מילון ערכים בקבלה

א) א' דמילוי ה' שצורתה יו"ד.
האותיות של השמות, רומזות על הכלים ובחי' העביות שבהם, אשר אור העליון מזדווג ומתלבש בהם. ואותיות השם בפשוט, רומזות על בחינת העביות דכתר, שעדיין אין שם הכר עביות בפועל, אלא בחינת שורש לבד, וע"כ האור המלובש שם הוא אור הנפש לבד, כי אור הנפש מתלבש בכלי דכתר כנודע. ואם האותיות הן במילואים, מורים שכבר יש שם הכר עביות בפועל, שעליה מזדווג אור העליון, ומוציא שם הע"ס המתיחסות למדת העביות ההיא.
ובגדלות היניקה, שכבר יש שם זווג דה"ח וה"ג במוח הדעת, אלא שהם בלי הארת חכמה, משום שאו"א הם בפב"א, כנודע. ע"כ השם אלקים דמוח הדעת הוא במילואים: אלף למד הא יוד מם. וכיון שהוא מתחלק לה"ח וה"ג, ע"כ נבחן שם ב' שמות של אלקים: לה"ח, ולה"ג. וההכר ביניהם הוא ב א' דמילוי ה"א, שאלקים דה"ח מצוירת ה א' ביו"י, י' למעלה, ו' באלסונא ו י' למטה. ואלקים דה"ג ה א' מצוירת ביו"ד: י' למעלה ו' באלכסובא, ו ד' למטה. מטעם כי הנוקבא נקראת ד' וה"ג הן בחינת הנוקבא שבדעת, ולכן מרומזת בד' שלמטה. א' רל"ה אות רע"ז.

ב) א' דמילוי הא של אלקים שצורתה יו"ד:
עי' לעיל תשובה א' (א' דמילוי ה' שצורתה יו"ד). (שם)

א) א' שבואו דס"ג: ב' שרשים יש אל האותיות: י' ו א'. והנה באמת נבחנת הי' שהיא השורש האמיתי אל האותיות שהרי כשאנו רוצים לכתוב איזו אות אנו מתחילים עם י' דהיינו מן נקודה, וכשממשיכים הנקודה לצדדים ולמטה מצטיירת האות הנרצה. הרי ש י' היא שורש כל אות ואות. ועכ"ז, נמצאת ה א' בראש הכ"ב אותיות. ויש להבין הדבר.
והענין הוא, כי האותיות בשורשן העליון, פירושן, כלים לקבלת השפע. ונודע שהתפשטות האור והסתלקותו גורם להתהוות כלים. כי מהרשימות הנשארות לאחר הסתלקות האור מתהוים הכלים. ומזה תבין ששורש כל מיני הסתלקויות הוא השורש אל הכלים, שהם האותיות. ונודע, שהצמצום ראשון, הוא שורש כל הסתלקויות שבעולמות, ולפיכך, נקודת הצמצום, שה"ס ה י' נבחנת לשורש כל האותיות כולן.
אמנם נודע שהצמצום הא' עדיין אינו נחשב לשורש העולמות, אלא רק לשורש דשורש. כי השורש האמיתי אל העולמות הוא הצמצום הב'. וההפרש שביניהם הוא, כי הצמצום א' היה רק על נקודה אחת שהיא בחיה"ד שנקראת מלכות, וה' תתאה. והצמצום הב' היה גם על הבינה, דהיינו שב' נקודות נתחברו בצמצום הזה: נקודת המלכות ונקודת הבינה. שה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין. כנודע.
ונודע שחיבור ב' נקודות יחד עושה קו, באורך או ברוחב, ע"כ, מכונה הצמצום הב' בשם קו, משום ב' הנקודות שנתחברו בהצמצום הזה, בסו"ה ותלכנה שתיהן. ומטעם זה הוא מכונה ג"כ רקיע, או פרסא. שהן כמו קו מושכב לרוחבו המבדיל בין עליונים ותחתונים. ונתבאר בפנים הספר, כי עיקר החידוש שנעשה בצמצום ב' הוא ענין התחלקות עה"ס שבכל המדרגות לב' בחינות, כי בינה ז"א ומלכות של כל מדרגה יצאו לחוץ מהמדרגה, ונעשו כערך המדרגה התחתונה אליה, באופן שממדרגה אחת נעשה עליונה ותחתונה: הכתר וחכמה שבה נעשו לעליונה, ובינה וז"א ומלכות שבה נעשו מדרגה תחתונה אל הכתר והחכמה. וב' חידושים הללו שהם חיבור ב' הנקודות יחד כעין קו, והתחלקות המדרגה לעליונה ותחתונה. המה נראים בצורת ה א' : כי דבר החיבור של ב ' הנקודות בהצמצום הוא הקו של הא' כזה \ ובחינה העליונה של כל מדרגה, הוא י' שעל הקו מלמעלה, הכוללת כתר וחכמה של המדרגה, בסוד מים עליונים. כזה ובחינה התחתונה של כל מדרגה , היא י' התחתונה שמתחת הקו, הכוללת בינה ז"א ומלכות. שיצאו לחוץ מן המדרגה ונעשו לתחתונים, וה"ס מים תחתונים, כזה .
והנך רואה איך שיש ב' שורשים אל העולמות: כי ה י' היא השורש הא' הנעשה בצמצום ראשון על נקודת המלכות לבדה, וה א' היא השורש הב' הנעשה בצמצום ב' על ב' נקודות יחדיו, שהן הבינה והמלכות. ומתוך שהצמצום הא' הוא שורש רחוק מהעולמות, ורק צמצום ב' נחשב לשורש העולמות, ע"כ אין ה י' נחשבת לשורש האותיות עד שתהיה ראויה להעמידה בראש כ"ב האותיות, אלא רק ה א' נחשבת לשורש כל האותיות להיותה בחינת צמצום ב', שהוא שורש האמיתי אל העולמות. ולפיכך נמצא הא' בראש כ"ב האותיות. וה י' נחשבת לשורש קדום, המשמשת אל האותיות בגניזו. ובזה תבין סוד ד' מיני המילוים המשמשים בשם הוי"ה . שהם: ע"ב, כזה יוד הי ויו הי. ס"ג, כזה יוד הי ואו הי. מ"ה כזה, יוד הא ואו הא. ב"ן, כזה, יוד הה וו הה. והנה עיקר ההבחן הוא, אם הכלים שבהם באים מן צמצום א' או מצמצום ב', שמילוי אותיות עם יודין, מורה שבאים בעיקר מצמצום א', ומילוי אותיות עם אלפין, מורה שבאים מצמצום ב', ובזה תבין שאם כל האותיות דהוי"ה הן במילוי יודין, שהוא הוי"ה דע"ב, הרי אין בהכלים של הפרצוף ההוא מבחינת צמצום ב' כלום, אלא רק צמצום א' בלבד. ואם האותיות דהוי"ה מתמלאות עם אלפין, שהוא גי' מ"ה, הרי אין בהכלים של הפרצוף ההוא מבחינת צמצום א' כלום, אלא רק צמצום ב'. אמנם בהוי"ה דס"ג, אין האותיות מתמלאות בשוה, כי כולן עם יודין, לבד ה ו' דהוי"ה היא עם א'.
וטעם הדבר הוא, כי גם הוי"ה דס"ג עצמה מתחלקת על ד' פרצופים, שהם: חכמה, בינה, ז"א, ומלכות. על פי סדר אותיותיה, ונמצא ה ו' שבא, שהוא בחינת ז"א דפרצוף הס"ג. ונודע שהצמצום הב' היה רק בפרצוף הס"ג, ולא בב' הפרצופים הראשונים שבה, שהם י"ה דהיינו חכמה ובינה שבה, אלא רק בז"א שבה, העומד למטה מטבור דס"ג . (כנ"ל הסתכלות פנימית אות ט"ו ד"ה ובמתבאר). הרי שתחלת השורש של ה א' דהיינו הצמצום ב', לא היה בי"ה דס"ג , אלא ב ו' דס"ג לבד, וע"כ הי"ה דס"ג מתמלאות ביודין כמו הוי"ה דע"ב, רק ה ו' דס"ג מתמלא עם א'. כי לפני ז"א דס"ג אין הצמצום ב' ניכר כלל כמבואר. וענין הוי"ה במילוי ההין מורה, שהיא מחוסרת המילוי, אלא שמקבלת מהפרצוף העליון שלה. וע"כ היא רק הוי"ה כפולה לבד. כי ב' הויות הן בגמטריא ב"ן, וטעם הדבר הוא, כי ענין המילוי מורה על שיעור קומה הנמשך על ידי הזווג של אור העליון על המסך אשר שם. והמסך שבפרצוף ז"א, שהוא בעביות דבחי"א, הוא ממשיך האור גם בעד המלכות, שהמסך שלה, קלוש מאד, ואין בו עביות מספיקה לזווג דהכאה עם אור העליון. כנודע. ולפיכך היא חסרת המילוי מבחינת עצמה, ואין בה אלא הוי"ה כפולה, שמורה על חלק הז"א שבתוכה.
ובאמור תבין מה שחכמה ובינה אינם נחשבים לשורש העולם, והעולם מתחיל רק מז"א, בסוד ששת ימי הבנין שהוא מטעם, שאין בהכלים שלהם רק מבחינת צמצום א', והעולמות מתחילים רק מצמצום ב' כמבואר, ולכן רק ז"א שהוא בחינת הוי"ה דמ"ה במילוי אלפין שה"ס צמצום ב' הוא השורש להעולמות כולם.

הכתר דאצילות נחלק לב' פרצופין, חציו העליון מכונה בשם פרצוף עתיק, וחציו התחתון מכונה בשם פרצוף א"א, שמלביש לז"ת דפרנוף עתיק. (ע"ח ש"ג פ"א).

א) מהו א"א במקום ז"א עומד.
מבחינת מצב הקבוע באצילות, נמצא א"א עומד במקום ז"א דנקודים. כי הראש דעתיק לקח מקום ג"ר דנקודים, וז"ת דעתיק, ז"ת דנקודים, וא"א מלביש מפה ולמטה דעתיק, שהוא ז"ת דעתיק, הרי עמידתו דא"א במקום ז"ת דנקודים, שהם ז"ת. (אות פ"א).

ב) מהם א"א ואו"א וזו"ן דקליפות.
אין א"א בקליפות, רק בעולם היצירה ועשיה. כי הקליפות נבנו מחורבנם וחסרונם של הקדושה שנעשה בהם ע"י החטא דאה"ר, והנה מטרם החטא, כבר היו זו"ן במקום א"א ואו"א דאצילות. ובי"ע היו במקום ישסו"ת וזו"ן דאצילות. ומסבת החטא נפגמו כל אלו המוחין הגבוהים שבאו בסוד מוחין דתוספת, ולא נשאר בהם זולת המוחין הקבועים דאצילות, וירדו זו"ן לו"ק ונקודה, ובי"ע ירדו תחת הפרסא דאצילות.
ובעת שהיו בי"ע בעולם האצילות היו משתמשים שם בבחינת כלים דאחורים לאו"א עלאין ולא"א ולעתיק דאצילות כי בבריאה היה המסך דבחי"ב הממשיך קומת או"א עלאין הראוים להלביש לג"ר דא"א. וביצירה היה המסך דבחי"ג שהמשיך מוחין דע"ב מג"ר דא"א. ובעשיה היה המסך דמלכות שהמשיך מוחין דיחידה מעתיק.
ואחר שנפגמו אלו המוחין מחמת החטא, ובי"ע נפלו מתחת הפרסא דאצילות: נאבדו מהבריאה המוחין של ג"ר דאו"א, ואע"פ שיש להם עוד מוחין דס"ג, אמנם אינם ראוים עוד להלביש בחינת ג"ר דא"א, כי אין הארת ע"ב יורדת משהו מתחת הפרסא המסיימת להאצילות. ולפיכך נבחנים המוחין דס"ג דבריאה, שאין להם אלא בחינת מחזה ולמטה דאו"א עלאין, ולכן כל זה השיעור שמחזה ולמעלה דאו"א שנאבד מהם, נפל אל הקליפות שכנגד פרצופי בריאה דקדושה ונבנו מהם קומת או"א דקליפה. וכן היצירה שהיה להם המוחין דע"ב בעת היותם באצילות, כי היו הכלים דאחורים שלהם, כנ"ל, ועתה נשארו בו"ק בלי ראש, והנה כל שיעור זה דמוחין דע"ב, נפל אל הקליפות שכנגד הפרצופים שבעולם היצירה, ונבנה מהם א"א דקליפות. ועולם העשיה שהיה להם בעת היותם באצילות בחינת יחידה, שהיו הכלים דאחורים לבחינת יחידה כנ"ל, שעתה לא נשאר בהם זולת בחינת ג' גו ג', הנה כל שיעור זה דקומת יחידה נפל לקליפות שכנגד הפרצופים שבעולם עשיה. ונבנה מהם עתיק דקליפות.
באופן, שקליפות דעולם הבריאה יש להם ד' פרצופים מאו"א ולמטה. ובעולם היצירה יש להם ה' פרצופים מא"א ולמטה. ובעולם העשיה יש להם ו' פרצופים מעתיק ולמטה. וזה הכלל כי בחינה העליונה כוללת כל מה שלמטה ממנה. גם תזכור, כי מן האורות לא נפלו כלום לקליפות, כי באורות נוהג רק הסתלקות בלבד. ומה שנאמר שלבריאה דקליפה נפלו הג"ר דאו"א, וביצירה דע"ב דא"א, ובעשיה בחינת היחידה מעתיק, היינו רק בחינת הניצוצין והכלים דאחורים ששמשו לאורות הללו, אבל לא ח"ו האורות ועי' להלן בתשובה ג' בסמוך (אות רמ"ב רמ"ז רמ"ח ורמ"ט).

