו הפרצוף, (כי עניו או"ח נוהג רק בפה דראש ולא במלכות אחר נה"י) הנה אחר שנפרט זה שוב נתרשמו ד' נחי' דאו"י גופיה בסוד רת"ס הנ"ל. כי אפילו בע"ס דראש גופיה שהם ממטה למעלה נבחן ג"כ בהם בחי' רת"ס, אשר כח"ב שהם ג"ע אזנים ה"ס ראש, וחוטם ה"ס תוך ופה ה"ס סוף. או גלגלתא ה"ס ראש וחו"ב ה"ס תוך וז"א ונוק' ה"ס סוף.
      וכדי להבין נבאר סוד ו"ק שנק' ז"א: חג"ת נהי"מ : כי כבר נתבאר שהתפ"א נק' חכמה והסת"א נק' בינה שה"ס עינים ואזנים בסוד ראיה ושמיעה. ונמצא גלגלתא ה"ס ראש דראשהמשפיע ממטה למעלה, ואין בחי' כלי קבלה רק סוד עינים ואזנים שה"ס התפ"א, והסת"א הם כלי קבלה הראשונים, ואח"כ נאצל ויצא סוד חוטם שהוא ז"אשיש לו ראש מיוחד לעצמו שנק' חג"ת, ותוך מיוחד שנק' נה"י וסוף מיוחד שנק' מלכות, שה"ס שתא אלפין שבחוטם : בסוד שתא אלפי שני. וצריך שתדע שבעת שיצא ונאצל הבחי"ג שהוא ז"א שה"ס התפשטות ב' מטבור ולמטה, הנה אז יצא חכמה בכלי דכתר ואור הכתר נעלם בשורשו. והטעם, כי בחי' התפשטות ב' ממעלה למטה מביאה אור נפש בכלי דז"א ואור ז"א לכלי דבינה. שבזה מגביה את אור הבינה לכלי דחכמה, (שה"ס ג"ר דבינה מכל אומ"צ ) ומעלה אור החכמה לכלי דכתר, ( שה"ס הע"ס היוצאים על זווג דהכאה דבחי"ג כנודע),

ב' פעולות בפה: הוצאת דיבורים והכנסת מזונות, הדיבורים נמשכים מסוד צ"א דצבאות והמזונות מסוד ב"א דצבאות, וזס"ה רוחי אשר עליך שה"ס מזונות ע"ד "ניזון" מזיו השכינה, "ודברי אשר שמתי בפיך" ה"ס הדיבורים שהם הבלים יוצאים דרך פה כנ"ל. ואע"פ שאין לך שום דבר שלא יהי' כלול מערב ובוקר יציאה וביאה, שהרי בכל ימי בראשית כתיב יהי' ערב ויהי בוקר, אמנם המדובר לעיל הוא סובב על השליטה, שבהמזון עיקר השליטה להבא, ובהדיבורים עיקר השליטה לצ"א.

ריד) מהו פו"א.
עי' לעיל תשובה קל"ב <כלים דפנים>. ותשובה צ"א <חיצוניות ופנימיות דכלים>.

קד) מהם פו"א דאותיות.
עי' לעיל בתשובה ב' <אחורים דאותיות>. (אות קמ"ז).

קי) מהם פו"א דאותיות.
עי' בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

קה) מהם פו"א דב"ן דב"ן.
הנה אחר נסירה, נבחן הז"א שכולו מ"ה, דהיינו מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן, שפירושם, חכמה וחסד דאבא וחכמה דחסד דאמא, ומבחינת השמות הם ד' הבחינות שבאותיות דהוי"ה דמ"ה שהם: כתר, חכמה, בינה, וז"א, הנ"ל בתשובה ב' <אחורים דאותיות>. והנוקבא כולה ב"ן, דהיינו בינה וגבורה דאבא, ובינה וגבורה דאמא, הנקרא ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, והם רק המספר והגימטריא של ד' הבחינות שבהוי"ה דמ"ה, כנ"ל בתשובה ב' <אחורים דאותיות>.
ונתבאר, שבחינת האותיות דד' בחינות שבהוי"ה דמ"ה, הם בחינת מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן, שהם חכמה וחסד דאו"א, ובחינת המספרים של ד' הבחינות דהוי"ה דמ"ה, הם ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, שהם הבינות וגבורות דאבא ודאמא ונתבאר לעיל שבד' בחינות אלו כח"ב ז"א דהוי"ה דמ"ה, הן בבחינות האותיות שבהם, והן בבחינות המספרים שבהם, יש בהם בחינות פנים, שהם: היושר של הוי"ה פשוטה לכתר דפנים, ועשר האותיות דהוי"ה דמ"ה לחכמה דפנים, וכו', שהם הט"ס דפנים דז"א. וכן הגימטריא של ד' הבחינות אלו הם הט"ס דפנים דנוקבא. ועד"ז יש אלו ד' הבחינות כח"ב ז"א, בבחינות אחורים, שהם הריבוע של ד' הבחינות השמות, שריבוע דהוי"ה פשוטה היא אחורים דכתר, וריבוע דעשר האותיות דהוי"ה דמ"ה, הוא האחורים דחכמה. וכו'. וכן הגימטריא של הוי"ה פשוטה בריבוע, הוא אחורים דכתר דנוקבא, והגימטריא עשר אותיות הוי"ה דמ"ה בריבוע, הוא אחורים דחכמה דנוקבא. וכו' עש"ה.
ונמצא, שבעת הנסירה, שהמוחין הם בבחינת האחור דז"א, כי עוד לא נגדלה הנוקבא עמו בקומה שוה אלא רק מאחוריו, נבחן ט"ס של הז"א, שהם ד' הבחינות שמות הנ"ל בריבוע. והיינו רק מבחי' האותיות דד' בחי' שמות הנ"ל בריבוע. והם אחורים דמ"ה דמ"ה, ומ"ה דב"ן. והגימטריא של ד' הבחינות שמות הנ"ל בריבוע, הם הט"ס דאחור דנוקבא, שהם ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן בבחינת האחורים שלהם. באופן שהאחור דמ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן הוא ט"ס דז"א. והאחור דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן הם ט"ס דנוקבא.
ואח"כ חוזרת הנוקבא לנקודה תחת היסוד ומקבלת עי"מ דפב"פ עם הז"א, ונמצא, שט"ס דפנים שהשיג הז"א הם הפנים דמ"ה דמ"ה והפנים דמ"ה דב"ן, שהם בחינת ד' השמות הנ"ל, בבחינות היושר שבהם ובבחינות האותיות שבהם. והנוקבא השיגה ג"כ ט"ס דפנים, שהם הפנים דב"ן דמ"ה והפנים דב"ן דב"ן, שהם המספרים של האותיות שבד' בחינות השמות ביושר שלהם.
ונמצא עתה, שיש לז"א פו"א דמ"ה דמ"ה, ופו"א דמ"ה, דב"ן שהם בחינות האותיות דד' בחינות השמות הנ"ל, הן בבחינת היושר שבהם שהם הפנים דמ"ה דמ"ה ופנים דמ"ה דב"ן. והן בבחינת הריבוע שלהם, שהם הריבוע, שלהם, והם אחור דמ"ה דמ"ה ואחור דמ"ה דב"ן.
וכן יש עתה לנוקבא פו"א דב"ן דמ"ה, ופו"א דב"ן דב"ן, שהם המספרים של ד' הבחינות שמות הנ"ל, הן ביושר והן בריבוע, כנ"ל. שהמספרים דיושר הם ט"ס דפנים דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, והמספרים דריבוע, הם ט"ס דאחור דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן.
ונמצא, שהפנים ואחור דמ"ה דמ"ה, הם פו"א דחכמה וחסד דאבא. ופו"א דמ"ה דב"ן, הם חכמה וחסד דאמא. והם שניהם פו"א דט"ס דז"א. ופו"א דב"ן דב"ן, הם בינה וגבורה דאמא. ופו"א דב"ן דמ"ה, הם בינה וגבורה דאבא. והם שניהם פו"א דט"ס דנוקבא. (אות קנ"ג וקנ"ד).

קו) מהם פו"א דב"ן דמ"ה.
עי' לעיל בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

קז) מהם פו"א דמ"ה דב"ן.
עי' לעיל בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

קח) פו"א דמ"ה דמ"ה.
ע"י' בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

קט) מהם פו"א דמספר.
עי' בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

קיא) מהם פו"א דנקודת המלכות.
עי' בתשובה י"א <בחי' עשירית דאחור>.

רטו) מהם פו"ח.
עי' לעיל תשיובה קל"א <כלים חיצונים> ותשובה צ"א <חיצוניות ופנימיות דכלים>.

כל העולמות כולם כאחד אפי' א"ק, כל הכלים שלהם יש בהם פנימיות וחיצוניות. (ש"ג פ"ג ע"ח).

רטז) מהם פו"ח דבי"ע.
עיקר פנימית וחיצוניות: הנה המקום בי"ע, הנעשה מכלים דאחורים דפרצוף נקודות דס"ג, הוא החיצוניות. וכל מה שבתוך המקום הזה דהיינו העולמות ומה שבהם, שהם נבררו מהאחורים דז"מ דמיתו, הם הפנימיות בי"ע. אמנם יש עוד כמה מיני פנימיות ומיצוניות: א' פו"ח שבע"ס דפרצוף בי"ע, שג' כלים כח"ב, שבהם מתלבשים נר"ן פנימים, הם פנימיות דע"ס. וב' הכלים זו"ן, או עור ובשר, שבהם מתלבשים נר"ן דחיצוניות, וכן הארת המקיפים דחיה יחידה, הם חיצוניות דע"ס. ב' הם התולדות הנולדים מהם: כי הנולד מהפנימיות הספירות הם נשמות בני אדם והם נקראים פנימיות העולמות, והנולד מחיצוניות הספירות, שהם נשמות המלאכים, הם חיצוניות של העולמות. גם הלבושים והיכלות והרקיעים וכו', הם נולדים מחיצוניות הספירות, והם חיצוניות העולמות. וכן בכלל, נבחנים האורות והכלים לפו"ח: שהאורות הם פנימיות, והכלים שבהם מתלבשים האורות, הם חיצוניות. ועוד יש כמה בחינות פו"ח. וענין מקור התחלקות דפו"ח עי' לעיל בתשובה צ"א <חיצוניות ופנימיות דכלים>. (אות צ"א. ואות קס"ז. קס"ט. ואות קם"ה וקפ"ח עד קצ"ב).