כלל המציאות שלפנינו הן העולמות העליונים והן העולמות התחתונים, הן העצמים והן מלואם, דהיינו כל הנועם והעונג שהעצמים עתידים לקבל, כל אלו יחד אנו מבחינים בהם ב' עקרים:
עיקר א' הוא כמו שיצאו מלפניו ית' בטרם הצמצום הראשון, כלומר שכל מערכת המציאות הזאת כבר הם מוכנים ועומדים בתכלית גובהם ותפארתם כמו שחשב עליהם ממציאם ית', משום שענין חסרון ושלמות לא נבחן שם המתחייב להתפתח בדרכי הזמן. ועיקר הזה נבחן בשם עולם א"ס ב"ה (עי' פמ"ס ענף א').
עיקר הב' הם העולמות העליונים והתחתונים ומלואם כמו שהם ערוכים עתה לפנינו דהיינו אחר ענין הצמצום, שעם הצמצום הוכן מקום לחסרונות ולתיקונים, שא"א שיבואו בנושא א' בבת אחת, זולת בזה אחר זה, דהיינו ע"פ חוק הזמן, אשר ע"כ נבחן כאן ענין קטנות וגדלות ע"פ גלגול אורות וכלים על גלגל שינוי צורה, בדרך התפתחות לאט לאט, עד ביאתם על תכלית גבהם הרצויה. והמערכה הזאת בכללה נבחנת בה' עולמות: א"ק ואבי"ע.

ונדע, שאין לן שום הארה גדולה או קטנה בכל העולמות כולם שלא תהא יוצאת ומשתלשלת מא"ס ב"ה ממש, גם נודע שכל הכחות שנוהגים בעליונים נמצאים בחיוב בהתחתונים. ולפיכך, כמו שהמניאות בכללותה נבחנת לב' עיקרים הנ"ל דהיינו א"ס ב"ה והנאצלים כולם, שהתחלקות זו היא הבולטת ביותר מכל מיני הבחנות הנמצאות בהעולמות, משום שהמה הפכים זה לזה מן הקצה אל הקצה, הנה משום זה מוכרח כל פרצוף יחיד בין עליון ובין תחתון שיהיה מתחלק ע"פ ב' כחות ההפכיים האמורים. דהיינו, שחלק אחד שבו יהי' ממציאות כזו שאין בו סוף ואין בו תכלית ואינו עומד להתלבשות, וחלק השני שבו יהי' ממציאות כזו שיש בו תכלית וסוף וגם נוהג בהתלבשות.
ודע, שאלו ב' החלקים המה נקראים ראש וגוף : אשר אורות ראש של כל פרצוף הוא משכן לא"ס ב"ה, ונוהג בו כל הצורות הנ"ל שבא"ס ב"ה, וחלק השני שבפרצוף המה משכן לשאר אורות המשתלשלים מא"ס ב''ה הבאים בהתלבשות, ויש להם ע"כ סוף ותכלית.

מתלבש ומתגלה רק בא"ק לבדו, שנבחן בחי' גופא (דרגא ב') דא"ס העליון, שאין א"ס מתגלה אלא בגופו א"ק, ולא במלבושיושהם עולם האצילות, (ע"ח ש''ג פ''ג). ע"ד שהא"ק מתגלה בגופו שהוא אצילות ולא מלבושיו (דרגא ג') שהם בי"ע, (שם).

(ע"ע אורך לעובי)(*) פי', ההארה הראשונה הנבחנת לנו שיוצאת מעצמותו ית' ממש, צורתה הוא בשם הזה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל ואין שום מלה והגא נוהג בו, וע"כ הוא מהופך ממש מכל האורות המשתלשלים הימנו, כי האורות המשתלשלים מהארת עצמותו ית' ההוא, הרי בהכרח כיצד שהוא נמצאים מתלבשים בהמקבלים, וא"כ כבר יש בהם תפיסא כיצד שיהיה בהאור המקובל אליהם. גם ענין התלבשות בעצמו הריהי פעולה, ונודה שאין לך פועל בלי איזו תכלית, וכיון שיש לו תכלית הרי יש בו סוף, דהיינו אחר שמגיע להתכלית הוא סופו של הפעולה.
(*) הכת"י של ערך זה אבד לנו. המו"ל.
הרי לך מבואר הפכיות גמורה מא"ס ב"ה להנאצלים ממנו, כי צורת אור א"ס ב"ה הוא לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, וכיון שאין מחשבה תפיסא נמנא שאינו עומד להתלבשות כל עיקר, כי תפיסת המחשבה ודבר ההתלבשות אחד הוא כנודע. וא"כ אין נוהג כאן שום פעולה וממילא אין להבחין שום תכלית, כי השרוי בלא פעולה מראה שאינו מחשב לתכלית, כי מושג תכליתנוהג רק באיזה פעולה, וכיון שאין לו תכלית ממילא אין לו סוף.
הפכיות גמור מהנאצלים לא"ס ב"ה והיפוכו על כל נקודותיו הנ"ל תמצא בהנאצלים כולם אע"פ שיוצאים ממנו, שבהם מחשבה תפיסא. כלומר כל באצל כלפי עצמו בהכרח שמשיג האור באותו שיעור המלובש בו, כי הלבשה והשגה היינו הך, וכיון שנוהג בהם התלבשות הרי הם צריכים לפעולות, וכיון שנוהג בהם פעולות הרי יש להם תכלית, כי אין לך פועל בלי תכלית, ומתוך שיש להם תכלית יש להם סוף פעולה כמבואר.

אורות העליונים הם לאורות התחתונים בבחי' אב אל בנים, אשר חשקו תמיד להשפיע בהם. (ש"ו פ"ו ע"ח) (ע"ע בנים).

א) מהו אב לאבהן.
יש בחינת חכמה דאו"י, והיא קומת א"א. ויש בחינת חכמה וג"ר, אשר החג"ת מתעלים ונעשים חב"ד דקומת ע"ב, שהם בחינת חכמה דל"ב נתיבות, ולא חכמה דאו"י. וקומת ע"ב דאו"א באה מבחי' חג"ת דא"א שנתעלו ונעשו לחב"ד שלו, דהיינו מבחינת ע"ב דל"ב נתיבות, כנ"ל. וכשז"א מקבל אלו המוחין דע"ב מאו"א, מתעלים גם חג"ת דז"א ונעשים לחב"ד. ומבחינה זו נקרא אבא, בשם "אב לאבהן". כי חג"ת נקראים אבות, והחכמה שלו, שהיא מחסד דא"א נקרא אב. ולפי שג"ר דז"א באים ג"כ מהתעלות החג"ת לחב"ד, מכונים גם הג"ר דז"א בשם אבהן, וקומת ע"ב דאו"א בשם אב לאבהן. (אות צ"ח).

א) אב"א:
תיקון אב"א נמשך מהארת אור האזן, שהוא אור הבינה דראש, שאחוריה לחכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, ובשעה שהפרצופין מחוסרי ג"ר דחכמה, המה מתתקנים באור אחורים הזה דבינה, שמספיק להם במקום ג"ר. וה"ס ואחוריהם ביתה. (דף תצ"ח אות כ"ג ובאו"פ ד"ה ד' בחינות)

ב) אב"פ:
תיקון אחור בפנים, נוהג בזו"ן שהוא המכשיר הכלים דפנים דנוק' לקבלת אור הפנים. כי הכלים דפנים דנוק' הם בהארת חכמה בלי חסדים, כי הנוק' כולה בחינת גבורות. וכיון שכן, לא תוכל לסבול גם ההארת חכמה, כי אין החכמה מקובלת בלי חסדים, וע"כ, אין להכלים דפנים תיקון. זולת בהקדמת הזווג דאחור בפנים, שאז הזכר משפיע הארת החסדים בהכלים דפנים ההם, ונעשים ראוים לקבלת ההארת חכמה שלהם. והנך רואה שאע"פ שאחור דזכר הוא הארה אשר כולה חסדים, מ"מ הוא המכשיר את הכלים דפנים דנוקבא לקבלת הארת חכמה. (דף ת"ק ד"ה ובזה תבין)

   פרצוף השני מה"פ א"א או"א זו"ב, שהוא פרצוף חכמה אשר בו מלובש אור חיה נק' אבא. ונק' ג"כ בשם הויה במילוי יודין, שבגי' ע"ב, (ע"ע ה"פ אצילות) כזה: יוד הי ויו הי. ונק' ג"כ או"א עילאין.
   מקורו התהוותו נגלה בעת ירידת נה"י דס"ג למטה מטבור דא"ק לתוך זו"נ הפנימים דא"ק, שחיבורם בנה"י דס"ג גרמו להסתלקות האורות דלמטה מטבור דס"ג ולעלית מ"ן, כמ"ש בעה"ח ענף ח'. ואז נתחלק פרצוף הס"ג לב' פרצופין, דאותו חלק הס"ג שלא נתערב במ"ן דהיינו כח"ב וחג"ת דס"ג, נתעלו לבחי' הויה דע"ב וקבנ שם אבא ואמא. ואותו חלק הס"ג שירדו לנה"י דס"ג ונתחברו שם עם הזו"נ הפנימים לבחי' מ"ן, הם נשארו בבחי' הויה דס"ג וקנו שם חדש: ישראל סבא ותבונה. (ע"ע או''א וע"ע ישסו"ת) עש"ה (עיין בפמ"ס ענף ט' אות ו') .

כמו אבוא, שה"ס ובא עליה ובעלה, וגם בעלה הוא אותיות בא עלה. ונק' ג"כ אב: והוא קיצור מאבא, וגם הוא מלשון רצון, כי הרצון הוא ההתחלה לכל תולדה ופעולה.

(עי' לעיל ערך אצילות. בי"ע) שסוד אור העצמות הגנוז תוך הבריאה והבינה, ה"ס אצילות וה"ס אבא .
וז"ס אבא יורד ונוקב: דהיינו בתוך מקוה יורד אבא ומאיר את חלל העולם כולו, ואח"כ בסוף מקוה הוא נוקב בסוד אור ההסתכלות דשם, ואמא אז מכה ויוצאת לחוץ.

כי הכלי דבחי"ד ה"ס ה"ת המקורית דהויה פנימאה דא"ק, ולא נשתלמה להכר עביותה עד שנסתלקו האורות דגופא דא"ק הפנימי, שהבחי"ד נעשית שם לאספקלריא דלא נהרא (ע"ע אספקלריא) שנאבד גם רשימתה עש"ה, דעל כן לא חזרה לתחיה בפרצוף ע"ב עש"ה. ונודע דאין העדר ברוחני, וע"כ כל ההסתלות הנבחן בגלגלתא אינם נעשים בה אלא בהשגת התחתון, דהיינו ה"ב שהוא שורש אבא ונמצא שהמלכות ריקנית הזו אינו נתלית רק באבא בע"ב.

ג) אבות:
החו"ג הם אבות לזו"ן, כנודע. גם נודע שזו"ן דה"ח הם נ"ה, וחג"ת הם כה"ב דה"ח. ולפיכך, נקראים החג"ת אבות, להיותם בחי' כח"ב, וכן בגדלות הם נעשים לחב"ד, וחו"ב נקראים אבות. ונה"י שהם בחי' זו"ן, נקראים בנים. (א'ק"ל אות ט).

אין לך ניצוץ קטן בכל אבי"ע שאין בו בחי' כלים ואורות ואלקיות , שכל ההפרשים הנבחני בעולמות המה מיוחסים אל ג' בחי' הללו,
כי בעולם אצילות : הכלים ואורות ואלקיות מיוחדים בתכלית היחוד, באופן שכולם נכללים ממש באלקיות.
ובעולם בריאה: אינם מיוחדים לגמרי רק הכליםוהאורותמשמשים לאלקיות הנשא עליהם.
ובעולם היצירה : כבר האלקיות נעלם מלובש תוך האורות והכלים.
ובעולם עשיה : גם האורות שבתוכם האלקיות, נעלמים ומתלבשים בכלים, וכאן אינם גלויים רק הכליםבלבד.

(ע"ע אורך לעובי) אצילותהסו"ה ואהי' עצלו אמון, שהתחתון אומר על עליון (שה"ס ראש בערכו) ואהי' אצלודהיינו דבוק בו. ולפיכך כל ראש ה"ס אצילות שהרי כלם יצאו בבת אחת כנודע.
בריאה, יצירה, עשיה: ויש להבין שרשם דכלהו עולמות בב"א, כי כן יצאו כל עולמות מלפניו בבת אחת. והוא, אשר הדביקות שנק' אצילותבהראיהיצירהעשיה, כלומר כן עלה עשיתכל המציאות לפניו ית', מתוך ציור שבהראיה, כי בעת הלז נמצאת הראיה גורמת חושך, וסילוקה גורמת אור, וכן נצטייר כל המציאות בהיצירה. באופן שב' העולמות האלו מורים על ג"ר וו"ק, שהראיה שה"ס ג"ר נמצא שם בלי אור רק חושך, בס''ה באראהחשך, וכל האור הנמשך מהאצילות והדביקות הנפלא ההוא בא בדיוק בהו"ק שנצטיירו מלאים אור לנצחיות, שזסו"ה יוצראור (ע"ע יצירה) (ע"ע יסוד).
עשיה: ה"ס התחתון בבחי' עצמו, כלומר הכמהוהאיךשהתחתון מקבל מהעליון, בסוד האצילות בהראיה יצורה, כנ"ל, הנה זה השיעור נק' עשיה.
אמנם תבין שכל האבי"ע האלו הם אצילות, דהיינו בסוד ואהי' אצלו כנ"ל, כי עשיה הזאת היתה אצלו כמבואר, וע"כ יש לכנותו בחי' אבי"ע דאצילות.

ואפשר לפרש באופן אחר, שאצילות ה"ס העליון והראש, ובריאה ה"ס התחתון. ופעולתו דהיינו הראיה הגורמת הכל.
ומשני אלה, דהיינו פגישת הבריאה והאצילות, במשכים ב' פעולות שנק' יצירהועשיה: פעולה א' ה"ס יצירהשמשם נברא היבשה, בסו"ה ויבשת ידיו יצרו, כי כן נצטייר שם בסוד משה משה, שבסוד אל תקרב הלום נעלמו כל מיני מים שלא להמצא עוד, (וה"ס ראש מקוה). ופעולה ב' ה"ס עשיהשהאור עצמו נהפך למים שה"ס או"ח היורד ממעלה למטה, בסו"ה אשר לו הים והוא עשהו.
וזה הכלל, אשר כל היבשה נמשך מסוד היצירהכמ"ש ויבשת ידיו יצרו, וכל המימות והימים נמשך מסוד העשיהכמ"ש אשר לו הים והוא עשהו,
ובזה תבין סו"ה ביום ג' (כל"א) יקוו המים למקום אחד (לשמים) ותראה היבשה, כי שם חזר ונמשך סוד היצירה וסוד אל תקרב כמו ביום א', ובסו ונעלמו כל מיני מימות עד שנעשה יבשה בלי טפה מים.
ובזה תבין סו"ה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן , כי הגן היה בסוד יבשה וע"כ להשקאה היה צריך. ולפיכך יצא נהר (סלע דכל"א) מן העדן (תוך מקוה) שה"ס שורש כל הימים והמים שמשם נמשכים המים להשקות את הגן, והמשכה זו ממקוה נתבצרה באומ"צ.
וז"ס אשר אבי"ע היא חו"ב תו"מ: שאצילות ה"ס העליון ועצם החכמה שצריך להשכיל, והתחתון המשכיל ה"ס עצם הבינה הנגלת בהראיה לא זולת, סוד יבשה ה"ס ת"ת, וסוד הימים ומימות ה"ס מלכות שמים, בסוי"ה והיה ה' למלך על כל הארץ.

ויש לפרש באופן קצר מאד אשר אצילות וכתר ה"ס העליון ומתבאר עם בי"ע, דהייבו בראיהשל ב' בחי' שהם ראש ותוך, שהראש נק' יצירה כי שמה נוצר, שהראיה גורמת חושך ושום מעשה לא היה שמה, אלא כמו אומן המצייר את התכנית וה"ס דביקות רוחא ברוחא.
אבי"ע דהסת"א רו"ת: והתוך נק' עשיה מלשון גמר הדבר, שה"ס התפשטות או"ח מעליון לתחתון אשר כאן יצא הדבר לפועל, כי נעשה ראיה אמיתית אשר בסופה היתה כעין חושך. באופן שבראש מתבאר האצילות (שפירושו דביקות) אשר בראיה הגורמת חושך היא יצירה (כלומר בכח ולא בפועל), ובהתוך מתבאר האצילות אשר בהראיה הגורמת חושך הוא עשיה בפועל, שהרי כאן היתה הדביקות בעליון בפועל ממש והחושך בפועל ממש וה"ס 'תבי"ע דהסתכלות ראשון (מקוה).
אבי"ע דהסת"ב רו"ת: הוא מתבאר ממש ע"ד הנ"ל שבהסת"א. שמתחילה נתבאר (הדביקות) האצילות ע"י הראיה הגורמת חושך בבחי' הציור (כמו שנרשם בהתכנית), שנק' ע"ס דראש, (שה"ס כל"א). ואחר שיצא בסוד היצירה חזר ונתפשט האו"ח מעליון לתחתון (אומ"ץ), שה"ס התוך, אשר כאן היתה הדביקות והחושך בפועל ממש, שה"ס האצילות בראיה הגורמת חושך עשויה ממש.
תוך דאבי"ע דהסת"א נעשה ראש לאבי"ע דהסתכלות ב': כי ע"ס דראש ה"ס או"ח העולה מאותו בראיה מתתא לעילא, בסוד זוג דהכאה על המסך. והתוך ה"ס התפשטות האו"ח מעליון לתחתון, באותו שיעור שהעלה הזווג דהכאה שבפה דראש, המוציא הבלים ודיבורים בסוד זווג דהסתכלות והכאה, והמכביס אוכל להתוך בסוד התפשטות אור מעליון לתחתון, (וכמו השביעה מכבה אור התענוג כן סופה של אותו התפשטות גורמת כיבוי להאור העליון), שסופו של התפשטות מעליון לתחתון נק' חזה או טבור, ושם נעשה הסתכלותב': על מסך דמלכות המלכות, ושוב מעלה או"ח מתתא לעילא בסוד פה דראש, להוצאת הבלים ודיבורים כנ"ל, ואח"כ מתפשט מפה דראש ולמטה באותו השיעור, בסוד פה דראש המכנים אוכל להתוך. אלא שנק' פיהטבור: כי פה דראש דהסת"ב נק' פי הטבור, שהאו"ח דזווג דהכאה עולה מטבור ולמעלה עד מקום פה דראש, ששמה מקבל כח מן פה דראש האמיתי, לסוד העלאת האו"ח.
והנך מוצא אשר הראש דהסת"ב, מלביש כל המשך של התוך דהסת"א ולא למעלה מפה, כי אינו שייך לתחתון כלל, ואין לו שם שום נגיעה רק להעליון לבדו. באופן שכל תחתון אינו יכול לקבל ולהלביש העלי עליונו, כי כל מה שמקבל הוא מוכרח להגיע אליו מן העליון השייך למדרגתו. והוא הטעם, אשר הראש נשאר תמיד מגולה, כי פה דראש הוא מרכז של כל פרצוף, שמשם מעלה או"ח למעלה בסוד ע"ס דראש, וממשיך אל עצמו בסוד ע"ס דתוך. ולפיכך התחתון שלו לא יוכל להלביש רק את הגוף דעליון, משא"כ הראש שכבר נחשב לעליון דעליונו, שגם העליון אינו מלבישו רק ממטה למעלה. ודע אשר אבי"ע דהסת"א ה"ס זכר, ואבי"ע דהסת"ב ה"ס נקבה, (ע"ע זכר ונקבה).

הנה נתבאר בקיצור סוד אבי''ע, (שה"ס ע"ס) אשר הופעת האצילות - בראיה דיצירה ועשיה, באופן שעיקר הישות שיש בהאצילות המופיע באו"מ ואהיה אצלו אמון שעשועים יום יום, (כתועפות הרים) שהלילה מפסקת ביניהם, הנה כל זה מונח ומפקד פקיד ביצירה ועשיה לא זולת, אכן האבי''ע הללו מופיעים בב' בחינות הפכיות, שמופיעים מתחילה בסוד העגוליםכלומר שלא להתפשט מלמעלה למטה, שה"ס אבי"ע דכלהו ראשים ששורשם שורה עליהם כן בראש ממה, והם נקראים ג"כ אבי"ע דהסת"א, המספיק לגלות רק שרשי כלים, והעשיה דהיינו המלכות.
וסוד פה של ראש: דהיינו החושך והלילה המבדלת בין יוםיוםהנ"ל, ה"ס כתרמלכות: כלומר שאין שם שום אחיזה לדינין ח"ו אלא פה ה' בסוד כיסר.
אכן אבי"ע רהסת"ב: הוא בהיפך מהסת"א העגולים, כי הם אד אבי"עדיושרהמופעים דוקא מלמעלה למטה ביושר כמראה הדרוש לאדם, בסו''ה ולישרי לבשמחה. עשה האלקים את האדם ישרשהוא ממש להיפך מאבי"עדעגולים. אמנם גם כאן עיקר הממשיות של הופעתם מפקיד פקיד ביצירה ועשיה לא זולת, בסוד שעשועים יום יום, שהלילה המבדלת בין יום יום הסו"ה כחשיכה כאורה. ואציעה שאול הנך. והוא נמשך מתוך דמקוה שכ"ז ה"ס אור ישר ממש המתלבש באו"ח עד סוד ההכאה על המסך דמלכות של המלכות הנ"ל. הנקרא טבור: מלכותדגופא, ועשיהדאבי"עדהסת"ב, אשר עליה נאמר ורגליהיורדותמות. פירוש, שמתחת המלכות המסיימת להפרצוף בסיתום דאומ"צ שעד שם מתפשטת מלכות של ראש שנק' פה של ראש, או עשיה דהסת"א שכחה מתגלה להדיא בסוד החושך המבדיל בין יום ליום בכח כסר מלכות, ובסוד לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכלא, ומתחתיה מתגלה סוד בחי"ד הנק' מות (מקוה"נ), אכן בשורש אין כאן שום דין ואחיזה ואצ"ל מות,
אלא בסוד ב' מלכיות: ואיןמלכותנוגעתבחברתהכמלא נימא, אשר מלכותהמסיימתהוא כח כתר מלכות ופה של ראש, שכחה יפה לסיים בטהרה (סיתום דאומ"צ). ומלכות שמתחתיה ה"ס מלכות דמלכות, ובחי"ד דהיינו מלכות הראויה להבדיל בין יום יום דאבי''ע דהסת"ב אשר בסופה נגלה סוד יורדות מות הנ"ל. ואע"פ שמלכות הזאת יכולה לטשטש מלכות העליונה המשתלשלת מכסר הנ"ל. ועכ"ז אינם נוגעות זו בזו אלא מושכים בזה אחר זה, כלומר לא בזמן אחד.
הפרש מעשיה דהסת"א לעשיה דהסת"ב: היוצא מהנ"ל שעיקר הכל הוא יצירה ועשיה שה"ס זו"נ, שיצירה ה"ס יום ועשיה ה"ס לילה. אכן הפרש גדול בין יצירה ועשיה דהסת"א, לי"ע דהסת"ב. כי י"ע דהסת"א להיותם בבבחי' עגולים וראש אין שם אחיזה לקלי'.
הפרש ב' שעשיה הזאת היא חושך ולא אור אלא רק בתכלית הטהרה, משא"כ עשיה דהסת"ב יש שם אחיזה לקלי', ובטרם ההכאה מובנת בסוד ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה, להיותה בבחי' אור דיושר, ולישרים נאוה תהילה, שכאן נגלה כל תהילת העשיה בסו"ה ואת עלית על כולנה.
נובלות חכמה שלמעלה תורה, נובלות בינה שלמעלה שכינה: ובזה תבין (ע"ע שרשי כלים) סוד קו וצמצום, שבצמצום נגלה סוד מלכות עליונה הנ''ל (סיתום דאומ"צ) שה"ס תוקפו דפה דראש, וע''כ משם יצאו ע"ס דעגולים. ואח"כ ירד הקו (שה"ס וירד ה' לראות את העיר והמגדל) ואז נגלה להם שפה התחתונה, כלומר פה דגופא שה''ס עשיה דהסת''ב מלכות דמלכות ששם נבלו ב' השפתים זב''ז. אכן אין מלכות נוגעת בחברתה כנ"ל, וע''כ היתה השליטה לספא תתאה שצורתה היא שלא יבין איש את שפת רעהו, פי', שפה ה"ס דעת חסר ע, שמקודם היה עם אחד ושפה אחת, דהייבו שפה עילאה תוקפו דסר מלכות המכונה מלכות דחכמה השלימה סיתום דאומ"ץ, משא"כ אחר ירידת הקו לראות נגלה תקפו דעשיה דהסת"ב מלכות דמלכות שפה תתאה, אשר לא יבין איש את דת רעהו, וע"כ אומה הרגה לאומה מחמת ריבוי הדתות וקנאת איש ברעהו כמ"ש שם באבן עזרא ובספורנו, שכן בלל ה' את שפתם. אמנם בסוד השורש ודאי לא היו זה בפועל ממש אלא בסו"ה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, כי עתה עדיין בסוד ל"ה ול"ש, ושפה תתאה זאת ה"ס נובלות בינה שלמעלה שכינה, ושפה עילאה ה"ס תורה.
הזהרה ועונש:
ה"ס הסת"א והסת"ב, וז"ס שכל לאו שלא קדמו אזהרה אין מענישים עליו. שהוא, שאין שום מדרגה נגמרת בהסת"א שה"ס האזהרה אלא בהסת''ב ששם מתפרש העונשים להדיא.
האזהרה עץ הדעת: ותבינהו מסוד עצה"ד שמתחילה היה אזהרה כמו"ש ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן וכו' כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אמנם היה בסוד דל"ה ול"ש, אלא מצות השי"ת בסוד מעץ הדעת טו"ר (בסוד כחשכה כאורה) לא תאכל וכו' שז"ס אזהרה הקודמת לעונש.
עיה"נ: קללת ה', העונש: ואח"כ ששמע לקול אשתו שהיתה באמת מבחי"ב ומבחינה זו שלה היה לה היתר גמור, כי ע"כ לא צוה השי"ת לה ולא אסר לה עה"ד טו"ר מבחי"ב, אכן הנחש הטיל בה זוהמא דבחי"ד וע"כ נתקללו שלשתם "בהוי ושכיח".