צד) פו"מ דדיקנא:
עי' לעיל בתשובה פ"ג <ע"ס מקיפים של הדיקנא> ופ"ד <ע"ס פנימיים של הדיקנא>.

ריז) מהם פו"מ דעצמות ע"ס.
הכלים דחיצוניות שבעשר ספירות, שבבי"ע, שהם ב' הכלים בשר ועור שבהם נ"ר דחיצוניות, יש להם גם יחס של אורות מקיפים להע"ס. כי אי אפשר שיחזרו ב' האורות חיה יחידה אל הפרצוף אם לא ישובו אלו ה' הכלים דזו"ן, להיות כלים פנימים אל הפרצוף. כנ"ל בתשובה קפ"ה <נשמה דבי"ע היא אלהיות>. וגם האורות חיה יחידה הם המבררים אל הכלים האלו דזו"ן להכשירם לכלים פנימים, וע"כ נבחנים הכלים החיצונים לבחינת כלים מקיפים להע"ס. אמנם אין אורות המקיפים עצמם יכולים להתלבש בהם, להיותם בחינת זו"ן שנפרדו מכלים דגוף, והכלים לאו"מ, אינם נעשים אלא מזו"ן. שנפרדו מאורות דראש, כי או"מ אין להם אחיזה אלא בראש וג"ר כנודע. (אות קע"ז).

צה) פו"מ דשערות רישא:
עי' לעיל בתשובת פ"ה <ע"ס פנימיים ומקיפים דשערות רישא>.

פא) פועל (ח"ג פ"ו אות ד'):
יש בחינת בכח ויש בחינת בפועל. עיין מלת כח.

גמרו של הענין נק' פעולה, וכמו מעשה.

נה) פורח באויר:
הבינה שיצאה לבר מראש דא"א, נקראת מגדל הפורח באויר, שמצד אחד נחשבת לראש, כי הבינה בחינת ג"ר היא, ומצד אחד היא נחשבת לו"ק שהרי היא נמצאת למטה ממלכות דראש דא"א, וע"כ נחשבת לפורח באויר, כי אינה לא בראש ולא בגוף. ועד"ז היסוד דא"א מבחינת ההארה אל הז"א, נחשב ג"כ למגדל הפורח באויר. כי בעת עלית נה"י דא"א לחג"ת דאו"א, רק ב' הפרקים העליונים דנו"ה נתעלו להיות חג"ת וג"ר לצורך ז"א, אבל היסוד דא"א לא יכול להתעלות, מחמת המסך דסיום הקו האמצעי השורה בסוף הת"ת דא"א. וע"כ נבחן היסוד דא"א שיצא לבר מראש דז"א, כמו הבינה שיצאה לבר מראש דא"א ועד"ז נקרא גם היסוד מגדל הפורח באויר. וכן התבונה דתבונה נקראת ג"כ מגדל הפורח באויר, משום כי לפעמים היא ג"ר, ולפעמים היא ו"ק, בסוד הי' דנפיק מאויר ומה דאשתאר הוי אור, אז היא ג"ר. ולפעמים הדרא ה י' לגוי אור ושוב נעשית אויר וו"ק, עי' תשובה ל"ה (י' דאויר). (אות צ"ו וצ"ז ואות קל"ד וקל"ה).

בסו"ה פח יקשו לי. (ע"ע עצם ובשר)

      (ע"ע יסודות זכר ונקבה, ע"ע שלישים ) ונתבאר שם שג"פ ג"ש הם רת"ס דראש שנק' כח"ב, ורת"ס דגופא שנק' חג"ת, ורת"ס דלבר מגופא שנק' נ"ה וש"ת דת"ת עש"ה. ובהמתבאר שם תבין סוד פה דראש הסתום בעיבור: כי סוד הנקבה"ס השאלה, וסוד השבה למקומה ה"ס הסיתום דהנקב. ולכן מתחילה נפתח הנקב דפה דראש בסוף דראש שה"ס בינה, ואז ירדו הכח"ב ונעשו לחג"ת והיה הנקב פתוח, אמנם אח"כ כשנגלה הנצח (אומ"צ ) תיכף נסתם פה הזה דהיינו נקב דראש האמור, באופן שאפי' בעיבור מוכרח להיות מתחילה פתיחת פה דראש אלא שבגילוי הנצח חוזר ונסתם.
      פתיחת פה דראש בעיבור: ואח"כ בגילוי ההוד חזר ונפתח נקב מחדש, אבל לא (בכל"א ) בנקב דסוף דראש, אלא דוקא בנקב דסוף דגופא שנקרא פי הטבור: דהיינו בש"ת דת"ת, ואע"פ שה"ס בחי"ב וסוד הבינה שירד לת"ת כנ"ל, אמנם ז"ס בהדי הוצא לקי כרבאובחי"ב נלקה מבחי"ד, אלא לא בחי"ב האמיתית שה"ס סוף דראש ובינה, אלא רק אותה הבחי' שנעשית לת"ת וגם לא כל הת"ת אלא בחי' סוף דת"ת שה"ס פי הטבור. ובחי"ד גופה ה"ס מעי המחובר לאמא תתאה ברחם אמא עילאהשבסוד זה אוכל מהשאמו אוכלתבפה דראש בחי' בינה ממש והיא מקבלם לבחי"ד דבחי"ב, שנק' פי הטבור: וסוד אכילה זו ה"ס החסדים דאתגליא בסיבת הנקב, (דכל"א) בסוד יומםיצוה וכו' (ע"ע שיעור קומה ועי' להלן פתיחת פה דראש באופן אחר) (ע"ע יסודות דזכר ונקבה).

ריח) מהי פי יסוד פתוח.
עי' לעיל תשובה ק"א <חלון פתוח>.

הוא בסוד דחז"ל שהתרנגול מבטיח לנוק' ברמז שמושיט כנפיו עד הקרקע כי יעשה לה לבוש ארוך עד הקרקע, (עירובין ק), כי זהו כל ההפרש שבין זווג דו"נ דאצילות שהם זווג דפיוסא, כי אע"פ שהמשפיע הוא משפיע בדבר היותר ע"ב, מ"מ אין לה שום נכיון והפסד מחמת הזווג, להיות שם טפת החסדים המתגלים אפומא דאמא ( שנק' חלון ) מלובשים בלבוש ארוך מסוד ג"ר, משא"כ בבי"ע דפרודא הזווגים המה בסוד ע"ה מכה ובועל, כלומר שיש להנוק' הפסד וניכיון מסבת עביות הזווג, כי זווג דהכאה שבבריאהנותן להנוק' ג"ר בלי ו"ק, שז"ס חושך דבריאהונמצא ניכיון בחסדים, ובעולם היצירהגיתן לה טפתו"ק בחסרון ג"רהרי יש ניכיון בג"ר, שזה מכונה מכה ובועל, כלומר שמנכה להנוק' בשעת הזווג או מחכמה או מחסדים, משא"כ באצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, כי חיוהי ה"ס חיה וחכמהשמשם סוד לבוש ארוך, וגרמוהי ה"ס טפת חסדים בעצם דמתגליא אפומא דאמה מיוחדים באנקת"ם באחד ממש וע"כ הכלים ג"כ אלקיות. (ע"ע חלונות ומסכים).

ד)פירוד הרוחני:
פירושו שינוי הצורה. ודבקות, פירושו השואת הצורה. ולפיכך זו"ן בקטנותם, אשר שניהם משמשים בכותל אחד, שפירושו אור אחורים דאמא, ונמצאת צורת אחוריהם שוה. הם נבחנים שאחוריהם דבוקים. (תרנ"ד אות נ"ד)

עא) פירוד שבז"ת:
עי' בתשובה נ"ו (מקושרים ומתוקנים). (תתס"ו אות ב').

ריט) מהו פירודא שבבי"ע.
עי' לעיל תשובה קפ"ה <נשמה דבי"ע היא אלהיות>.

עד) פלגי דגופא:
נצח והוד מבחינת אב"א, מטרם שהשיגו בחינת תיקון קוין, המה רק כלי אחד, בלי שום הפרש ניכר מזה לזה. (דף תקכ"ו אות מ"ו)

נודע דעלמין אתיסדו על ב' נקודותבסוד נקודה דעוה"זונקודה דעוה"בוכל פן עושה נקודה מלשון ואולי, כמ"ש השמר פן, ואל אינואלא לא תעשה, וז"ס אשר סוד הפנים דא"א דהיינו סוד ב' תפוחין קדושין נק' תיקון הששי שסוד לחם משנה הנ"ל וסוד פן הימין ה"ס בחי"ב, ופן השמאלי ה"ס בחיא"ד וז"ס שנק' ואמתבסוד חותמו של, הקב"ה אמת. ובזה תבין סוד חקל תפוחין: שה"ס ב' תפוחין הנ"להזרעים ונצמחים וגדלים בשדה אשר ברכו ה'. גם ז"ס המוזכר בכהאר"י בשם הסתכלות פנים דפרצופין זב"ז . כי בסוד כשם שפרצופיהם אינם שוים זל"ז כך דעותיהם אינם שויםכי הכרעת הדעת על החו"ב יש בו ד' בחי' המסך, ולית לך נקודא דלא תהא כלולה בחברתה בסוד ותלכנה שתיהם, ומאלו באים כל השינויים.

פנוי (תע"ס ח"א פ"א או"פ ד'):

הוא מקום המוכן לקבל תיקונים ושלימות.

רכ) מהם פנוים וריקנים מאור.
בכל מקום שעולה שם מלכות המסיימת נעשה משם ולמטה חלל פנוי וריקם מכל אור. כי היא מסיימת אור העליון ומעכבו מלהאיר ממנה ולמטה. (א' תתפ"ח ד"ה והעלה).

עה) פני הזכר:
השפעת הארת החכמה הוא פני הזכר. וכלי דפנים המיוחס לקבלת הארת החכמה, הוא פני הנקבה. (דף תצ"ח אות כ"ג)

עו) פני הנקבה:
עי' לעיל תשובה ע"ה (פני הזכר).

הוא בעת הסתלקות האורות מגוף הפרצוף מסבת הכאת או"פ באו"מ, ( ע"ע הכאת או"פ באו"מ ) שנזדכך המסך ומתפרק הזווג דהכאה, ומאותו רגע שמתחיל המסך להזדכך הנה כל אותם המדרגות שמוציא בהמשך זמן זיכוכו נבחנים שפניהם למעלה, כלומר להסתלק ולעלות למאציל, כי אינם באים להתקיים בהפרצוף משום שהמסך הולך ומזדכך ( ע"ע הפיכת פנים למעלה) (ע"ע פניהם למטה).

ס) פניהם למטה (ח"ד פ"ג סעיף ג'):
כשהאור מושפע להתאחז ולהתלבש לפי מדת גודלה של עביות שבמסך, מכונה זה "פניהם למטה", כי פניותיהם של האורות הוא לבא ולהתלבש בעביות המכונה, למטה.

       היינו אם המסך משיג את עביותו ואור העליון יורד אליו בזווג דהכאה, שאז מתחדש האור בהפרצוף בע"ס דאו"י ואו"ח, ונבחנים אורות אלו שפניהם למטה, כלומר להשפיע ולהתקיים בהנאצל ונק' ג"כ אורות הטעמים. והוא הפכי מהמדרגות היוצאים בזמן זיכוכו של המסך שהללו פניהם למעלה ( עש"ה).
       ופניהם נק' הגדלות שבהאורות ובחי' ההשפעה שבהם. ולמטה ולמעלה הוא ערכי זכות ועביות שבהכלים והמסך, וע"כ בכל התפשטות מדרגה מחדש נבחנים האורות שפניהם למטה, כלומר שנמשכים להתאחז ולהתלבש בהכלים והמסך היותר עב, והיותר עב הוא יותר חשוב, ויש לו קומה של אור יותר חשובה. והיפוכו הוא בעת שהמסך מתחיל להזדכך, כי אז האורות פניהם למעלה, כלומר להתאחז ולהתלבש בכלים היותר זכים שאז כל היותר זך הוא יותר חשוב להם, משום שהמסך התחיל להזדכך מעביותו ולעלות למאציל. (ע"ע הויה בריבוע ).

סא) פניהם למעלה (ח"ד פ"ג סעיף ג'):
בשעת הזדככות המסך, אשר הזווגים הולכים ונעשים, בכל פעם בבחינה הזכה יותר, עד שנפסק הזווג לגמרי, מכונה זה "פניהם למעלה", כלומר שמסתלקים ופונים את עצמם מן העביות אל הזכות. כי ממעלה למטה, פירושו, מזכות אל עביות. וממטה למעלה פירושו מעביות אל זכות.

לד ) פנים:
מקום הכלי המיוחד להשפעה או לקבלה מכונה בשם פנים.

      (ע"ע וכר ונקבה ממקורם בסופו ) הפרצוף נבחן לפנים ואחור, אשר כלל הפרצוף אינו מתראה אלא רק שטח העליון והחיצון שלו הוא המתראה, וע"כ אותו החלק המתראה נק' פנים, ואותו החלק שאינו מתראה עתה בהוה דהיינו כללות הפרצוף כולו הוא הנק' אחור. ודע אשר כל חיותו ועיקרו של הפרצוף באחורים, הוא בסו"ה וראית את אחורי, וראיה ה"ס חכמה וחיות, אשר ע"כ המוח וחוט השדרה וכל שרשי בנין הפרצוף מאחוריו נמצאים, (ע"ע פו"א בעש"נ).
       פנים דעליון אחור בתחתון (עי' להלן ) אמנם הפנים ה"ס (עי' לקמן אחור דעליון פנים בתחתון ) ההשפעה של הראיה והחיים, בסו"ה מלך ביפיו תחזינה עיניך, אלא שהפנים דעליון נעשה בחי' אחור אצל התחתון, ומתבאר זה בסו"ה כי לא יראני האדם וחי, אלא באחור.
       חג"ת: ה"ס פנים: ותדע שהפנים מושפעים בב' בחי' דוקא שנק' חו"ג שה"ס ימים וזמנים, וע"כ כל השפעת חו"ג נק' פנים כלומר שממנו נגלה הפנים והחכמה והחיים בכל פרצוף.
       וז"ס חג"ת נעשים לחב"ד: כלומר שבמשך העת של ההשפעה והכנה שבאים ע"י ב' בחי' ימים וזמנים כנ"ל.
       שה"ס חסד דין ורחמים: כי מבין החו"ג הולך ומתגלה הרחמים,
       שה"ס התפשטות רחמי אב: שהתחתון לא היה מרגישו זולת ע"י הדינים המסלקים את החסדים, (בסוד משה משה ויאמר הנני).
       והרחמים: כולל שתיהם ממש, וע"כ הוא קו אמצעי:המורה על הפנים המתפשט מעליון לתחתון באמצעות חסד ודין כמבואר.
       חב"ד המתמלאים מחג"ת: והנה כשמשתלמים אלו הימים וזמנים בסוד קו אמצעי כנ"ל, אז חוזר החסד להיות חכמה שה"ס ישות של השפע המתמלא ובא מברכת כל הימים, והגבורה חוזרת להיות בינה שה"ס ההבחן של השפע מה ומי היא, בסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי וכו', שזהו מתמלא ובא מקדושת כל הזמנים, והרחמים עולה להיות דעתבסו"ה כי כלם ידעו אותי מגדלם שה"ס חסד וחכמה, עד קטנם שה"ס גבורה ובינה.
       פנים דעליון אחור בתחתון: (עי' לעיל ) שז"ס הארת נה"י של כל פרצוף הנמשך מחב"ד דעליון שה"ס פני מלך חיים המתמלאים מחג"ת, אכן התחתון בסוד לא יראני האדם וחי נק' זה בחי' אחור שמושפעים ע"י נה"י.
       נה"י ה"ס אחור: בהיפך מהחג"ת שחוקו קבוע לפעול ולגלות הפנים, ע"י ימים וזמנים כנ"ל. אמנם נה"י כל השפעתם מבחי' אחור ולא פנים ה"ס וראית את אחורי, אשר ספי' נצח : משפיע מחכמה הנמעאתבאחור, וספי' הוד : משפעת מהבינה הנמצאתבאחור, וספי' יסוד : משפיע מסוד קו אמצעי, שה"ס ספירת דעת : העומד באחור. ולפיכך נק' יסוד : שעל זה עומד כל הבנין מתחילתו עד סופו שה"ס תכלית שמים וארץ, וע"כ כלבשמים וארץ, ה"ס יסוד דהיינו לשון תכלית, ומכאן שם כלההמתנשאת לכללראש, כלומר ע"י השפעה מבחי' כלהנ"ל, הולכת הכלה ומתנשאת לעילא ולעילא עד הראש של כלהזה דהיינו הדעתהנ"ל, שהכל ממשיך ממנו.
       ועם זה תבין ויהי דוד בא עד הראשאשר ישתחוה שם לאלקים והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשווכוי שאמרו ז"ל שביקש לעבוד ח"ו עבודה זרה, וגם זה סו"ה ודוד עבר מעט מהראש והנה ציבא (צא-בא) נער מפיבושת לקראתו וכוי ויאמר המלך לציבא הנה לך כל אשר למפיבושת. והנה נתבאר היטב אשר:
       השפעה דפנים ה"ס חג"ת.
       השפעה דאחור ה"ס נה"י.
       וקבלת פו"א ה"ס חב"ד.
       אחור דחג"ת ה"ס צלצלי שמע המגלה שם אל המיוחד, כלומר שאין שם חסרון ג"ר משום שאור ג"ר מהעליון נמצאים שם כנ"ל, אלא שאין שם זולת חסרון אור דחסדים בלבד, וז"ס ימים וזמנים דחג"ת שהם פו"א: שהפנים ה"ס השפעת החסדים בסוד ימים כנ"ל, והזמנים ה"ס השפעה דאחור בסוד צלצלי שמע שה"ס אחור כנ"ל.
       אחור דנה"י ה"ס צלצלי תרועה המגלה סוד התכלית כנ"ל, וע"כ יש שם חסרון ג"ר וחסרון ו"ק בסוד פי שתים, כי אין צלצלי תרועה נגלין רק בשכבר יש שם חסרון חסדים, (ע"ע צלם ודמות).
       ימים וזמנים דנה"י שהם פו"א: זמנים ה"ס פי שתים כנ"ל, שהם אחור נה"י בסוד נקודה שחורה, ופנים דנה"י שה"ס ימים דנה"י היא השפעה דג"ר בלבד בלי חסדים, וז"ס אחור דעליון פנים בתחתוןכי אחור דחג"ת שהם בחי' ג"ר בלי חסדים כנ"ל הם הם פנים דבה"י כמבואר.

עז) פנים באחור:
היינו פני הזכר באחורי הנקבה. כי אפילו בשעה שהנקבה כבר ראיה לקבלת אור הפנים מן הפנים של הזכר, מ"מ כיון שהיא מתוקנת עם האחורים דאמא, היא חושקת בחסדים יותר מבחכמה, וע"כ אינה מפסקת את האחורים שלה, להחזיר את פניה אל הזכר בלי גורם המחייב אותה לזה. ולפיכך היא מקבלת את אור הפנים של הזכר דרך הכלים דאחורים שלה, שמשם מושפעים להכלים דפנים. וזווג הזה מכונה פנים באחור. (תצ"ח אות כ"ג)

צא) פנים דא"א:
הפנים דא"א הוא ממצח ולמטה, שמשם מתחיל ז"ת דגלגלתא, שהוא בחינת ל' דצל"ם ומוחא דאוירא, שבה נפיק י' מאויר ואשתאר אור, וע"כ הפנים חלק משערות, כנ"ל בתשובה כ"ד <גלגלתא ופנים דא"א>, ע"ש. (אלף שמ"א אות צ"ט. ואלף שס"ט אות קנ"ח).

עב) פנים דאו"א:
קומת ע"ב דהתלבשות, וקומת ס"ג דעביות, הם בחינת הפנים דאו"א. ואבא ה"ס הוי"ה במילוי יודין. ואמא היא אהי"ה במילוי יודין, ששניהם בגימטריא רג"ל, ובגימטריא זכור. עי' תשובה ל"ה (הוי"ה ואהי"ה דיודין). (תתצ"ז אות מ"ח).