ג) מהם אבי"ע דקליפות.
כל הפרצופים שבג' עולמות בי"ע דקליפות נתבאר לעיל בתשובה ב' עש"ה. ובעולם אצילות דקליפה, אין בו רק ב' פרצופים ז"א ונוקבא לבד. כי מג"ר דאצילות אינו נופל ח"ו כלום לקליפות. והטעם הוא, כי אין מציאות הקליפות אלא בחלל הפנוי, דהיינו מתחת הסיום של הקו דא"ס ב"ה, שהוא תחת המלכות המסיימת לכל הקדושה, והנה בצמצום א' היה זה תחת רגלי א"ק העומדים על הנקודה דעוה"ז. אמנם בצמצום הב' שעלתה מלכות המסיימת למקום בינה דגופא, שהוא בחינת החזה דפרצוף תנה"י דס"ג דא"ק, והופרס שם הפרסא המסיימת אל הקדושה, ויצאו ב"ש ת"ת ונהי"מ דפרצוף זה לבחינת חלל הפנוי (כנ"ל אות ג') שהם נעשו למקום ג' עולמות בי"ע, הנה אז תפסו הקליפות כל שיעור ג' העולמות בי"ע, מפאת שנעמו בחינת חלל פנוי.
ונודע שסבת השבירה היתה, מכח הארת אור חדש דע"ב ס"ג, שחזר והוריד הה"ת מעינים שנעשה בצמצום ב', וחזרה המלכות המסיימת לנקודה דעוה"ז, והמלכות המזדווגת למקום הפה. ונמצאים אח"פ שנפלו מע"ס דראש, חזרו ונתחברו אל הראש, ותנה"י שנפלו מהע"ס דגוף, לבחינת חלל הפנוי, חזרו ונתחברו אל הגוף של הז"ת דנקודים, ואז היו מתפשטים האורות דאצילות לבי"ע למקום הקליפות אמנם מטרם שנתפשטו נשברו ומתו, כי כח הפרסא התתקף עליהם, ונסתלק האור למקומו, והכלים נתערבו בהקליפות העומדים שם בכל בי"ע, כי שם מקומם כנ"ל. אמנם הכלים דאחורים של הג"ר לא מתו, כי אין מיתה אלא בחינת הנפילה לחלל הפנוי ששם הקליפות כנ"ל, ואח"פ שנפלו מג"ר, לא נפלו זולת למקום הז"ת דנקודים, שממעלה מפרסא. כי זה הכלל, שאין הכלים דאחורים נופלים, רק אל המדרגה התחתונה הסמוכה להם. ורק האחורים דגוף, שהמדרגה הסמוכה להם הוא מקום בי"ע נמצאו נופלים לקליפות, אבל לא הג"ר.
ומזה הטעם גם בירידה העולמות שע"י החטא דאדה"ר, לא ירדו מג"ר כלום להקליפות אלא רק שנתבטלו כל הכלים דאחורים שלהם, ונפלו למקום הגוף שהוא זו"ן. אלא רק הכלים של זו"ן דאצילות, אשר המדרגה התחתונה שלהם הוא מקום בי"ע, נמצאו הכלים דאחורים שלהם שנפלו לקליפות. ולפיכך, אין לבחינת אצילות דקליפות רק ב' פרצופי זו"ן לבד. ובבריאה ד"פ: או"א וזו"ן. וביצירה ה"פ: א"א ואו"א וזו"ן. ובעשיה ו"פ עתיק וא"א ואו"א וזו"ן. (אות רס"ט).

הנה יש להבחין בין אבי"ע דאצילות הנ"ל אל אבי"ע הכוללים, כי באבי"ע דאצילות נחשב ג' העולמות אצילות בריאה יצירה בבחי' העליון, והתחתונים נבחנים בבחי' עשיה לבד כמבואר לעיל, משא"כ באבי"ע הכוללים שייכים כל אבי''ע בבחי' העליון ית'. ויהיה כאן הפירוש אשר האצילותנפעל על ידי הראיהבב' אופנים, מתחילה ביצורה דהיינו בראש, ואח"כ בעשיה ממש. והמרחק רב ביניהם, כי היצורה יכולה להיות באחרים והמקבל עצמו אין צריך לכנוס בפעולה, משא"כ העשיה היא מוכרחת להתפעל בתוך המקבל עצמו ופעולות של האחרים אינם באים כלל בחשבון כאן, אמנם העליון עצמו הוא המצייר והוא העושה ברשות המקבל.

קו וצמצום:
ונבאר שסוד הצמצום הוא במלכות עליונהי (חושך דבינה) תוקפו של כתר מלכות המכונה כאן שפה אחת וסוד הקו. אמנם ה"ס ההסתכלות וההכאה אשר בע"ס הראשונות דא"ק היתה בחי"ד, ונק' כאן שפה תתאה שה"ס הע"ס דיושר עש"ה.
עגולים ויושר בראש: והנה נתבאר שב' מלכיות שמשו בע"ס ראשונות דא"ק, ולפיכך יצאו ע"ס דעגולים וע"ס דיושר תיכף בהסת"א דא"ק לסוד הע"ס דראש, ואע"פ שאמרנו שפה של ראש הא"ס העגולים בלבד הנה זה אמור רק בשרשם בא"ס ב"ה, משא"כ לעת דמצום א' וביאת הקו (שהוא במקוה"נ), ששם כבר ב' המלכיות מעורים זב"ז, (שסוד הסיתום דאומ"צ סמוך ומעורה במקוה"נ). ולפיכך יצאו שם בסוד המלכות של ראש גם ע"ס דיושר. דאי לאו הכי לא היה שם שום זווג דהכאה, שהרי איןזווגדהכאהבעגוליםאלא רק ביושר, בסוד וירד ה' לראות, או וירא ה' כי סר לראות, וכל זה לא יתכן שיהיה במלכות דעגולים, אשר אור העליון לא יתפשט שמה כלל מלמעלה למטה. לפיכך נתחברה עמה בחי' שפה תתאה הנעתקת מבחי' היושר ותוך דמקוה. (ומ"ש במקום אחר שבחי"ד משמשת בפה דראש בסוד מלכות דכתר, הכונה לאחר יציאת התוך דמקוה בסוד היושר שאז ירדה לחיבור בחי"ד כאמור. אמנם כן שבחי"ד נמצאת בראש אבל רק בבחי' המתקה ולא בזווג דהכאה).
והנה נתבאר אבי"ע דהסת"א דגלגלתא דא"ק.
ועתה נבאר אבי"ע דהסת"ב:
כבר נתבאר במקום אחר, שבין הסת"א להסת"ב צריך להיות בחי' או"ח היורד ומתפשט ממעלה למטה, ע"ד שהיה בתוך מקוה. והנה גם כאן בהכרח שהיה התפשטות מפה דראש דא"ק ולמטה. ואין להקשות, מאחר שכבר נגלה הבחי"ד איך אפשר שיתפשט האור למטה כמו בתוך מקוה, והענין הוא שיש כאן בחי' המכונה פו"א. התפשטות א' אחור, התפ"ב – פנים. ע"ד שנתבאר (ע"ע פו"א) שם בסוד עש"נ: שעולם או פרצוף עליון וקודם, מכונה אחור, וההוהוהתחתון עצמו בערך הקודם והעליון, מכונה פנימ, עש"ה. הנה גם כאן נבחן בחי' אור חוזר היורד דתוך דמקוה, שנוהג וישנו ג"כ בפרצוף הזה, אלא בבחי' אחור. והתפשטותא'כלומר התפשטות הקודם שהיה במקוה, ששם ירדו ע"ס שלימות עד למלכות דמלכות ומילאו כל החלל כנודע, אמנם בבחי' הוה, ופרצוף א"ק עצמו חסרו חב"ד,
שה"ס התפ"ב: שאור הכתר משמש בכלי דחכמה. כלומר אור דראש משמש בהתוך, וע"כ בערך א"ס ב"ה חסר ג"ר וחסר נה"י. ורת"ס דמקוה נבחן כאן בהתפ"ב חג"ת. ואומ"צ ומקוה"נ נה"י, באופן שהע"ס ז"ת, אין להם כאן רק ו"ק וחסר כח"ב, וע"כ אינו נחשב לבחיגת פרצוף הגלגלתא דא"ק, כלומר לתוך דבחי' גלגלתא, כי לא כל הע"ס דראש דגלגלתא יכלו לירד, אלא רק חג"ת במקום חב"ד, ונה"י במקום חג"ת, וע"כ נחשב לפרנוף ע"ב בבחי' פנים גלגלתא.
גוף דגלגלתא: באופן שלא יצאו הע"ס בשלימות רק בראש דגלגלתא, מכח שהמסך דבחי"ד נמצא למטה מהאורות, ואין העביות מגביה א"ע כמלא נימא, (ועוד דל"ה ול"ש) משא''כ מפה דראש ולמטה לבחי' או''ח היורד מפה לטבור, בדמיון התוך דמקוה, היה זה אחור דגוף הגלגלתא הנמשך שם בבחי' קודם ועליון כנ''ל, משא''כ בבחי' הוה גוף גלגלתא דא''ק עצמו, נמצא אשר האורדכתרנעלםבפהדראש: ולא יצא כלל בגוף דגלגלתא, ויצא אור דראש בכלי דתוך, שאור כזה נק' חג"ת. ויצא אור דתוך בכלי דנה''י, שאור כזה נק' נה''י, כי הכל הולך אחר הכלי. ואור הכתר, לא יצא כלל בבחי' הפנים דגוף גלגלתא. באופן, שלא יצא בהגלגלתא אלא הע"ס דראש וע"ס דאחור דתוך, ולבחי' הפנים אין שם אלא ו"ק, וגם הם אינם נחשבים כלל לבחי' גלגלתא, אלא אל ראשדפרצוףדע"ב.
והבן כאן שאין הכונה לומר שאו''ח היורד מפה דראש ולמטה נק' ראש, שזהו לא יתכן כלל וכלל, כי או"ח היורד ה''ס אור נקבה שמקבלת ואינה משפעת, וא"כ איך יתכן לכבותו ראש דע"ב, אלא הכונה על זווג דהכאה המתגלה בסופו, כי אחר שנתפשטו בחי' או"ח היורד בסוד ו"ק דהיינו חג"ת נה"י כנ"ל, אז נגלה המסך דמלכות המלכות, אשר אור ההסתכלות הכה בו והעלה או"ח ממטה למעלה (ע"ד שהיה בתוך דמקוה במקום כל"א), שמסך זה מכונה הסת"ב כלפי גלגלתא לסיבת התפשטות הע"ס דיושר ממעלה למטה באחור, והתפשטות ו"ק ממעלה למטה בפנים, שזהו עושה התוך דגלגלתא. וע"כ אם נעשה שוב הסתכלות הרי זה אצלו הסת"ב ודאי, משא"כ כלפי ע"ב שה"ס בחי"ג דמסך היוצאת כאן הסת"ב דגלגלתא בפעם ראשונה ע"כ נחשב ו להסת"א וראש.
הסת"ב דגלגלתא: הסת"א דע"ב: ,הבן היתב דאע"פ שבגוף דגלגלתא ממעלה למטה לא ירד אלא בחי"ג, ובחי"ד נעלמת בראש, רע"כ יצאו שם חג"ת נה"י כנ"ל, מים עיקר הדיוק הוא שלא היה שם מסך בבחי"ג, אלא להיפך שנתפשטו ביושר כמו בתוך דמקוה וזהו יחשב רק לגלגלתא לגופו עצמו. ומה שאמרנו שה"ס ראש דע"ב, הכונה לאחר שנעשה המסך על בחי"ג שהיתה מקודם נקיה לגמרי, כי בפה דראש ששמשה הבחי"ד אינה פוגמת את בחי"ג העליון ממנה כלל וכלל כנ"ל, באופן שבחי"ג השלימה הוא שייך לגלגלתא לגופו, ובחי"ג עם מסך זהו שנק' הסת"ב כלפי גלגלתא, (שכבר היה לו הסת"א בבחי"ד) והסת"א כלפי פרצוף ע"ב. ואפשר משום כן לומר שאותה בחי' ו"ק ראו"ח היורד על בחי"ג השלימה מטרם הסת"ב, הוא הנקרא התסשטותא', כלמר התפשטות מבלי הכאה שבו כלול ג"כ ע"ס שלימות מאו"ח היורד בבחי' אחור ועליון וקודם כנ"ל.
וסוד התפשטות ב': ה"ס ההתפשטות האחרון שנגלה אליו המסך באותו הבחי"ג לזווג דהכאה.
והנה נתבאר היסב גוף גלגלתא וראש דע"ב, ועתה נבאר גוף דע"ב וראש דס"ג.
ראש הס"ג: והנה אחר שיצא ראש ע"ב והעלה או"ח ממטה למעלה בהמסך דבחי"ג, הנה בהכרח מתחיל ג"כ אותו האו"ח לירד ממעלה למטה לבחי' תוך. והנה כאן כמו בגוף דגלגלתא נשאר אור הכתר בפה דראש ויצא אור דתוך בכלי דראש, שהחב"ד רת"ס דמקוה קבלו משום זה לבחי' חג"ת, ואור דסוף (שה"ס כל"א ומילואו) בכלי דתוך וקבלו לבחי' נה"י, וכלים דסוף חשכים בלי אור. ואח"כ נעשה הכאה על מסך דבחי"ב ויצא ראש הס"ג.
כתר נשאר בפה: וצויך שתבחין סוד הכתר דגלגלתא שה"ס בחי"ג ולמעלה שנשארו בשלימות בע"ס דראש, כי אינם מקבלים עביות דבחי"ד להיותה למטה מהם, וע"כ כשנאמר שכתר דגוף דגלגלתא נשאר בפה שלו, הכונה על כתר דבחי"ג ולמעלה. ועד"ז הכתר דפרזוף ע"ב, אשר גם הבחי"ג נתעבה אצלו לפה דראשו, הנה רק בחי"ב נשארה נקיה, וע"כ מבחי"ב ולמעלה הוא הכתר שלו. ועד"ז הכתר דס"ג ה"ס מבחי"א ולמעלה, שהרי בחי"ב נתעבה להיות פה דראשו, ונמצא שגם כתר דבחי"א נשאר בפה דראש ס"ג. ובגופא דס"ג ירדו בסוד או"ח היורד להתלבשות התוך, רק ו"ק אמתיים דכל הבחינות.
וז"ס אשר זו"ן יוצאים מהבינה: כי בגופא דגלגלתא שרק הבחי"ד נתעבה, נמצא שם רק ו"ק דבחי"ד בסוד הירידה להתלבשות התוך. אמנם עדיין יש ע"ס שלימות מג' הבחי' הקודמים לבחי"ד, ובגופא דע"ב כבר ירדו שם ב' בחי' ו"ק חסרי ג"ר שהם ו"ק דבחי"ד וו"ק דבחי"ג. ובגופא דס"ג כבר ירד שם ג' בחי' ו"ק שהם: ו"ק דבחי"ד ו"ק דבחי"ג ו"ק דבחי"ב.
וסוד הכתרים הנעלמים בפה דגע"ס בעת הסת"ב דכל אחד, נמצא שבסוד הסת"ב דגלגלתא נעלם גם ג"ר דבחי"ג, ובהסת"ב דע"ב נעלם גם ג"ר דבחי"ב, ובהסת"ב דס"ג נעלם גם הג"ר דבחי"א, ויצאו זו"ן חסרי ג"ר מכל הד' בחי'.