קיב) מהן פנים דאותיות.
עי' בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

קיג) מהן פנים דמספר.
עי' בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

עה) פנים דפנימיות ופנים שבאחורים:
אחורים דג"ר דעליון, שנעשו פנים בהתחתון, נקראו פנים דפנימיות. ואחורים דו"ק דעליון שנעשו פנים בו"ק דתחתון, נקרא פנים דחיצוניות. עי' לעיל תשובה ג' (אחורים דג"ר דעליון). (תת"ק אות נ"ד).

סב) פנים ואחור (ח"ד פ"ה סעיף א'):
ההתלבשות והדחיה, המתפעלות בזווג דהכאה שבמלכות דראש, אינן מתגלות שם, אלא במלכות של הגוף, שנקרא טבור. שהתלבשות נעשית מטבור ולמעלה, ודחית האור נעשית מטבור ולמטה. וע"כ, מקום התלבשות שבגוף נקרא "פנים", והמקום, שנדחה האור משם, נקרא "אחור".

המצח נק' פנים והעורף נק' אחור. (ש"ה פ"א ע"ח ). הנקבים הם ממשיכים האור לחוץ דרך הפנים, ומה שאין בו נקבים נק' אחור, ובמקום שעדיין אין שם נקבים וחלונות בפרצוף אין שם הבחן פו"א כמו הגלגלתא, (ע"ח ש"ה פ"א).

      מזמן התעלות נה"י דא"ק לחג"ת דא"ק, (ע"ע אור עינים וצמצום ב' ) יצא צד אחורים בכל הפרצופין, כי כל הכחות שבעליונים מחויבים להמצא בהתחתון. וא"כ אע"פ שיצאו שם פרצופי נקודים מחוסרי נה"י מכח ההתעלות לחג"ת, מ"מ יצאו בהם ג"כ רת"ס דכלים מכח פרצופי א"ק שמטרם עליית נה"י לחג"ת, אמנם מבחי' אורות לא הי' בהם אלא חג"ת נה"י לבד, שאור דחג"ת בכלים דחב"ד ואור דנה"י בכלים דחג"ת וכלים דנה"י ריקנים לגמרי. ונמצא דצד הפנים של הפרצופי נקודים הם בחי' חג"ת, ומה שיש שם מבחי' חב"ד אין בהם אור, וע"כ מכונים בחי' חב"ד החשוכים ההם, לצד האחור שבראש, באופן שכלים דחג"ת בפנים דראש כי המה שיש להם אור העינים, וכלים דחב"ד נבחן לאחור דראש.
      ועד"ז בתוך של הפרצוף ששם רק אור דנה"י, ונמצא בחי' הנה"י דחג"ת בבחי' כלים מאירים, אמנם החג"ת דשם שמצד א"ק אינם מאירים והם כלים דאחורים, ובחי' הנה"י דפרצופין ההם כולם אחור ואין בהם פנים.
      והנך רואה שנעשה שם ב' צדדים בכל פרצוף, דהיינו צד הפנים שהם אור דחג"ת בראש ואור דנה"י בתוך, וצד האחור הנמשך להם משורש א"ק שהם חב"ד בראש וחג"ת בתוך ונה"י בסוף, שכל אותם הכלים חשכים המה ואינם מאירים.
      ודע, שזה הכלל אשר כל הכוחות שבעליונים מחויבים להמצא בהתחתון מהם, זה נאמר רק במסכים וכלים אבל לא כלל באורות. כי אדרבא בהתרבות הכלים יתמעטו האורות, ( עי' לקמן בד' המצבים פב"פ אב"פ וכו').

פו"א בעולם: היינו מה שיש בעולם מעולם העליון ממנו, דהיינו למשל מה שיש באצילות מעולם הא"ק נק' אחור, ובחינתו עצמו נק' פנים. פו"א בנפש הוא: מה שמופיע בהנפש מבחי' עצמו נק' פנים, ומה שמופיע בו מאו"א שלו נק' אחור. פו"א בשנה הוא: מה שמופיע בהוה נק' פנים, ומה שמופיע בעבר בהיה נק' אחור. (ע"ע ראש כולל ע"ס).

לה ) פנים ואחור דכלי (דף שכ"ה באו"פ ד"ה ופירוש):
כל כלי מיוחד להשפעת ג"ר, או להשפעת ו"ק. ואם הכלי משפעת ג"ר, הרי מקום השפעת ג"ר הוא הפנים שלו, ומקום השפעת ו"ק, הוא האחור שלו. ואם הכלי משפעת ו"ק, הנה מקום השפעת ו"ק, הוא הפנים שלו, והשפעת ג"ר הוא האחור שלו.

לו ) פנים ואחור דמסך (דף ש"ה באו"פ ד"ה כי ידעת):
הבחינה היותר עבה שבהמסך, הוא צד הפנים שבו. והבחינה שאינה עבה כל כך, היא בחינת האחור שבו.

עג) פנים ואחורים:
כל קומה נמוכה כלפי העליונה ממנה, נבחנת לאחורים אליה. או לחיצוניות אליה. למשל: קומה דבחי"ג היא בחינת אחורים לקומה דבחי"ד. וקומה דבחי"ב היא אחורים לבחי"ג. וכו' עד"ז. וכשהמדובר הוא בבחינת המסך והקומה, המה מכונים בשם פנים ואחורים. וכשהמדובר הוא מבחינת דפנות הכלים, הם מכונים בשם פנימיות וחיצוניות. (תתק"א אות נ"ה).

קכו) פנימי:
ג' פרצופים הם: פרצוף העיבור שהוא קומת נה"י. ופרצוף יניקה שהוא קומת חג"ת. ופרצוף גדלות שהוא קומת חב"ד. והם מתלבשים זה בתוך זה. פרצוף הגדלות מתלבש מחזה ולמטה, תוך פרצוף היניקה, ופרצוף היניקה מתלבש מחזה ולמטה, תוך פרצוף העיבור. ונמצא פרצוף הגדלות לפנים מכולם, וע"כ נקרא פנימי. ופרצוף העיבור לחוץ מכולם, וע"כ נקרא חצון. ופרצוף דיניקה באמצעם, וע"כ נק' תיכון. (א' ר"י אות רי"ד).

ע"ע או"פ

הבל היותר קרוב למוצא הפה וחוטם נק' פנימי, (וראש) והיותר רחוק נק' חיצון.

נז) פנימיות (ח"ב הסת"פ ב/פו):

בחינת עביות שבפרצוף, נקרא "פנימיות" שלו, להיותן מקום המשכת השפע.

רכא) מהי פנימיות.
עי' לעיל תשובה רט"ו <פו"ח>.

פנימיות נק' מוחא בערך חיצוניות הנק' גופא. ( ש"ג פ"ג ע"ח).

קכז) פנימיות דקטנות אבא:
ו"ק דה"ח, שז"א מקבל מבן ב' שנים עד שנת הו' יום א', הם נקראים פנימים דקטנות אבא. עי' אות קי"ט <עיבור ב'>. (א' קפ"ו אות קע"ט).

קכח) פנימיות דקטנות אמא:
נ"ר דרוח שז"א מקבל בשני שנים דיניקה, נקראים פנימים דקטנות אמא. עי' אות קי"ט <עיבור ב'>. (א' קפ"ד אות קע"ב וקע"ג).

רכב) מהי פנימיות הכלים.
עי' לעיל תשובה רט"ו <פו"ח>.

נח) פנימיות וחיצוניות :

עי' תשובה נ"ה: עליון ותחתון; ב' הבחנות עקריות יש לנו להבחין בכל פרצוף, שהן, בחינת כלי המשכת שפע שבו, ובחינת כלי קבלת שפע שבו. והן הפכיות זו לזו מקצה אל הקצה, כי מדת גדלו של שפע תלויה במדת עביות של כלי המשכה, כי אור הגדול יותר שבפרצוף הנקרא יחידה, צריך לכלי המשכה העב יותר, דהיינו מבחי"ד שבבחי"ד. והיפוכו בחינת כלי קבלה, כי האור הגדול יותר הנקרא יחידה אינו מתלבש זולת בכלי הזך יותר. ולפיכך, כשאנו מבחינים כלי המשכת השפע, אנו מבחינים אותם תחת השמות פנימיות וחיצוניות, וכל כלי הפנימי יותר הוא עב יותר, וממשיך קומה גדולה ביותר כנ"ל, וכל החיצון יותר הוא זך יותר, וממשיך קומה קטנה ביותר. וכשאנו מבחינים בחינת כלי קבלת האורות שבפרצוף, אנו מכנים אותם בשמות "עליון ותחתון", אשר כל העליון יותר הוא זך יותר, ומלובשת בו קומה גדולה ביותר, וכל התחתון יותר, הוא עב יותר, ומלובשת בו קומה קטנה ביותר.

עד) פנימיות וחיצוניות:
עי' תשובה ע"ג (פנים ואחורים). ועי' בחלק ד' דף רמ"א אות ג' ד'. ובאו"פ שם ד"ה כבר נתבאר.(תתק"ו אות ס"ז).

       מראה שיעור הגילוי מהעליון הפועל בהתחתון, והוא ענין הפוך מעליון ותחתון, שזה מראה לנו שיעור העלמתו של העליון מהתחתון. למשל כשמובא שפרצוף ז"א יש לו בפנימיותו שיעור מטבור ולמטה של פרצוף א"א, הרי זה מלמדינו אשר כח א"א בשיעורו זה הוא מתחבר לכל פעולותיו של הז"א, כי אע"פ שהחיצון הוא השולט והפועל עכ"ז כל הפנימיות שבו מתחבר עמו בכל הפעולה, ואם היה חסר זה הפנימיות ודאי שכל פעולות החיצון היו מקבלים צורה משונה ואחרת ממה שהמה עתה. ונמצא, דכל השיעורים הבאים ע"ד פו"ח מלמדים לנו שיעור הארתו של העליון המתגלה בהתחתון, אמנם החיצון הוא השולט.
       משא"כ עליון ותחתון, למשל כשאנו אומרים שהז"א הוא למטה מאו"א, הרי זה מלמדינו שאין הארות או"א מתגלים בז"א ושיעור זה נעלם וחסר בפרצוף ז"א.