עי' נסכת סוכה נג. כשכרה דוד שתיןקפא תהומא ובעא למשטפא עלמא וכו' כתב שם ושדי לתהומא וכו'. פי', כי שתין ה"ס יסוד לביהמ''ק ובסו"ה באר חפרוה שרים כרוהנדיבי עם, כי חפירהה"ס אחורים דאו"א שנפלו בזמן שבירת הכלים והמלכים נעשו לשרים. (כמ"ש בע"ח שי"א פ"ז עש"ה) וכריההוא מכח בחי"ד בלחודוי, ומתחילה כשהתחיל דוד לתקן את בחי' יסוד (דנוק') דביהמ"ק, הנה גילה התהום דבחי"ד שדיניו קשים מאד שבכחו להחריב את העולם כנודע, שז"ס סליק תהומא עד למעלה, ואז צריכין לח"רן המתהפך לגרון (ע"ע גרון) שה"ס בקיעת המדרגה ויציאת הבינה לבר מראש.
ודע, אשר הבינה ה"ס שם דכתב דוד, ואח"כ כשהטיל אותו למים גרם ליציאת בינה לבר מראש לסוד ח"רן שבגרון, וז"ס מחיקת השם כדי להטיל שלמא בעלמא דיליף מסוטה. וע"י מחיקת השם נמשך ונתגלה אבן השתיה שה"ס יום ו' המכין לשבת בסוד, אבן שת י"ה, כי אח"כ הוברר בסוד אנקת"ם, והאי אבנא גרם לג"ר דאו"א שה"ס י"ה שיופיעו בזו"ן, וע"כ נבנה על האבן הזה כל ביהמ"ק וכל כליו וכו' והבן היטב.

ד) אבנים:
בעת הלידה, כשאו"א מתמעטים לבחינת כלים אמצעים דהיינו לבחי"א, ומסתלקים הג"ר, ונשארים בנפש רוח, שאז מסתלקים אורות דנפש מנה"י ועולים בחג"ת, ואור הרוח עולה בחב"ד, הנה נבחנים נה"י משום זה לאבנים, משום שנשארו כלים ריקים בלי אורות. (א' ק"ל אות ח').

פרצוף נבחן לרמ"ח אברים, שכל אבר נמשך משורש מיוחד, כמו אברי הידים שנמשכים מגופים מאו"מ, ואברי רגלים שהמה מבכי' גופיו דישסו"ת וכדומה.

א) אבר, אברים (ח"ג פ"ח אות א') :
הם הכלים של הספירות דגוף, דהיינו הנאצלים מהמסך דפה דראש ולמטה.

נמשך מסו"ה אמור לחכמה אחותי את, פי' לא כמו אשתו שמותרת לו בסוד בן פרצי, אמנם אסורה לכל העולם כולו, אלא כמו אחותו שהיא מותרת לכל העולם כולו למי שירצה, ובזה תבין סו''ה אמרי נא אחותי את וכו' וחיתה נפשי בגללך, כי אין שום חפץ להשחורים זולת היפת תואר בסו"ה אשא בנפי שחר, וע"כ ירא אברם פן יהרגוהו, שה"ס אברםאב האמונה, ואז יהי' חורבן העולמות ח"ו, וע"כ התיר אותה להם כדי שיבינו שהיפת תואר זו היא אחות לאב האמונה, ואחר שיתודעו ביפיה ויחיו אותה בכל מאדם, ודאי שיהיו מוכרחים ג"כ להחיות בזכותה גם את אחיה אברם אב האמונה, וז"ס ותקח האשה בית פרעה, ואח"כ פהרעהשל מלכם (ע"ע עין הרע) אמנם העיניסשלטובה והללוהו עד פהרעה ,אמנם הפה רעה דהיינו מלכם לא יכול לנגוע בה, כי נתנגע בנגעים והעונג נהפך לנגע אליו עד שמוכרח להחזירה לאב האמונה משום שאשתו היא, אבל התיקון הנרצה עלה יפה מאד, כמו"ש וחיתה נפשי בגללך, כי ולאברם היטיב בעבודה וכו' והבן, שכ"ז נמשך מהסיתום הגדול שמתחת אומ"צ עד מקוה"נ ששם השיבה אל אברם במתנות מרובות.

א) אברים:
עי' לקמן בתשובה ל"ט (נשירת אברים).

כא) מהו אדה"ר מקודם החטא.
מקודם החטא היה לו בחינת נר"ן דאצילות, שהיה תופס קומת ג' העולמות בי"ע, שכבר נעשו אז נר"ן דאצילות. ולאחר החטא נתמעט בשנים: א' שירד למטה מפרסא דאצילות עם בי"ע. וב' כי לא נשארו לו מהם רק מאה נפשות, מי' פרצופי בי"ע. כנ"ל בתשובה כ' <אדה"ר נתמעט למאה אמה>. (א' תתקנ"ז ד"ה וזה).

כ) מהו אדה"ר נתמעט למאה אמה.
מקודם החטא, היה אדה"ר תופס כל ג' העולמות בי"ע, שעלו ונעשו לבחינת ישסו"ת וזו"ן דאצילות. ואחר החטא נפגמו העולמות, וירדו למטה מפרסא דאצילות. וכל אברי הנשמה של אדה"ר נשרו ממנו, ונשארו בו רק מאה כתרים מעשרה פרצופי בי"ע. שהם: זו"ן דבריאה, ואו"א וזו"ן דיצירה, ואו"א וזו"ן דעשיה. והם מכונים מאה אמה. (אות קי"ג).

א) אדם קדמון (ח"ב פ"א או"פ ת') :
הוא עולם הראשון המקבל מא"ס ב"ה, ונקרא ג"כ קו אחד, שנמשך תיכף אחר הצמצום מא"ס ב"ה עד סמוך לעוה"ז. השם של אדם, מיוחס רק על ספירות דיושר, שבעולם הראשון, שהוא אור הרוח, שפירושו אור השפעה, ולא על ספירות דעגולים שבו, שאין בהם אלא אור נפש בלבד, שפירושו אור של קבלה לעצמם, בלי יכולת להשפיע לזולתם. והוא השורש, לבחינת אדם שבעוה"ז.

תבינהו עם מ"ש ז"ל לא כשאני נכתב אני נקרא וכו', כי בכתב בשם הויה שה"ס שם העצם. ואין הפי' כמו בחכמת הדקדוק, אשר שם העצם הוא למשל ראובן ושם התואר הוא אשיך וכדומה, אלא יש כאן עמקות יתירה, כי הגם שבעצמותו מת' לית מחשבה תפיסה אלא בהארותיו מת' כנודע, עם כל זה באמת אין הפרש בין עצמותו להארתו אלא גם בהארתו לית מחשבה תפיסה, אכן במידת כל יכולתו מת' נותן לנביאים ואנשי השם את הארתו מת' להשגה. אשר דבר זה הוא למעלה מהבריאה ומדרך הטבע, כי ע"פ דרך הטבע של הבריאה לית מחשבה תפיסה גם בהארותיו ית'.
ולפיכך אנו מבחינים בהארתו יתברך ב' בחי':
הא' הוא עצםהאורכמו שהוא לעצמו בטרם שבא בהשגה להמשיגים הוא הנק' בשם הוי"ה, דהיינו עצם האור, וע"כ מכונה שם העצם. וה"ס תורה שבכתב, כלומר כמו שיוצאת מלפניו ית' בטרם שבאה להשגת המקבלה.
ובחי' הב', היא השגתהאור, שה"ס שם אדני וה"ס תורה שבעל פה, כלומר אחר שבאה לכלל קריאה והשגה אל המקבלים, וז"ס יושבי על כסא מדין, וז"ס שהצדיקים ניזונים במדת הדין והבן, וע"כ נק' הבינה אדון על כל הארץ והבן, בסו"ה יראה כל זכורך את פני האדון הויה.

א) אהי"ה דאלפין:
או"א עלאין הם הוי"ה אהי"ה. וכשאמא עלאה בלבדה נבחנת בה"פ שלה, הכתר שלה הוא בחינת אהיה פשוטה בלי מילוי, וחו"ב שהם י"ה שבה, הם ב' אהי"ה במילוי יודין . וז"א שבה הוא אהי"ה במילוי אלפין. ונוקבא דז"א שבה, היא אהי"ה במילוי ההין. ונודע שה"פ אלו דאמא עלאה הם מתלבשים זב"ז, כמו ה"פ הכוללים דאצילות, שג' הפרצופים הראשונים כתר וחו"ב שבה, הם עד החזה, וזו"ן שבה הם מחזה ולמטה.
ונודע שסוד מילוי יודין מורה לצמצום א', ומילוי אלפין מורה לצמצום ב'. ולפיכך, עד החזה שבה, שהיא מקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק, מלמעלה מטבור שלו, שעדיין אין שם שום התחלה לצמצום ב', נבחנים לב' אהי"ה דחו"ב שהם במילוי יודין. אבל מחזה ולמטה שמקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק, מלמטה מטבור, שכבר הושרש שם צמצום הב', ע"כ נבחן המילוי דאהי"ה שהיא במילוי אלפין. וז"ס שמילוי אלפין דאהי"ה היא בגימטריא צ"ל, כי הה"ת עושה צל על ה"ר מפאת התחברותן זב"ז. (אות קל"א).

טז) אהיה דיודין דאלפין ודההין:
קומת אמא עלאה נחלקת לרת"ס: חב"ד, חג"ת, נה"י. ואהיה במילוי יודין בי"ה שלה, שהם חב"ד, בהיותה מקבלת מבחינה שכנגדה בס"ג דא"ק שמטבור ולמעלה, ששם עוד לא הושרש צמצום הב', שהוא בחינת אלפין. ואהי"ה דאלפין הוא בחג"ת שלה, המקבלת מבחי' שכנגדה מלמטה מטבור דא"ק, ששם כבר הושרש צמצום הב', וע"כ המילואים באלפין. כנ"ל דף תס"ג תשובה א' (א' שבואו דס"ג). ואהיה דההין הם בנה"י שלה, שהם בחינת אחורים, שמילואם בההין. (א' ק"ס אות ק"ה א' קס"ב אות קי"א).

הוא מלשון הרהור, והוא קודם וגורם למשה , (ע"ע משה) והוא בבחי' אתערותא דלתתא הקודמת לאתערותא דלעילא הנק' משה, ולפיכך נק' משה בשם שושבינאדמלכא, ואהרן בשם שוסבינאדמטרוניתא, אכן שניהם שוים בנבואה, כי שפתי כהן ישמרו דעת כי מלאך ה' צבאות הוא, (ע"ע מלאך) וע"כ אהרן ובגיו מקריבי כל הקרבנות שבעולם, והוא משום שלום, ובידיו סוד ברכה המשולשת, וז"ס קבורתו בהר ההר, כי עליה הכפולה הזה פסקה לכל הרהוריו, ולא היה ראוי עוד לכפר על הרהורי בני ישראל ולפיכך מת, וזסו"ה יען אשר לא האמנתם בי להקדישיני לעיניבני ישראל, לעיני בדיוק, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, והיה זה מפני שפסק כחו כנ"ל.