מקורם מסוד ההארה הפועלת לקיים האורות בגוף הפרצוף בפנים דוקא, בסו"ה אל תקרב הלום, שמכאן נמשכו כל האורות הפנימיים, ויש הארות הפועלים בחיצוניות הפרצוף ע"ד או"ח היורד, ( ע"ע ירידה ע"ע חוץ) ומכאן נמשכו כל האורות החיצוניות.

או"מ ואו"פ באורות, פנימיות וחיצוניות בכלים, כמ"ש הרב ( בשער א' ענף ג' וכן בש"ב פ"ג ), ושם כתב שחיצוניות הכלי הוא יותר מעולה מפנימיות עש"ה.

קכט) פנימיות וחצוניות:
ג' פירושים יש בענין פנימיות וחיצוניות: א', ע"פ הבחן הזווגים, דאו"א, לפי החלוקות דנקודים כנ"ל באות קי"ג <עולמות ונשמות>. עש"ה. ב' הוא לפי ההבחן דמוחין דהולדה. ג' הוא לפי ההבחן דאו"א וישסו"ת.
והנה לפי ההבחן הא' נמצא, שכל הבא בעיבור א' ובעיבור ב' הנמשכים מחלוקה א' וב' דנקודים, שהם עי"מ דקטנות הנכנסים בז"א עד היותו בן ט' ויום א', כל אלו נקראים חיצוניות. להיותם עוד מבחינת אחורים דאמא המעכבים על הארת חכמה, והם רק חסדים, לפיכך נקראים חיצונים, שהם לבושים להארת חכמה. אלא המוחין הבאים ע"י עיבור ג' ע"י העלאת מ"ן מאחורים דחלוקה ג' דנקודים, שהוא לאחר ט' ויום א', הם הנקראים פנימיות משום שאז מפסקת אמא את האחורים שלה וחוזרת פב"פ עם אבא, ומשפעת הארת חכמה. שהם מתלבשים בפנימיות החסדים, ואפילו הקטנות של העיבור הג' הזה, שאינם עוד ראוי להולדה נחשבת ג"כ לפנימיות, להיותה באה מזווג פב"פ דאו"א.
ולפי ההבחן הב' הנ"ל, נמצא שאפילו המוחין דנשמה הן נשמה דישסו"ת, והן נשמה דאו"א עלאין נחשבים ג"כ לחיצוניות. משום דכל עוד שאין בחינת חיה בפרצוף אינו ראוי להוליד. וכל שאינו ראוי להוליד עוד נקרא חיצוניות, ונקרא אב"א אלא בחינת חיה, הן דישסו"ת והן דאו"א, נקרא פנימיות ופב"פ, כי אז הם ראוים להוליד. כי מוחין דחיה דישסו"ת מספיקים לזווג דהולדה דיעקב ורחל. ומוחין דחיה דאו"א עלאין מספיקים להולדה גם לזו"ן הגדולים.
ולפי הבחן הג' הנ"ל. נמצא שכל המוחין הבאים מישסו"ת נחשבים לחיצוניות, משום שאין זו"ן הגדולים חוזרים ע"י פב"פ. וכל המוחין הבאים מאו"א עלאין נקראים פנימיות. משום שהזו"ן חוזרים על ידם פב"פ. ואפילו הקטנות דאו"א עלאין נחשבת ג"כ לפנימיות, משום שבאה מאו"א עלאין. (א' רי"ב מאות רכ"ג עד אות רכ"ו).

קיד) מהי פנימיות ז"א.
עי' בתשובה כ"א <ג' כלים דחיצוניות>.

קטו) מהי פנימיות נה"י דאמא.
עי' בתשובה נ"ז <חיצוניות נה"י אמא>.

צב) פנימיות נו"ה שלמעלה מיסוד:
פנימיות נו"ה שלמעלה מיסוד, הם בחינת ב' ביעי דוכרא, עי' לעיל בתשובה י"ב <ב' ביעי דוכרא>. (אלף שכ"ח אות ע"ד).

עה) פנימיים דאו"א:
כשאו"א מזדווגים מבחי"ב ומבחי"ג דעביות, דהיינו מבחי' הגדלות שלהם, נבחן שהזווג הוא מכלים פנימים שלהם. כלומר מבחינת פרצוף הפנימית שלהם. עי' תשובה ע"ד <כלים חיצונים דאו"א>.

קיט) מהי פנימית חכמה שבסוד הדעת.
נודע, שעיקר הנושא להארת חכמה זו דל"ב נתיבות, הוא הת"ת, דהיינו ז"א הכולל ה"ח. כי לעולם אין הבינה חוזרת להיות חכמה זולת בכח הת"ת, שבצירוף עטרא דגבורה הוא נקרא דעת, וע"כ נבחן פנימיות חכמה זו, שהיא נשקפת מתוך הדעת, דהיינו מתוך הת"ת שהוא הנושא אותה גם בבחינת החכמה של הבינה עצמה, כי הן מצד המשכתה וגילויה, והן מבחינת העמדה וקיום המוחין דחכמה אצלה, אינה נסמכת זולת על הת"ת, שה"ס הדעת. (אות פ"ז).

עח) פסולת:
פסולת פירושו, הסיגים הנשארים אחר הברורים. עי' סיגים. (דף תצ"א אות ט')

מו) פסיעה לבר:
תתבאר בהחלקים הבאים. (תר"א אות ה')

צ) פסיעה לבר:
בהיות הכלי דיסוד משורשו בע"ב דא"ק, מחוסר לגמרי מה"ח, אע"פ שיש בו משלימות החכמה, נבחן שהוא מחוץ להתפשטות של הבינה, כי הבינה רק עד הוד אתפשטותה, וכל מקורו דהיסוד הוא רק מהתפשטות אבא, עם בחינת הארת חכמה, ע"ד שהיה לו בפרצוף ע"ב דא"ק. לפיכך כשז"א הוא בעיבור, אין הארת אמא מגעת להתפשט אל הכלי דיסוד שלו. ונבחן שהוא בבחינת פסיעה לבר. אמנם היסוד נכלל בת"ת, ומשם מקבל הוא, אבל המלכות הנכללת בעיקר בהיסוד נמצאת שקבלה את מדתו, והמלכות שבעיבור נמצאת משום זה, בבחינת פסיעה מלבר. (תשס"ו אות נ').

קל) פסיעה לבר:
כבר נתבאר בחלק ט' דף תתמ"א תשובה צ' <פסיעה לבר>. ע"ש. (א' קמ"ו אות ס"ו).

קלא) פעוטות
עי' לעיל תשובה פ"ט <מוחין דבן ו' ויום א'>. (א' קס"ז אות קכ"ה).

       חכמת האמת בכל הקיפה מכונה בשם פרדס כמשז"ל בחגיגה, ד' נכנסו לפרדס והוא ר"ת פשט רמז דרוש סוד, שהמה מורים על הע"ס דאור ישר אשר כל תכונתם הוא רק בד' בחי' המשמשים במסך: בחי"א בחי"ב בחי"ג בחי"ד (ע"ע מסך).
       כי בע"ס דאו"י בעצמם אין שום חילוק והבחן זולת בהמסך המתפעל ומקבל מהם ומתגלגל בסוד הזדככות (ע"ע הזדככות ) על ד' בחי' ההם שבו נמדד שיעור קומה וכל שינוי הנוהג בפרצופין ובעולמות.
       בחי"ד ה"ס פשט בשביל שאינה נמצאת על שלימותה זולת בא"ס ב"ה שנק' אור פשוט, וע"ש זה נק' בחי"ד פשט, והיא המדרגה החשובה שבכולם.
       בחי"ג הוא רמז מלשון ומה ירזמון עיניך, ועינים ה"ס קומת חכמה. ומכונה רמז משום דבחי"ד נזדככה ונעלמה בו ועכ"ז נשאר בו בחי' רמז דבחי"ד בחי' דכר שלה דהיינו כלי דז"א, ועל שמה נק' רמז כלומר רמז דק.
       בחי"ב נק' דרוש, מלשון ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף. פירוש שבחי"ד נעלמה ממסך הזה לגמרי ואפילו בדרישה אחריה לא תמצא אפי' רמז דק ממנה, וע"כ מצוה לדרוש ולבקר, ועל שם זה נק' דרוש מלשון דרוש וקבל שכר, וכאן סוד ע' פנים לתורה כפטיש יפוצץ סלע וסוד ע' סנהדרין.
       בחי"א נקי סוד, מלשון הכתוב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, וכל סתרי תורה נובעים מפרצופים דבחי"א שהם בקומת ז"א, וה"ס הכתוב הנסתרות להוי' אלקינו.
       ומכאן תדע דסתרי תורה וסוד, א"א להשיג זולת בהשגת נפש רוח שהוא קומת וז"א.
       ודרוש בסוד ע' פנים לתורה א"א להשיגזולת בהשגת נשמה שהוא קומת בינה.
       ורמז א"א להשיג זולת בהשגת חיה וחכמה מלאה שהיא קומת חכמה.
       ופשט א"א להשיג זולת בהשגת כל נרנח"י על שלימותו האחרון.

פרוד (תע"ס ח"א הסת"פ י"ב):

ב' מדרגות שאין ביניהן השתוות הצורה משום צד, נבחנות לנפרדות זו מזו לגמרי.

פב) פרוד (ח"ג פ"י אות א'):
שינוי הצורה עושה "פירוד" והרחקה בין הרוחנים, וקרבת הצורה עושה בהם דבקות.

רכג) מהי פרישת כנפים דאמא.
עי' לעיל תשובה קל"ה <כנפים>.

כג) פרסא:
פרסא, היא חצר הכבד המבדיל בין אברי הנשימה שהם החיות, ובין אברי המזון, ועושה כמו ב' גופין בגוף אחד. כן פרצוף מ"ה וב"ן שיצא מנקבי העינים דראש הס"ג, נחלק לב' פרצופים, על הטבור ופרסא, שמפה דראש הס"ג עד הפרסא, הוא בחינת ג"ר דמ"ה וב"ן, ונחשב לפרצוף שלם בפני עצמו, שסיום רגלים שלו הם על הטבור, כי הוא יצא מבחינת הרשימות דטעמים דס"ג, שלא נתחברו עם הה"ת. ומפרסא ולמטה יצא מ"ה וב"ן התחתון, שהן ע"ס דנקודים, והם יצאו מבחינת הרשימות דנקודות דס"ג, המחוברות עם הה"ת שלמטה מטבור, כנודע. הרי שהפרסא מחלקת פרצוף האחד דמ"ה וב"ן לב' פרצופים. (ת"א אות ט' ובהסתכלות פנימית אות ל"ד)

מ"ה וב"ן הפנימים חזרו וירדו למטה מטבור דא"ק אחר שנתגלה שם הה... פרסא באמצע מבפנים, ומשם היתה מאירה בחינת ב"ן פנימית לב"ן שיצא לחוץ הנקרא עולם הנקודות.