הם חו"ב דכל בחי' ובחי' מהמציאות, שמהרי בכל אחד מהם יש ע"ס כח"ב זו"ן. אלא צריך להבין בשינוי שם מחו"ב לאו"א, שהם אותו חלק חו"ב דהבחיבה שאינו משמש לצרכיו עצמו אלא לצורך בנים, באופן שחו"ב דכל בחינה נבחנים לב': הא' מה שמשמש בשביל צרכי קיומה דהבחי' עצמה והם נק' חו"ב סתם, והב' מה שמשמש להולדת בנים ולגידול הבנים והם מכונים בשביל זה או"א.
או"א וחו"ב דכל הבחי' דצח"ם שבאבי"ע:
וענין זה מובן בכל הדצח"מ, כי ענין זכר נקבה והולדה נמצאים בכל בחי' ובחי' מהדצח"מ שבד' עולמות אבי"ע, כי אפי' בדומם תמצא זו"נ במלאכת החמיא ובעלקטרי ותולדותיהם, וגם בהם נבחן שחיותם וקיומם עצמם הוא חו"ב שבע"ס, ומה שמולידים ומקיימים תולדותיהן נק' או"א,

ה"ס או"א' דכתר, כלומר דפרצוף נלגלתא בעולם הנקודים שהיו באים בכל עת אל הקדש, פי' בכל הכ"ח עתים, כי יש י"ד עתים לטובה וי"ד עתים לרעה ככתוב בקהלת, והמה היו יודעים ליחד טוב ורע באחד. אכן בעולם התיקון נתייסד תחילת הכל הגניזה דאו"א אלו, ועל כן נאמר לכהן גדול ואל יבוא בכל עת אל הקדש, והבן.

ה"ס הניצוצין הנופלים מהפרצוף ולמטה בסוד אודנין דהוי ליה חתכין ממנו, וה"ס יעקב יעקב שדש בעקביו, וגם זה אינו הסתלקות אלא בהיפוך התלבשות הוא, דכן מלביש הוא לאור העליון המתפשט בתוכו, בסו"ה אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר וכו' (ע"ע ו"ק).

א) או"ח היורד (ח"ד פ"ד סעיף ל"ב):
בשעת הזדככות המסך מבחינה לבחינה, למשל, מבחי"ד לבחי"ג שנעשה הזווג דהכאה בבחי"ג, הנה אז יורדת הארת הזווג מבחי"ג תוך הבחי"ד הריקנית מאורה, והארה זו מכונה, בשם "או"ח היורד".

ה"ס משה משה, וה"ס הראש. כי אין זה הסתלקות, אלא אדרבא התלבשות היא, כי עולה ומלביש לעליון דע"כ אמר הנני, וה"ס טעמים.

   (ע"ע זווג ע"ע עשר ולא תשע) יבואר בסו"ה רם ה' ושפל יראה, אשר מתוך רוממותו ית' דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולאו דוקא בעצמותו ית', אלא הוא הדין בהארותיו ובכל הנמשך הימנו ית', אין בהם תפיסה של משהו מן המשהו לתחתונים ממנו, כי מאד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכינו.
   אכן בכל יכולתו ית' המציא תחבולה שדרכה תופיע מציאות תפיסה לתחתונים עכ"פ בהארותיו, ותחבולה הזאת היא הנקראת בלשון חכמים חושךבסו"ה ובורא חשך, מלשון בוא וראה חשך. כלומר, מניעת האור וחולשת אחיזתנו בו המובן לנו כמו חושך, היא הסיבה הנאמנה לתפיסת האור, וז"ס כיתרון האור מן החושך, כלומר כל תפיסתנו באור הוא מתוך החושך, כי החושך כלפי האור הוא כמו פתילה בנר, כי האור נאחז בחושך כמו בפתילה, וזהו שנקרא אצלנו בשם מסךכי מסך וחושך פעולתם אחת, כלומר שמפסיקין על הראיה והאור.
   וכשאנו מדברים מבחי' החומראנו מבנים אותם בשם אור וחושך, וכשאנו מדברים מבחי' צורתם אנו מכנים אותם בשם ספירות ומסךביחס הכלים, ובשם אור ישר ואור חוזרביחס האורות המתגלים בתוכם, אשר אור העליון ביחסו עצמו נבחן לאור ישר, ואור העליון ביחס התגלותו מתוך החשך נבחן לאור חוזר. (ואור דחסדים מופיע לפעמים בלי אמצעות החושך, אמנם אינו חשוב כ"כ ועיקר היתרון הוא אור דג"ר, וזסוי"ה כיתרון האור מן החושך, דהיינו הג"ר שבאור, והבן).
   מסך מלא : מם סמך כף עם ר' עולה כמספר שר וז"ס שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי, וז"ס שם שרי או שרה אשת אברהם (ע"ע מסך).
   ד' בחי' שבמסך : הי בחינות יש בחושך והמסך הזה על דרכי הזדככותו, (ע"ע הזדככות) ב' בחי' מסוד צלצלי שמע שהם צל דבחי' א' וצל דבחי"ב, אכן שניהם מכסים ועושים צל על אור דחסדים בלבד, וההפרש שבהם הוא כי צל דבחי"ב מחשיך גם על ג"ר הכלול בבחי"ב, וצל דבחי"א מחשיך רק על אור דו"ק בלבד. וב' הצללים דבחי"ד ובחי"ג נק' צלצלי תרועה שהמה מחשיכים על אור העצמות בלבד, אלא שבחי"ד ה"ס השכל הנעלם מכל רעיון, ובחי"ג ה"ס היולי דחוכמתא. או בחי"ד ה"ס מי דלא קיימא לשאלא, ובחי"ג ה"ס מי דקיימא לשאלא.
   והזדככות עד לשורש, פירושו שהתחתון חלש מאד ואינו מרגיש שום צל.
   וז"ס הבדיקה בליל הושענה רבה, אם אינו רואה את הצל שלו סימן הוא שלא יחיה, והיינו כנ"ל, כי כל החיות הוא נמשך מהמסך והצל.

ו) מהו או"מ העצמי דז"א.
המקיף דבחינה הרביעית דמוחין, דז"א, שהוא המקיף העומד בנה"י דאו"א, שהם ישסו"ת, נבחן למקיף העיקרי דז"א. אבל המקיף דאו"א עצמם, שהוא בחינה השניה, נבחן רק למקיף שורשי, דהיינו מקיף דמקיף, כי הוא בחי' עלי עליון ואין הפרצוף מקבל אלא מן העליון שלו. עי' להלן בתשובה מ"ב <מהן ו' בחינות במוחין דז"א>. (אות קכ"ב. ואות קל"ב).

ז) מהו או"מ השורשי דנוקבא.
בחינת הקשר דתפילין של ראש דז"א, הוא המקיף השורשי דנוקבא. דהיינו בחינת מקיף דמקיף, כנ"ל בתשובה ו' בז"א. אמנם מקיף העצמי דנוקבא, היא בחינת המקיף שע"ג הנה"י דז"א, שהיא בחינה הרביעית דמוחין דנוק'. משא"כ הקשר של תפילין דז"א, הוא בחינה השניה דמוחין דנוקבא. עי' תשובה מ"ג <מהן ו' בחינות במוחין דנוקבא>. (אות קס"ג).

ד) מהו או"מ תחת רגלי יושר א"ק.
הקו דא"ס ב"ה בצמצום א', נסתיים על נקודה דעוה"ז, כי שמה בחי"ד שלא תוכל לקבל מאורו יתברך מפאת הצמצום שנעשה עליה, וע"כ נסתיים שם הקו. ושם נסתיימו רגלי א"ק המלביש על קו א"ס ב"ה. וכמו שסופו של יושר הוא בנקודה האמצעית, שהיא מעל הנקודה דעוה"ז, כן סופם של המקיפים דעגולים הוא בהנקודה דעוה"ז, אלא שאין ענין מעלה מטה נוהג בעגולים וע"כ סופם הוא מרכזם. כלומר, שבחינת חלל הפנוי של העגולים היא בנקודה המרכזית שלהם, שהיא הנקודה דעוה"ז. ונמצא, שעיגול האחרון של המקיפים הוא המקיף ביותר סמיכות אל הנקודה דעוה"ז, ואל תחת רגלין דא"ק. ועיגול זה האחרון של המקיפים, נקרא בשם "או"מ שמתחת רגלי היושר דא"ק". כי אחר העיגול זה האחרון, כבר נסתיים כל האור, של המקיפים, כי הוא מקיף מקום החלל הפנוי, שהיא הנקודה דעוה"ז, שעליה מסתיימים ג"כ רגלי א"ק, ונמצא שהוא מקיף גם את סיום רגלין דא"ק. (אות ג').

ח) מהו או"פ שיצא ונעשה לאו"מ.
היינו הג"ר של הע"ב המגולה, שהוא נתלבש בהמוחין בעת יציאתם בג"ר דא"א המלבישים לג"ר דעתיק, אשר לעת לידת המוחין המה מתלבשים במל"ץ, והג"ר מתכסים ב ם ' דצל"ם, שע"כ יוצאים הג"ר דע"ב המגולה לחוץ בסוד מקיף חוזר, כנודע, ולבושיהם יוצאים לחוץ בבחינת שערות רישא ודיקנא. ולפיכך נבחנים השערות והתפילין, שהיו פעם בבחינת אור פנימי, דהיינו במקום יציאתם, כנ"ל, אלא לעת לידת המוחין מכח התלבשותם במל"צ, יצאו מהמוחין ונעשו לאורות מקיפים. (אות ר"ד).

א) אודם:
האודם ה"ס ה"ג שביסוד אמא. עי' תשובה נ"ה (טפה). (תשפ"ז אות פ"ב)

ה) אודם שבהולד:
בחינת העביות שבכלים, שעליה נעשה הזווג עם אור העליון, נקראת בשם אודם, דהיינו הה"ג דאמא הממותקים במדת הרחמים, בסוד עלית ה"ת לעינים. כנודע.
ולעת עיבור דז"א, הנה ע"י אבא נעשה הלובן שבו, כי ע"י ל"ב נה"ח שלו, הוריד ל"ב המלכיות שבו הבלתי ממותקים, לבי"ע, ובירר ממ"ן דז"א רק רפ"ח ניצוצין. והם נבחנים לבחי' לובן בלבד, משום שאין שם בחינת עביות כלום, כי נפרדו ממנו וירדו לבי"ע. ואז האירה בו אמא בחינת ה"ג שלה, שע"י זה השיג ז"א ל"ב מלכיות חדשות, הממותקות במדת הרחמים כנודע. הרי שכל בחינת העביות שבז"א, השיג מאמא דהיינו כל בחי' האודם שבו. (א' קל"ג אות כ"א).

ב) אויר:
אויר, פירושו: אור הרוח, דהיינו אור חסדים כנודע. ואוירא דכיא, פירושו: אור חסדים דג"ר דבינה, אשר אע"פ שהיא חסדים, מ"מ נחשבת לג"ר גמורים כמו אור חכמה. ואויר סתם, פירושו: ו"ק בלי ג"ר, כלומר, שכבר הם צריכים להארת חכמה, להיותם מבחינת ז"ת דבינה או ז"א, ובלי זה נחשבים כגוף בלי ראש. (אות קכ"ו.)

ז)אויר ריקני (תע"ס ח"א או"פ פ"א ה'):
הוא אור דחסדים בטרם שמלביש על אור דחכמה

ב) אוירא דכיא:
הוא בחינת רוחא קדמאה. עי' תשובה צ"ח (רוחא דשדי בגווה) (תשמ"ז אות כ')

א) אוירא דכיא:
חסד דעתיק המלובש בג"ר דגלגלתא נקרא אוירא דכיא. והוא להיות הגלגלתא מתוקנת בבחינת עזקא שהוא ם' דצל"ם, אין שום כח מסך וצמצום יכול לשלוט עליה, ע"כ נקראת דכיא, שפירושו נקיה מכל צמצום. ובהיותה בבחינת חסדים, על כן נקראת אוירא, כי אויר פירושו, אור הרוח, שהוא חסדים. עיין תשובה ס"ט <סגול>. (א' שכ"א אות ס"ב).

ב) אוירא שעל מו"ס:
מתוך שהגלגלתא נתקנה בבחינת עזקא, דהיינו בחסדים מכוסים דג"ר דבינה, ע"כ אין כח המסך שבפה דעתיק שולט עליה, רק מז"ת שלה ולמטה שהם בחינת ישסו"ת הצריכים להארת חכמה בשביל זו"ן. ולפיכך נתחלקו ויצאו הז"ת האלו מבחינת הגלגלתא וירדו למדרגת מו"ס, והם נקראים מו"ס עלאה שבגו גלגלתא, או אוירא דיתבא על מו"ס. כי ירדו למדרגת מו"ס, אמנם ג"ר דגלגלתא נקראו אוירא דכיא, כי עליהם אין כח המסך שורה כלל, ונקיים מכח צמצום. כנ"ל בתשובה א' <אוירא דכיא>. (דף אלף ש"י אות ל"ה).

א) אור (תע"ס ח"א הסת"פ אות י"ח):
היינו כל המקובל בעולמות בבחינת "יש מיש", שזהו כולל הכל, חוץ מחומר הכלים. עי' אות ב' ואות כ"ד.

ה) מהו אור אצילות.
אור אצילות, פירושו אור החכמה, כי כח"ב זו"ן, מוכנים א"ק ואבי"ע, ואע"פ שיש גם בינה וזו"ן באצילות שאין בהם אור החכמה, עכ"ז, אין בהם מסך מפסיק על אור החכמה, והם ראוים לעלות ולהלביש את החכמה. משא"כ בעולם הבריאה, יש מסך מפסיק על אור החכמה, ואין בהם אלא קומת ס"ג בבחינת חסדים מכוסים ונפרדים מאור החכמה. ולפיכך הם נקראים אור של תולדה, ובריאה חדשה, כי החסדים שבהם נפרדו מחכמה, שלא היה כזה באצילות. ונבחן, שבעת שאור האצילות יורד אל הבריאה, הוא יורד דרך מסך שיש בין האצילות לבריאה, והמסך הזה מפריד החכמה שבו ומשאירו באצילות ומעביר רק חסדים מופרשים מחכמה (אות ל"ד ל"ו).