       (עיין לקמן בערך פרסא ) ה"ס סיום החדש שנעשה בהפרצופין בזמן עולם הנקודים, כי פרצופי א"ק היו מסתיימין בנקודה דעוה"ז שה"ס חלל הפנוי הנעשה בצמצום ראשון, ונבחנים ברת"ס דע"ס, שהסת"א נק' ראש שהע"ס שלו נק' גע"א חו"פ, ונמצא המסך שבכלי מלכות שעליו נעשה הזווג שעומד בפה, ומפה עד הטבור נמשכים הע"ס דתוך והמסך שלו עומד בטבור, ומטבור עד סיום רגלין העומדים בנקודה דעוה"ז נמשכין ע"ס דסוף, ונמצא מסך המסיים וחותך להפרצוף עומד בנקודה דעוה"ז.
      אמנם בפרצופי נקודים נעשה צמצום שני מחדש מסבת המ"ן שעלה לנקבי עינים ונעשה שם הזווג לע"ס דראש, ונמצא המסך של ראש עומד בנקבי עינים, ומשם ולמטה באח"פ נמשכים ע"ס דתוך עד הפה, ונמצא המסך של תוך המכובה טבור עומד עתה בפה דראש שמלפנים, ומשם עד הטבור דמלפנים נמשכים הע"ס דסוף, ונמצא המסך המסיים וחותך להפרצוף עומד במקום הטבור ולמטה דמלפנים, וסיום החדש הזה מכונה פרסא או רקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים: בין איברי דחיות לאיברים דמזון.
      הפרסא הזו עומדת בעקימו כי מתחלת מחזה ומסתיימת מול הטבור. והטעם, משום דפרצוף ע"ב שמלפנים בפרצופי א"ק היה מסתיים בטבור, כי הסת"ב שלו היה במקום החזה ומסך המסיים במקום הטבור נמצא עתה בצמצום ב' דנקודים, שמסך דפה דע"ב עלה לנקבי עינים ומסך החזה דע"ב עלה לפה ומסך המסיים דע"ב שהיה בטבור עלה עתה לחזה. ולפיכך מצד פרצוף ע"ב נעשה סיום החדש דפרסא במקום החזה, ולפיכך עומד הפרסא בעקימו, כי כל פרצוף כלול מה"פ עסמ"ב כנודע, ולכן מתחלת בחזה ומסיימת שם פרצוף דע"ב, ונמשכת עד הטבור לסיים שם שאר הפרצופ"ן כנ"ל.

      מלשון פרשה. כמ"ש ז"ל באר היטב שנתן ריוח בין פרשה לפרשה. וה"ס התוך וההתפשטות דאו"ח מעליון לתחתון ששם נוטה שמים כיריעה, שהדברים ברורים כשמלה כמ"ש על הכתוב ופרשואת השמלה ב' פרסות: (ע"ע, התפשטות א' והתפ"ב ) שכל פרצוף כלול בהכרח מב' התפשטויות, וא"כ יש כאן ב' פרסות: פרסא א' תוך מקוה פרסא ב' אומ"צ. וז"ס שוסעת שסע פרסות: ע"ד שאמרו ליתן ריוח בין פרשא לפרשא. והריוח הזה מכונה שסע כמו בקעוחלל פנוי בין ב' הפרסות, שה"ס גדול שבבחי' עיה"נ נתעלה בחי"ד למעלה ( לכל"א ) ועשאה בקיעה בין התפ"א לבין הסת"ב והתפ"ב (בין מקוה לכל"א ואומ"צ) (בסוד לכן בשתים שמעתי כדי להרבות ההמשכה באופן שנבדלו הרבה זה מזה ) וז"ס ה"ת בעינים יה"ו באח"פ.
       וז"ס סימן טהרה: מפרסת פרסא ( בבחי' ) ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. פירוש, שבסוד הבקיעהשנעשה שם שנגנזה שם הבחי"ד כנ"ל, נמצאת הבח"ד הזו שגורמת אחר השביעה להעלות גרהוה"ס בקעלגלגלת עשרים גרההשקל.

       סודה מרומז בפסוק ויקח שם ויפת את השמלה וכו' וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו. כי נח רצה לתקן את ה"ת שלמטה מטבור, שז"ס שרצה להוליד בן רביעי, וע"כ המשיך אור הס"ג דהיינו אור ג"ר דבינה אל למטה מטבור, והבינה מכונה יין כנודע, וז"ס ויחל נח איש האדמה בעלה דאדמה שה"ס בחי"ב, רצה לתקן את הבחי' ד', ואז ויטע כרם, שה"ס ג'- פנים בג' שריגים בסוד פני האחת בתוך, דהיינו בכח המשכת נה"י דס"ג למקום נה"י הפנימיים, ואז וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהל"ה: אהל ה"ת. שבא לידי גילוי פגם שנק' גילוי ערוה, ואז וירא חם אבי כנען את ערות אביו, כלומר שהעלה פגם גם אל אבא, ויגד לב' אחיו בחוץ.
       ואז ויקח שם ויפת את השמלה שנאחזו בתיקון הפרסא המכונה שמלה, מפני שגלגלתא שלה מתחלת מתחת החזה ומכסית ומעלימה על ה"ת דשם, ובכח זה ויכסו וכו' וערות אביהם לא ראו.
       וסוד פניהם אחורנית מרמז על אחורי החזה. וילכו אחורניתהיינו בסוד גילוי מלתא למפרע וכל למפרענק' אחורנית. ועשו בזה תיקון שלם וערות אביהם לא ראו עוד והבן.

היא נתקנה לתיקון הבריאה שה"ס ג"ר בחושך דחסדים. אמנם הוא שאיב מלעילא (מגו"ע ) אור דחסדים ויהיב לתתא למטה מטבור, לסוד פרצוף ז"א העומד שם. ומקורה נעשה בצמצום ב' דא"ק בעת שנה"י דס"ג ירדו עד סיום רגלין דא"ק, ורצו לתקן ה"ת אשר שם בבחי' אור הבינה וג"ר, אכן נתערבו זה בזה בסוד עיה"נ ובפגמה הס"ג עד בחי' החכמה שבה, כי בינה וחכמה עצם אחד הם כנודע, ואז הוכרחה לעלות למעלה מטבור לקבל תיקון, ומשום עיה"נ העלתה עמה גם בחי' כו"ח דנה"י הפנימיים אשר המלכות וה"ת שלהם בתערבה עם חו"ב שלהם, באופן שבחכמה דנה"י הפנימיים כבר היתה נמצאת ה"ת האמיתית, והם עלו למעלה מטבור לע"ס דחג"ת דס"ג, וגם שם עלו עד החהמה דע"ס אלו. כלומר, שב' מיני מ"ן העלו שם בכח עלייתם, דהיינו מ"ן דבחי"ד הכלולים בכח דבה"י הפנימים ומ"ן דבחי"ב הכלולים בבה"י דס"ג, וע"כ יצאו שם ב' ראשים במקום חג"ת דס"ג: ראש א' הוא גו"ע עד החזה, ושם נפסק יסוד בינה מכח המסך דבחי"ד שאינו מקבל עצמות חכמה, וע"כ נסתיים שם בחי' אצילות דישסו"ת, (שה"ס הע"ס החדשים שיצאו על מ"ן דצמצום ב' בעיה"נ). ומעינים ולמטה דישסו"ת יצא ראש ב' דהיינו בחי' יה"ו באח"פ, והוא שנק' פרסאכי הע"ס שלה יצאו במסך דבחי"ב לבחי' ג"ר דאור הבינה, ע"י זווג עם החכמה בסוד אנקת"ם ולמפרע, ופה דראש הזה אשר בפרסא מכונה טבור. באופן שמן החזה שה"ס חכמה ועינים במסך דה"ת מראש הא' דישסו"ת עד הטבור, בכל המקום הזה מתפשטת הפרסא, והיא נק' רקיע המבדיל בין מים עליונים שמחזה ולמעלה, ובין מים תחתונים שמטבור ולמטה. ובה עצמה אין שום חסדים, דהיינו חושך דאמא אלא אור דעצמות לבד, וע"כ יפה כחה לשאוב אור דחסדים שמחזה ולמעלה, כי מכח ה"ת שבחזה נפסקה מסך דאמא והעלה שם אור דחסדים הרבה בסוד או"ח, וע"כ שואבת ;משם אור דחסדים בסוד הויה אור לי ויהיב לתתא למטה מטבור, ואותם האורות דחסדים העוברים דרך הפרסא שבים להיות אור עצמות וג"ר מכח הפרסא המתוקנת תחתיהם ומתוך ירידתם דרך הפרסא, באופן שכל בחי' ג"ר דז"א הנמצא למטה מטבור הוא נוטל מסגולת הפרסא הזו.

      סוד דל"ו פרסאית האמור במארי עלמא ה"ס נעלם, ואפרשו כמה שאפשר, כי ע"י מול"מ ששם נלחמים ב' נתיבות זב"ז נתיב דכגנ"י ונתיב דחבחת"הם, שממלחמתם נולד ענין עיה"נ שעלתה ה"ת בעינים ואח"פ דכלהו פרצופים מרת"ס שלהם יצאו לבר ממדרגה ולבר מפרצוף, אשר סיום החדש הזה הנעשה מכח עיה"נ, מכונה בשם פרסא. ולפיכך יש להבחין בכל פרצוף ג' פרסאות: פרסא דראש מנגד עינים המכונה עקימו דאודנין, ופרסא דתוך המכונה פרסא בגוי מעוהי מחזה, ופרסא דסוף המכונה עטרת יסוד, שפרסא ג' זאת ה"ס הפרסא שע"ג בריאה התחתונה, משא"כ הפרסאות דראש ותוך המה תיקונים לבריאה העליונה, לאח"פ דראש המכונה בריאה כלפי ראש, אח"פ דתוך המכונה בריאה כלפי החג"ת והתוך.
       וסוד האצילות בקטנות ה"ס ל"ו פרסאות שהם י"ב פרצופין, שבכל אחד רת"ס חב"ד חג"ת נה"י, וא"כ יש בכל פרצוף ג' פרסאות, וג"פ י"ב הם ל"ו פרסאות ועל גביהם פרסא נטוי מלמעלה המפסקת בין א"ק לאצילות וה"ס ר', כי הא"ק ה"ס ראש הנעלם לכל העולמות וע"כ רמוזה פרסא זו בשם ר'. וכשעולים העולמות בסוד הגדלות שה"ס או"א עי' ופרצוף חיה, אז נק' כל הפרסאות בשם אלף כמו ספירותיו דאו"א כנודע. וז"ס רל"ו אלף פרסאות והבן.

רכד) מהי פרסא שבגוי מעוהי.
עי' לעיל תשובה קל"ב <כלים דפנים>.

פג) פרצוף (ח"ג פ"ח אות ו'):
הע"ס דזו למטה מזו הבאות על ידי עלית המלכות למאציל, מכונות בשם פרצופים (כמ"ש בהסת"פ כאן פי"ג אות א').

       הוא בחי' התלבשות האור בכלים באופן שיהי' ראוי להשפיע לתחתונים.
       בכל פרצוף נבחן רת"ס, דהיינו הסת"א בפה הסת"ב מפה עד הטבור ואו"ח היורד מטבור ולמטה עד סיום רגלין, ( ע"ע הסתכלות ). רת"ס אלו כוללים בהכרח ה' פרצופין: שהם געסמ"ב, כי הראש דפרצוף גלגלתא שהוא פרצוף הראשון אינו כלל בחשבון הפרצוף, משום שאין בו כלים של כלום, וע"כ תחילת הפרצוף מתחיל מגלגלתא דע"ב של הפרצוף, באופן שהראש של הפרצוף הוא ראש דע"ב ומפה שלו עד החזה מלבישו הס"ג. והנה מצד שורש א"ק נחשב ראש דע"ב לראש, ואע"פ שגם בו אין כלים דע"ב, מ"מ כיון שמלביש לתוך דגלגלתא מפיו עד הטבור, ע"כ יש בו עכ"פ כלים דעליון וע"כ נחשב לראש, והס"ג שנמשך מפה דע"ב ולמטה להיות בתוכו גם כלים דחג"ת דע"ב, ע"כ נחשב לגופא ותוך.
       וכ"ז רק מצד שורש א"ק, אמנם מצד שורש נקודים גם ראש הס"ג הוא ראש גמור, משום שלענין עשרה כלים אין בו שום עביות עוד להיותו בחי' או"א שלא נתחבר במ"ן, אכן מחזה ולמטה ששם ראש דישסו"ת שם מתחיל השורש לעשרה כלים עד הטבור, וע"כ נחשב לראש דאבי"ע.
       אמנם מפרסא ולמטה שם ה"ס תוך בבחי' כלים גמורים דב"ן, כלומר בסוד תיקון קוין ומ"ן, באופן שיש להבין בכל פרצוף ה' פרצופין שמלבישין זא"ז זלמ"ז, אשר ד' הראשים דגע"ס וישסו"ת אין בהם תפיסא כלל ואינם ראויים ע"כ להשפיע לתחתונים, ורק פרצוף החמישי המתחיל מטבור ולמטה רק הוא בא עם כלים גמורים, שהעצמות מתלבש בו כדי להשפיע לתחתונים.
       ונתבאר לך שאין פרצוף ראוי להשפיע בטרם שמתפשט לה' פרצופין, כי בטרם זה אין בו עוד כלים כלל, כי כלים גמורין רק מפרצוף ה' הנק' מ"ה וב"ן המה מתחילים שמלבישין רק מפרסא ולמטה דכללות הפרצוף, (עי' היטב בערך פרסא ) שכלפי ע"ב דפרצוף מתחילים הכלים מחזה ולמטה עש"ה.

       מתחיל מזו"נ, ושורשו מובן בסו"ה על כן יעזב איש את או"א, שה"ס השינון דהמשכת ג"ר, וע"כ נעשה סוד נסירהגילוי דבחי"ד המנסר את הנוק' שה"ס טופסא דאמא בסוד אבידת ג"ר, ואח"כ נבנה הג"ר אמנם באופן שלא יהיה דבוק בהם אלא להיפך שיעזוב אותם, ולפיכך תבין תחילת הפירודמתחיל מז"א: מתחילה לאו"א ואח"כ לאשתו, אמנם ב' אלה ננסרים ונפרדים בבת אחת, וההפרש ביניהם שעזיבה דאו"אלעולמיתמשא"כ עזיבה דאשתו יש עכ"פ בחי' עתים לזווג.
      לידת פרצוף ע"ב:
      ע"ב: ה"ס פרצוף ב' לפרצוף דכתר: כי אחר שנגלה סוד אור זכר וזווג דהכאה בפרצוף עצמו שנק' הסתכלות ב', (שבהסת"א דהפרצוף עדיין אין שם זווג דהכאה כל עיקר שיהיה מיוחס לאותו הפרצוף, וכל ענין האו"ח העולה ממטה למעלה הנוהג בהסת"א הוא ע"י זווג דהכאה שעושא הפרצוף הקודם בזה אחר זה. שהמה נתקבצו כאן לבחי' אורות, אומנם דבר ההכאה בעצמו לא נגלה כאן ) אז נק' חזה, והתחילו להסתלק האורות בסוד ניצוצי או"ח המסתלקים לשורשו, וכשנתקבצו למספרים הנרצה יצא שוב בחי' הסת"א לפרצוף חדש, ואם נניח שפרצוף הקודם היה כתר, נמצא שהסת"ב שלו עשה זווגין דהכאות והעלאת ניצוצי או"ח במקום החזה שלו עד קיבוצו לשיעור שלם המספיק להלבשה, (כלומר שניכר האו"ח הזה דהסת"ב לבחי' מלבוש זךהמלביש לאור העליון) ואו"ח המתגלה בסוד ההלבשה ממטה למעלה אע"פ שהפועל הוא מבחי' הסת"ב דכתר כמבואר, מ"מ השלימות הזה הוא תולדה חדשה לגמרי ונבחן לפרצוף אחר, דהיינו פרצוף ע"ב, שכלפי דידיה נבחן להסתכלות ראשון ובחי' אורות שקדמו לכלים, (ע"ע אורות שקדמו לכלים ) כלומר בלי גילוי למלאכת ההכאה אלא לגמר מלאכה, באופן אשר הסת"א ה"ס גמר מלאכה ולא המלאכה עצמה, ולהיפך שנמנע שם לגמרי אותה המלאכה. והסת"ב: ה"ס פעולת המלאכה המעלה או"ח ממטה למעלה בבחי' ניצוצין, כלומר בזה אחר זה, עד כמה שלא נשלם שיעור המספיק להלבשה כנ"ל.
      פרצוף ס"ג: וע"ד שנתבאר בפרצוף הכתר ללידת ע"ב, כן הענין בפרצוף ע"ב ללידת ס"ג, שאחר שנגלה בו אור הזכר דהיינו הסת"ב שבחזה דע"ב, פעל ענין הזווג דהכאה עד שהספיק שיעור הצריך להלבשה, ואז כשגילה ההלבשה הרי גילוי ההוא בחי' פרצוף אחר, דהיינו שנק' פרצוף ס"ג, והסת"א של הס"ג כנ"ל גבי ע"ב. ( ע"ע שיעור או"ח הראוי להלבשה).

קטז) מהו פרצוף פנימי דאו"א.
הוא ע"ב דאו"א. ועי' תשובה נ"ה <חיצון דאו"א>.

קיז) מהו פרצוף תחתון חצי העליון.
שורש דבר זה הוא בנקודים, שבעת שעלתה ה"ת לעינים, נחלקה משום זה כל מדרגה לשנים. כי ה"ת עלתה בעינים שהוא חכמה, ונסתיימה שם המדרגה בסבתה, ויצאו אח"פ לחוץ ונעשו למדרגה תחתונה, כמ"ש הרב לעיל, דף תל"ב אות מ"ד, שנעשה בעינים בחינת ה' אחרונה, ויה"ו באח"פ. ע"ש. דהיינו שאח"פ קבלו מדרגה תחתונה ביה"ו. כמ"ש שם. ונודע שגם ה"פ אצילות כולם נתקנו בבחי' המלכות דצמצום ב', כנ"ל בחלק י"ג. ע"כ נבחן שכל תחתון הוא חצי פרצוף של העליון, דהיינו בחינת אח"פ שלו, כי אח"פ דעליון נמצאים תמיד בג"ע דתחתון. ולולא ידיעה זו על בוריה אין הבנה בדרושי הרב באבי"ע, אף במלה אחת. ולפיכך הוא מזהיר על זה ואומר ''וזה כלל גדול שתבין בו הכל" (אות ס"א).

ע"ס הראשונים שיצאו בעת הצמצום א', ( מקוה"נ) שהסת"א היתה על מסך דבחי"ד יצאו פו"ח דא"ק, שפנימי ה"ס התפשטות אור א"ס ב"ה בא"ק, בסוד פנימית בסוד היה ובסוד עליון (ע"ע פו"ח בעש"נ ) על סדר רת"ס דשם ( שנק' כח"ב זו"נ אצל א"ק) ראש תוך, והסת"ב בכל"א שה"ס סוף וא"ס יחד, ונקרא פרצוף גלגלתאדא"קאו עתיק שלו שכל העתקות באים משם בסוד שאין לך שום חידוש רק מא"ס ב"ה. עתיק ה"ס א"סובאמת פרצוף זה אין לו ענין לא"ק עצמו כי עליונו דא"ק: יחשב, אלא שפועל בו בסוד פנימי בלבד, ועיקר השליטה הוא תמיד להחצון שה"ס פרצוף ע"ב דא"ק: וסדר אצילותו שמתחילה נזדכך בחי"ד האמורה ועלה המסך לבחי"ג, ואח"כ ירד הקו (שה"ס וירד ה' לראות ) בסוד הסת"א על מסך דבחי"ג בזווג דהכאה להעלות או"ח מתתא לעילא, ואז יצאו עד"ז ע"ס דראש ע"ב מפה דגלגלתא ולמטה עד החזה דגלגלתא ששם נעשה פה דראש ע"ב וזווג דהכאה דהסת"א, ואח"כ נעשה התפ"א שה"ס ירידת או"ח מעילא לתתא בסוד תוך, (ע"ד תוך מקוה אלא מבחי"ג ) ואח"כ נעשה הסתכלות ב' דע"ב א"ק:שנמשך מכל"א כמו שאחר שנשלם או"ח היורד דמקוה נעשה שם הסתכלות ב' המעלה או"ח מתתא לעילא ממסך דבחי"ב.