ו) מהו אור בריאה.
אור בריאה הוא בחינת חסדים מופרשים מחכמה, וע"כ הם מכונים בריאה חדשה, ואור שאינו אור עצמות רק אור של תולדה. (שם) עי' תשובה ה' <אור אצילות>

ו) אור דחסדים (תע"ס ח"א או"פ פ"א ה'):
הוא אור מלביש על אור החכמה ונמשך לנאצל עם התגברות א'.

א) אור דק וחלש ( דף שי " ג אות כ " ט ובאו " פ שם ):
קומת האור היוצא על מסך מעביות דבחי " א , מכונה אור דק וחלש , משום שאינו ממשיך כלום מבחינת ג " ר .

ג) אור הבא דרך חזרה (ח"ד פ"ג סעיף ב') :
ד' הקומות: הכמה, בינה, ז"א, ומלכות, היוצאות על ידי זווג, שבזמן הזדככות, נקרא "אור הבא דרך חזרה". והוא מטעם, שהאורות הולכים אז ומסתלקים, והזווגים שנעשים, הם רק מטעם שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר אפילו רגע, לכן נמצא מזדווג עם המסך, במדרגות שהוא בא בדרך זיכוכו. וע"כ אינם נבחנים לאורות רחמים שנקרא או"י, אלא לבחינת דין, שנקרא או"ח.

ב) מהו אור הבא דרך שערות.
כבר נתבאר לעיל שבחינת השערות, הם מ"ן דמלכות דצמצום א', להיותם מבחינת קומת א"א, שיצאה ברדל"א, ששם משמשת המלכות דצמצום א', שהם בחינת האו"ח שהיו מלבישים שם לע"ס דאו"י, שלעת ירידת המוחין לא"א, נתתקן אז הפה דרדל"א במלכות דצמצום ב', שמכחה נתלבשו המוחין במל"צ, ובינה יצאה לחוץ מראש דא"א, וג"ר דמוחין ההם, נסתלקו בסוד מקיף חוזר, והלבושים של המקיף הזה, יצאו לחוץ בסוד מותרי מוחא ונעשו לשערות רישא ודיקנא. ולפיכך נעשו השערות למקיפים לאו"א, שהם בחינת בינה שיצאה לחוץ מא"א, דהיינו הגרון שהוא הכתר שלהם. כי אין בינה חוזרת לראש דא"א להיות חכמה, זולת בחזרת השערות שמה, שהם בחינת המ"ן דמלכות דצמצום א', אשר על ידיה חוזרת הבינה לחכמה, כי אז יורדת הה"ת מעינים, שהיא הוציאה את הבינה לחוץ, ונעשה הזווג על ה"ת שבמקום הפה, שהוא בחינת המלכות דצמצום א', הכלולה בשערות אלו.
ולפיכך, נבחן שאי אפשר לאו"א שישיגו קומת ע"ב, זולת ע"י המזלין, שהם כללות השערות דיקנא, כי קומת ע"ב דאו"א היא ע"י בינה דא"א ששבה להיות חכמה, והיא אינה חוזרת אלא ע"י המ"ן דשערות, שהם המזלין. ומכאן נתחלקו ב' מיני חכמות באצילות. א' היא חכמה דא"א עצמו שבראשו שנקראת חכמה סתימאה, והיא בחינת חכמה דאו"י האמיתי. וחכמה ב' היא חכמה המתגלית ע"י המ"ן דשערות, דהיינו בחינת בינה שחזרה לחכמה, שהיא קומת ע"ב דאו"א. כנ"ל. וכן חכמה זו מכונה בשם "אור הבא דרך השערות" דהיינו להבחין ולהוציאה מבחינת אור חכמה דא"א עצמו, שהוא חכמה דאו"י, ואינו תלוי כלום במ"ן דשערות. וכן מכונה בשם ''אור עובר דרך נקבים קטנים" וזה ג"כ להגדיר החכמה דמין הב' שהיא מתגלית רק ע"י המ"ן דשערות. אלא שיש כאן עוד כונה נוספת להבחין בין חכמה זו במקום יציאתה באו"א, שאז אין השערות מצמצמים כלום אל החכמה, משום שהמסכים הכלולים בהשערות שהם בחינת צר וקצר, משמשים להם ממטה למעלה. ובין החכמה דז"א, שהוא מקבל המוחין בהתלבשות דאו"א, שהוא מקבל רק דרך נקבים קטנים, שהם המסכים דצר וקצר שהם מלמעלה ממנו באו"א, והחכמה שלו מתמעטת בהרבה על ידיהם. כמ"ש בתשובה י"ד <ב' עטרין> ול"ו <הוצאת חמה מנרתיקה>. (אות צ"א).

היא בחי' אור העב שמתהוה באור העליון בדרך התפשטותו, (כמ"ש בע"ח שער מ''ז פ"א) שהוא השורש להויות הכלים, ועביות הזאת מתחלת באזן דהיינו בחי"ב, ובחוטם מתעבה ביותר דהיינו לבחי"ג, וסופה של העביות וההבל הזה הוא בפה, דהיינו מלכות דראש המכונה בחי"ד, שבבחי"ד יורדים ומתקבצים גם העביות דאוזן חוטם, משום דכל הכחות שבעליונים מוכרחים להתקבץ בתחתון מהם.

ז) מהו אור החדש.
כל הקומות שיצאו בעולם האצילות, מכונים מ"ה החדש, או אור החדש, והוא לאפוקי ממה שנשאר מאורות וכלים של הנקודים, שנתקנו לבחינת הנקבות דפרצופי האצילות, וכן כל הכלים ואורות וניצוצין דז"א, העולים ונבררים מהקליפות כל אלו מכונים אור הישן, או ב"ן. ובחינת הזכרים דכל פרצופי אצילות, הם ממ"ה החדש, דהיינו ע"י הזווגים שנעשו מחדש אחר שביה"כ, כדי לתקן ולהחיות את המתים. (אות י"ז)

היתפשטות הע"ס דאור ישר ואו"ח הראשונים של גוף המדרגה, דהיינו בזווג דהכאה על מסך דבח"ד , (ע"ע מסך) אשר האו"ח הזה הוא בתכלית גבהו וקומתו, דהיינו המשוה קומת כל ד' הבחי' חו"ב זו"ן בשוה עד הכתר, (ע"ע קומתם שוה) הוא המכונה אור הטעמים, (או הויה פשוטה) והוא אור הא' מן ד' בחי' אורות הנכללים בעקודים.

ח) מהו אור הישן.
האורות וכלים שנשארו מעולם הנקודים נקראת אור שיצא מנקבי עינים. ניצוצין וכלים הנבררים והולכים מבי"ע מבין הקליפות, כל אלו מכונים בשם אור הישן, או ב"ן, והוא להורות שהם שמשו מכבר בעולם הנקודים מטרם שביה"כ. ומהם נעשו פרצופי הנקבות שבעולם האצילות. עי' לעיל תשובה ו' <אור בריאה>. (אות י"ז).

א) אור המובחר ( דף שמ " ח אות נ ' ובאו " פ שם ):
ב ' בחינות אורות כלולים בכל רשימו : א ' שארית מאו " י , ב ' היא שארית מאו " ח , ששארית דאו " י מלובשת בו . וחלק דאו " י מהרשימו , מכונה אור המובחר שבו , וחלק מאו " ח של הרשימו מכונה אור הגרע שבו .

ד) אור המלכות (ח"ד פ"ד סעיף ל"ב):
כח המסך והאו"ח שבו, שישנם בכלי מלכות, מכונה "אור המלכות". גם אור הזך של הרשימו דמלכות, מכונה ג"כ אור המלכות.

ג) אור המתמעט (ח"ג ל"ד) :
הע"ס דאו"י, בעברן להתלבש מהמסך ולמטה, נתמעט ערכן בשביל זה, ונבחנות לאור המתמעט.

מקורו יוצא מהכאות הנוהגין מאו"פ לאו"מזה בזה, אשר האו"מ שה"ס המסך המעלה או"ח הולך ומזדכך מפאת האו"פ שהוא אור החכמה, עד שהמסך מזדכך לגמריוזווג דהכאה מתפרק כולו, משום שאין עתה שום הפכיות בין אור העליון אל המסך, ומתוך שנעלם זווג דהכאה בטל ונעלם האו"ח הנולד הימנו וממילא שנסתלק עמו יחד גם אור העצמות, שאי אפשר לו להתפשט בנאצל בלי התלבשות או"ח עליו, (ע"ע הכאות או"פ באו"מ זב"ז) וזה גורם להסתלקות הטעמים, דהיינו התפשטות הא' דגוף הפרצוף. אמנם הסתלקות הזה נבחן שהולך ומסתלק בסדר המדרגה, דהיינו לאט לאט על סדרם של ד' בחי' חו"ב זו"ן, אשר
הסתלקות בסדר המדרגה הוא מאציל ביני וביני ד' מדרגות של ע"ס בד' קומות זה למטה מזה, ) ע"ע זלמ"ז) עד שמתפרק כל הזווג דהכאה לגמרי מהנאצל, (ע"ע הויה בריבוע), והנה כל אותם הקומות הנאצלים ויועאים מסבת התעלות המסך והזדככותו, נבחנים בשם אור הנקודות, והוא אור הב' מד' בחי' אור הכלולים בעקודים.

הוא אור העליון המתפשט אל המסך שבכלי מלכות לזווג דהכאה, שאור הזה לפי עצמו נק' אור החכמה או אור העינים או ראיה. אמנם בסוד פעולות הזווג מכונה תמיד הסתכלות, על שם שמצינו בבת היענה שמולידה אפרוחים ע''י הסתכלות בביצים שלה מבלי שתשב עליהם, ועד"ז כאן התפשטות אור העינים על אור ההבלים שבמלכות, דהיינו לבחי' המסך המתוקן שם, מוליד אור חוזר, שאור ההסתכלות מוחזר לאחוריו, (ע''ע או"ח).

יש הבחן בין הראיה שה"ס פנימיות העיניםכלומר אור החכמהלפני עצמה, משא"כ ביציאתולחון מהפרצוף העליון לעשות זווג על המסך שבכלי מלכות, אז נק' האור הזה אור הסתכלות, שה"ס העביות הכלולה בראיהכלומר בחי"א. וז"ל הרב: לפי שאין בראות עינים הבל היוצאאלא הסתכלות לבד (בחי"א לא נק' הבל שהוא מתחיל מבחי' גילוי לפועל שה"ס בחי"ב) ע"כ אינו נעשה אלא הכלים. (ע"ח ש"ד פ"א עש"ה).

ב) אור הסתלקות (ח"ג פט"ו אות ו') :
או"ח, היינו האור העליון שאינו מקובל בבחי"ד ונדחה ממנה, ומסתלק למקומו.

   הנה כל הצמצום ראשון עם כל תוצאותיו המרובות המה רק מקרים שבנאצלים ונבראים, אמנם באורו ית', ודאי אין שום שינוי ותנועה נופל בו ח"ו כלל וכלל, הן בבחי' א"ס ב"ה שמטרם הצמצום והן כשמופיע בתחתונים שבתוך הצמצום והן בגמר התיקון. ואותם ד' הבחי' שבאור העליון שאנו מבחינים (ע"ע ד' בחי' דאו"י) אין זה אמור רק בבחי' התפשטותו לקבלת הנאצל, כלומר אשר הנאצלים העומדים לאחר הצמצום הם משיגים האורות בד' מיני התפעלויות האלו.
   ועד"ז ענין זווג דהכאה שאור אומרים שאור העליון מכה על המסך מפני כח הצמצום שבו לבלי לקבל בתוכו את אור העליון, שנבחן בזה לבחי' הפכיות לאור העליון היורד אליו בכח להתפשט בתוכו, אשר הפכיות זו נדמה כמין התנגשות והכאה זה על זה, שמוליד אור חוזר, (ע"ע או"ח) הנה אל תטעה בזה שאור העליון עושה איזו תנועה ממקום למקום שיורד בכח או שמוחזר לאחוריו ח"ו, אלא כל אלו ההבחנות באור העליון הם מתפעלים רק בדרך הקבלה אליו, וענין הירידה בכח שאנו מיחסים לאור העליון הוא רק בדרך השאלה, כדי לשבר את האוזן.
   אמנם באמת מונח הירידה בכח הוא בדבר גדלות הרצון לקבל הנק' בחי' ד' שה"ס נקודה האמצעית שעליה נעשה צמצום א', (ע"ע צמצום א') אשר המסך המתוקן בבחי"ד הוא ממש ענין הצמצום א' הנעשה בנקודה האמצעית, וע"כ נבחן בבחי"ד עצמה ב' כחות הפוכים זה מזה הנק' עביות וקשיות כי דבר הרצון לקבל הגדול שבה מכונה בשם עביות, וע"כ מושך הוא אצלו את האור העליון בכל כחו, וביחס הזה אנו אומרים בדרך השאלה כלפי אור העליון, שיורד אליו בכח להתפשט בה, והבן היטב.
   וכח הב' הוא המסך המתוקן בבחי"ד הזאת, שהוא כח הצמצום וההתנגדות שלא לקבל בבחי"ד הזאת, (ע"ע צמצום א') ולפיכך אנו אומרים ומדמים בדרך השאלה אשר הוא מכה ודוחה את אור העליון לאחוריו, אמנם אמת כל זווג דהכאה ההוא נעשה מב' כחות המתנגדים זה לזה שבתוך בחי"ד גופיה, ביחס פגישתו את אור העליון. ובשביל ההסברה והרחבתה אנו מיחסים את הירידה בכח אל אור העליון, ואת ההתנגדות אל בחי"ד, והוא רק על דרך השאלה.
   ויש בזה אמנם אמת רק מצד אחד, דהיינו מצד התפשטות האור העליון בדרכי הקבלה המוטבע במקבל, אמנם התפעלות ההתפשטות אינו באור העליון ולא כלום. אלא כמו המדליק נר מנר שאין הראשון נחסר או מתפעל כלום ממה שחבירו קבל מאורו. וכאן מקום להשכלה גדולה ואין להאריך עוד.
   וזה הכלל, אשר אור העליון אינו פוסק מהנאצלים ומהנבראים אפי' רגע, וכל עניני הבחי' והצמצומים והתפשטות והסתלקות, הכל כאשר לכל, רק ערכים המתפעלים במקבלים בלי שום גרם של שינוי באור העליון גופו, ע"ד המדליק מנר לנר. וזכור זה לבל להתבלבל מנוסח הלשונות.