פשוט (תע"ס ח"א פ"א או"פ ט'):

שאין בו הבחן מדרגות וצדדים.

ה"ס התפשטות אורו ית' בלי חזרה לאחוריו מבלתי מסך, (ועיין ש"ה פ"א במהרח"ו ) ע"ע אור הפשוט, התפשטות (ע"ע התפ"א ב").

עי' ע"ח ש"ה פ"א בהגהת מהרח"ו ז"ל . וז"ל: אך הטעמים הם אור פשוט עכ"ל. משמע שאור נק' אור פשוט, וז"ס שטרם הצמצום היה אור פשוט, כלומר שלא היה מסך להעלות או"ח.

לז ) פשוט בלי מלוי (דף שנ"ד אות נ"ח):
כשמזדכך המסך מעביותו ונפסק הזווג ממנו, ונסתלק האור מהכלי אז נבחנות האותיות שהן בלי מילוי. כי הכלים הם האותיות, והמילוי היא מדת העביות שבמסך, וכיון שנזדכך מעביות, הרי הוא חסר המילוי.

       פרצוף גלגלתא שבכל הפרצופים נק' הויה פשוטה, ופרצופי עסמ"ב שבכל הפרצופין מכונין הויות עם מילוים.
       כי כל פרצוף כלול בחיוב מה' פרצופין המכונים: גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שמלבישין זע"ז, כל תחתון למטה מראשו של העליון ממנו, דהיינו רק על הגוף של העליון בלבד כדי למלאות חסרון האורות שנסתלקו משם, (ע"ע הזדככות ) כי ענין הסתלקות האורות הוא מקרה מחוייב בכל גוף, ולפיכך זקוק הוא לפרצוף התחתון ממנו שילבישהו שם וימלא אורותיו, משא"כ בהראשים שאין נוהג בם הסתלקות אורות, וע"כ אין נוהג בהם ענין הלבשת התחתון. ( וזכור כאן שהגלגלתא נק' כתר, ופרצופי עסמ"ב נק' או"א וישסו"ת וזו"נ)
       ולפיכך נק' ד' הפרצופין ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן בשם ד' מילויים, להיותם כולם בחי' מלבישים ומילויים על הגוף של פרצוף א' השורשי הנק' גלגלתא. אמנם הגלגלתא עצמה לא נק' מילוי משום שהוא הראשון, וע"כ מכונה פרצוף הגלגלתא בשם ד' אותיות הפשוטים שבשם הויה שאין בהם מילוי, כלומר שאינם נבחנים למלבישים להעליון משום שהמה ההתחלה שבהפרצוף, שאין להם על מי להלביש ולמלאות חסרונו, (ע"ע מילוא).

צג) פתח:
קמץ, פירושו, קמיצו של האורות שזה מורה על בחינת כתר, דהיינו ע"ס דראש, כי בהיות שם המסך בבחי' זווג דהכאה, שהוא בחינת התנגדות להתלבשות בכלים, כנודע, ע"כ נבחן שם שהאורות הם בקמיצו כלפי התלבשות בכלים. והפוכו הוא בחינת ה "פתח" כי הוא מורה על בחי' התלבשות בכלים דהיינו לאחר הזווג דהכאה הנעשה במלכות דראש, שבכח דאו"ח העולה מזווג דהכאה, מתפשטת המלכות ממעלה למטה לע"ס דגוף, הנה אז נפתחו האורות ומאירים בהרוחה תוך הכלים, וע"כ נקרא בשם פתח. וכל המדובר הוא מבחינת אור החכמה, שהקמיצו של המסך ודחיתו לאור העליון, אינו נוהג אלא באור חכמה, כי על חסדים לא היה צמצום, כנודע. ולפיכך נבחן הפתח לבחינת פתיחו דאור חכמה. (אלף שט"ז אות מ"ז. ואלף שי"ד ד"ה אותיות).

       הנה אי אפשר להשיג ולבא בתוך הבנין זולת דרך איזה חלל שבו, כלומר דרך מקום הריקן מבנין הנק' פתח או שער, ודומה לערך הצל כלפי האור. ונודע שיש ב' בחי' של צל האחת נק' צלצלישמעבסו"ה ויאמר הנני, דע"כ קרא לו הרבה פעמים ובקול גדול. ובחינה השנית הוא צלצלי תרועהבסו"ה ואציעה שאול הנך וכו' כחשכה כאורה. ודע שצלצלי שמע ה"ס הפתחדהיכלא דמלכא, כמ"ש לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכלא, וצלצלי תרועה ה"ס שערוכל עבודתו של האדם הוא רק למצוא הפתח שהעוונות גרמו עד וילאו למצוא הפתחכי הוכו בסנורים. משא"כ אל השער אין צריכים לחפש אלא מגיע בסוד הירושה, כמ"ש ויירש זרעך את שעראויביו, וכמ"ש ז"ל פתחו לי פתח כחודה של מחטואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולםדהיינו בסו"ה ואולםחי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ.
      שער שופטים ב"ד: ופתח הוא מקום ישיבת יחיד, כמ"ש והוא יושב פתח האהלכחום היום. אמנם שער הוא מקום בית דין ושופטים, כמ"ש שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.

כב) פתיחו דעיינין:
הארת חכמה נקרא פתיחו דעיינין כי עינים הן חכמה. (תל"ח אות נ"א)

      או נפתח הסתום: (ע"ע שיעור קומה) ויש להסיף על מה שכתוב שם, כי העיבור אין לו אלא ג' ספירות שנקראו ברכיםשה"ס הברכה העליונה שנק' נ"ה או לימודי ה'. (והבן היטב שיסוד אין לו אפי' לתינוק מכ"ש לעיבור במעי אמו ) ובאמת הם שניהם רק טפה אחת.אלא שאנו מבחינים בקל מקום זו"נ שה"ס ופועלה. ובסו"ה סרלראותנק' נצח שז"ס פועל, ובסוד השמיעה דמשה משה נק' הוד (וסר לראות ה"ס קרני הוד)
      יסוד כלול בנ"ה: שהיסוד ה"ס הנני הנגלה לאור ע"י הבישול הזרע דב' ביעין הנ"ל.
     
      אכן באמת יש כאן חג"ת נה"י: ג' גו ג':והענין שבכ"ד יש פנימיות וחיצוניות, והחיצוניות הוא הנראה בשטחיות תיכף
      חיצוניות ופנימיות משא"כ הפנימיות צריך זמן. ובזה תבין אשר אותן החיצוניות הנ"ל שנק' נה"י הנה בפנימיותם המה בחי' חג"ת. כי כל הברכה והחסד מגולה על סר"ל, וכל העוז והגבורה מגולה על מש"מ, וכל הת"ת מגולה על הנני.
      וכאשר תדתדק תבין שיש עוד פנימי פנימיות: לפני ולפנים: והמה בחי' כח"ב, כי כסר הוא כתר נגלה על סר"ל, וכל החכמה נגלה על באסר זך דמש"מ, וכל הבינה נגלה על הנני שה"ס מבין דבר מתוך דבר (שה"ס הבת שנעשה לאם).
      חיצוניות: נה"י: ובהרחבה יותר: לפי הכלל שיש ערך הפכי בין אור לכלים הנה מתחילה נגלה ב'הכלים היותר חשובים שהם גלגלתא ומוחא שנק' כתר וחכמה, ונקראו כן ע"ש העתיד בשעה שיופיע בהם היחידה והחיה, שבסר"ל נגלה סוד הפועל היחיד שה"ס היחידה וסוד אחד וסוד לית אתר פנוי מיניה.
      וחיה: שה"ס חכמה: נגלה אח"כ בעתיד במוחא שה"ס הכלי דמש"מ, שבזה כל הפעולה המגיעה לעולמות ברזא דאחד, ושני אלה הם דבר אחד.
      וז"ס דבר ולא חצי דבר: כי עתה בסוד אהי' שה"ס עובר, אין שם כי אם אור הנפש שה"ס הנני, (וסוד נשמה ובינה המבין דבר מתוך דבר לעתיד ) וע"כ הם נק' ברכה: שבאור הנפש בהעובר לא נגלה הפועל שה"ס הסר"ל ברזא דאחד, אלא רק הפעולה דמש"מ הוא נגלה על שלימותו, וע"כ נכללו נ"ה חד גופא באחורים:משום שאור הנצח שה"ס הפועל היה בטמירו ואין כאן בגילוי אלא הפעולה שה"ס הוד וה"ס חצי דבראמנם בסוד פנים הנו"ה ב' כלים הם:כי לעתיד שיגלה הסר"ל ברזא דאחד, הרי הנצח ג"כ כלי יקר הוא, שז"ס פועלה' יביטו:וז"ס וירא ה' כי סר"ל, וע"כ מה שנק' בעובר נו"ה הוא על שם העתיד. ועוד תשכיל כי גבורה בנצחוחסדים בהוד:כי הפעלה דמש"מ היה לכלי לכל ברכת הנפש הנ"ל וע"כ ה"ס חסדים, משא"כ ענין הסר"ל היה כלי לפועל גבורה, וצ"ע בזה.

והנה ידאי שגם העיבור צריך למזונות ושפע מעליון שלו, אכן מזונותיו ממטה למעלה, כלומר מסיומא דכל גופו (בסוד אוכל מה שאמו אוכלת ). כלומר דשפע באה לו רק מסוד מש"מ, שהוא הסתלקות כל השפע, והתפשטות כל השפעדרך מעי דטבורא דאםהתחתון דאמו וההארה לחיותו באה מפעולה תקיפא הזאת בסוד קול ה' בכח, אכן בהעיבור עצמו אין הסתלקות שפע.