ד) אור הפנים:
הוא אור החכמה.

ה"ס אור החכמה בטרם צאתה לחוץ (ע"ע הבל) ואינה בחי' דין, משא"כ אור ההסתכלות המתפשט לזווגדהכאההוא בחי' דין (משום שחסרה ג"ר כלפי עליון) ומכ"ש הבלים היוצאים מאח"פ. (שם)

   מקורו יוצא תיכף באותו רגע שנזדכך המסך מבחי"ד. לקבל עביות דבחי"ג. ונמצא שהע"ס דהתפשטות א' המכונים אור הטעמים שהיו בהשואה א' בקומת כתר, נעלמו בבת אחת מן גוף הפרצוף עוד בטרם שיצאו הע"ס דזווג במסך דבחי"ג בקומת חכמה.
   ודע אמנם, שנשאר רשימו אחר ההסתלקות הזו בכל הג' בחי' שהיו באור הטעמים ההם, חוץ מבחי"ד שלא השאירה אחריה רשימו מפני שאין בה בחי' קבלה על אור העליון, ואדרבא כח הדחיה מתחזק בה שע"כ היא נבחנת להפכי על אור העליון וע"כ אינה מניחה רשימו אחריה כלל.
   ודע, שזה נוהג ג"כ בכל בחי' אחרונה שבמדרגות, כלומר אפי' שהמסך נמצא בבחי"ג או בבחי"ב, שאז נבחן הבחי"ב לבחי'אחרונה המכה ודוחה על אור העליוןנבחן עם זה יחד אשר בעת הסתלקות אינה מניחה אחריה רשימו, והוא מאותו טעם הנ"ל בבחי"ד, משום שהדוחה להאור בזמן התלבשותו לא יתכן כלל לומר שמשאיר אחריו רשימו מהאור אחר שנסתלק, וזה פשוט. והוא אור הג' מד' בחי' אור הנכללים בעקודים.
   וענין רשימו, פרושו רושם קטן הנשאר מכללות האור המסתלק אשר שיריים הזה נמצא דבוק בתוך הכלי או חופף עליו לעולם, ובזה נעשה הכרח אל הכלי שיחזור וימשיך את כללות האור שהיה בו, משום שרשימו זאת הנשארת שמה מולידה בכלי בחי' השתוקקות לחזור ולהמשיך את האור כולו.

ב) אור וכלי (תע"ס ח"א או"פ ו'):
הרצון לקבל שבנאצל נקרא כלי, והשפע שמקבל נקרא אור.

ב) אור חוזר (ח"ב הסת"פ ע"ט):
הוא האור שאינו מקובל בבחי"ד. פירוש, שהוא האור המיוחד למלא את בחי"ד והיא אינה מקבלתו, מסבת המסך המעכב אותו, ומחזירו לאחוריו. ופעולה זו, מכונה בשם זווג דהכאה (עי' הת"פ ח"ב אות כ"ב ד"ה והנה). וכל כלי קבלה שבפרצופים, מהצמצום ואילך, נמשכים מאו"ח הזה, שהוא משמש להם, במקום בחי"ד שבא"ס ב"ה.

ה) אור חכמה (תע"ס או"פ ח"א פ"א נ'):
הוא אור הנמשך לנאצל בהתפשטות א', שהיא כללות חיותו ועצמותו של הנאצל.

ג) אור יוצא לחוץ:
כל עוד שהמוחין דז"א מלובשים בהכלים דאמא, נמצאים האחורים דאמא שבהכלים שלה מכסים ומעלימים על האורות דחכמה ואינם מתגלים מתוכם ולחוץ בתוך הז"א. אלא בקו האמצעי דז"א מחזה ולמטה שם נפסק יסוד דאמא, ופסק כח האחורים שלה להעלים על החכמה, ואז האורות שיש בהם הארת חכמה מתגלים לחוץ מהיסוד דאמא בתוך הז"א. (דף תקל"א באו"פ ד"ה החסדים)

ג) אור ישר (ח"ב הסת"פ צ"ד):

א) אור מחודש ( דף ש " נ אות נ " ב ):
האור הנמשך על ידי זווג דהכאה , ובא אל הפרצוף , נקרא אור מחודש , והאורות שישנם בהפרצוף מעת התפ " א , שהן הרשימות שהניחו האורות שם אחר הסתלקותם , הן מכונות אורות ראשונים .

ד) אור מקיף (ח"ב פ"א או"פ מ'):

הוא אור המיועד להתלבש במדרגה, אלא שמתעכב מחמת איזה גבול שבה. ויש בשם זה שתי משמעויות: א' שהוא הארה רחוקה. ב' שהוא הארה בטוחה, כלומר, שסוף סוף עתידה להתלבש שמה, כי האור "מקיף" עליה מסביב, ואין מניח לה שום מקום שתמלט ממנו, עד שתהיה ראויה לקבלתו בשלימות.

ב) אור מקיף :
כללות האור, הנדחה מטבור ולמטה של כל פרצוף, מפאת זווג דהכאה במסך, במלכות של ראש הפרצוף, מכונה בשם "או"מ".

ד) אור מתעבה: 
אפילו בשעה שאו"א ראוים שניהם להארת ג"ר ואור הפנים, מ"מ רק הזכר משתלם בבחינת פנים, אבל הנקבה שחושקת משורשה לחסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, עדיין אינה מתעוררת להחזיר הפנים שלה אל הזכר וקבל חכמה, זולת ע"י דבר המחייב אותה, שהוא ע"י מ"ן. וע"כ כל עוד שאין לה מ"ן, נמצאים בבחינת פנים באחור דהיינו פני הזכר באחור דנקבה. ואז עוברים אליה האורות דפנים של הזכר דרך אחורים שלה, והמה מתעבים שם, שמתלבשים בהכיסוי דאור אחורים שלה שבאופן זה המה מגיעים להכלים דפנים שלה. וע"כ מכונים האורות דפנים הללו בשם ''אור שנתעבה" כי הכיסוי דאחורי הנקבה גורעים האור וממעטים אותו הרבה מערכו. (דף ת"ק אות כ"ג ובאו"פ ד"ה למעלה)

   הם ג"כ בחי' רשימו כמו אור התגין, אלא שאור התגין הם בחי' רשימו הנשאר אחר אור הטעמים. שה"ס ע"ס בקומת כתר, (ע"ע טעמים) ואור ניצוצין הנופלים המה בחי' רשימות הנשארים אחר אור הנקודות, (ע"ע אור הנקודות) שהמה ג' מדרגות היוצאים ונאצלים מזווג דהכאה במסך במשך זמן זיכוכו זה למטה מזה, בסוד הויה בריבוע: יוד, י"ה, יה"ו, י"ה ו"ה, עד שהמסך מזדכך מכל עביות וקשיות, ומתפרק לגמרי הזווג דהכאה וכל האור מסתלק. (ע"ע הו"ה בריבוע)
   אמנם כל אור הסתלק מניח רשימו שזהו חוק ו לא יעבור, נמצא אשר מכל מדרגה ומדרגה שיוצאת בעת הזיכוך נישאר בחי' רשימו הימנה, דהיינו רשימו דקומת חכמה ורשימו דקומת בינה ורשימו דקומת ז"א, ורשימות אלו נק' אותיות או אור ניצוצין הנופלים, והוא אור ד' מד' בחי' אור שבעקודים.
   אמנם צריך להבחין כאן אשר בבחי' אחרונות של כל קומה וקומה לא נשאר שום רשימו, (ע''ע אור התגין) באופן שמקומת חכמה נשאר רק בספירות חכמה בינה (ז''א), ובחי' אחרונה דהיינו מלכות דז"א חסר שם, ועד''ז מבינה חסר מלכות דבינה ומקומת ז"א חסר מלכות דז"א. וזה הכלל, כל בחינה המקבלת תיקון מסך לזווג דהכאה אינה מניחה רשימו אחר הסתלקות אורותיה.

ה) אור עב וגס (ח"ד פ"ו סעיף ב'):
אחר הסתלקות עה"ס דאו"י מתוך עה"ס דאו"ח שהלבישו אותן, נשאר האו"ח למטה בבחינת "אור עב וגס", להיותם ריקים מאור. ואז מתגלה עביותם, וניכרים לבחינת כלי, אמנם, מטרם שנתפשט האו"י מתוך האו"ח, היו שניהם כמו מעורבים זה בזה.

בחי"ד הכלולה באור העליון נק' אור עב וגס, ובערכה נבחנות הבחי' הקודמות ג"כ לאור עב וגס, (ע"ח ש"ג ע''א).

כאשר נתעלו האורות למעלה, נשאר למטה אור העב והגס שהוא בחי' הכלי, (ע"ח ש"ו פ"ה).

ג) אור עגול (תע"ס או"פ ח"א פ"א ק'):
הוא אור שאינו עושה הבחן מדרגות

ט) מהו אור עובר דרך מסך.
אור עובר דרך מסך, פירושו, ע"י זווג דהכאה, שהמסך מחזיר האור לאחוריו בסוד או"ח, שלפי מדת העביות שבמסך כן הוא שיעור קומה שהאו"ח מלביש, כנודע. והזווג שנעשה לצורך הבריאה, נתוסף עוד ענין חדש, שהמסך נכלל בהפרסא שבין אצילות לבריאה, וע"כ נעשה המסך הזה דבחי"ב שעליו נעשה הזווג דהכאה הנ"ל, בבחינת מסך מפסיק על אור חכמה, ואינו מלביש רק חסרים מופרשים מחכמה. (אות ל"א).

ג) מהו אור עובר דרך נקבים קטנים.
נתבאר לעיל בתשובה ב' <אור הבא דרך שערות>. (אות צ"ה).

י) מהו אור עובר קצתו דרך מסך.
כבר נתבאר לעיל בתשובה ט' <אור עובר דרך מסך>. אמנם ענין "קצתו" פירושו, שהמסך שעליו נעשה הזווג לצורך בריאה, הפריש בהאור ישר קצתו מקצתו, דהיינו שהפריש אור החסדים מאור החכמה, וזה מכונה אור עובר קצתו דרך מסך. וע"כ נקרא האור הזה, אור של תולדה ובריאה חדשה. כנ"ל בתשובה הסמוכה. (אות רל"ג).

יא) מהו אור עינים.
קומת הקטנות שיצאה בעולם הנקודים, שנתקנו לבחינת הנקבות דפרצופי או אור העינים. והוא בחינת קומה שיצא על מסך דבחי"א בצירוף הה"ת שעלה ונכלל במסך הזה. (אות ב').

יג) מהו אור עצמותי .
עי' לעיל תשובה י"ב <אור שאינו עצמות>.

ו) אור עקודים (ח"ד פ"ג סעיף ט'):
התפשטות א' ממלכות של ראש דא"ק, ממעלה למטה, עד מלכות של גוף דא"ק, נקראת "עקודים". והוא מטעם, שכל עה"ס עקודות שם בכלי אחד של המלכות, כי לשאר ט"ס ראשונות, עוד לא היו כלים. והוא, בחינת אור ישר, ורחמים. ונקרא אור הא'.

יד) מהו אור עקרי השורשי.
כל מדרגה יוצאת מקודם בהעליון שלה, ואח"כ יורדת משם למקומה. ונבחן, שעיקר האור ושורשו הניחה בעליון שלה, והיא קבלה ממנו רק בחינת ענף. וכן הע"ס דנקודים אשר העליון שלהם הוא ס"ג דא"ק, הנה עיקר אור שלהם הניחו בפנימיות א"ק מטבורו ולמטה, שהם נקראים מ"ה וב"ן דא"ק, והענפים יצאו לחוץ שהם הע"ס דנקודים. (אות ו').

ה) אור פנימי (ח"ב פ"א או"פ מ'):

הוא האור המלובש בכלי.

ד) אור פשוט (תע"ס או"פ ח"א פ"א ל'):
הוא אור הכולל בתוכו את הכלי עד בלי להבחין בין האור לכלי.

ז) אור רשימה (ח"ד פ"ג סעיף ב'):
האורות דעקודים אחר שנסתלקו הניחו רשימות אחריהם, בתוך המקומות שהיו שם. והם או"י, כמו כללות האור שלהם.

יב) מהו אור שאינו עצמות.
אור החכמה מכונה אור עצמותי. וכן ס"ג דאצילות, אע"פ שהוא אור חסדים מכוסים, מ"מ נבחן לבחינת אור עצמותי כי הוא בחינת ג"ר של הבינה, כי הבינה היא עצמות חכמה, אלא שהיא חושקת בחסדים, כנודע. אבל קומת ס"ג שבבריאה, הוא אור שאינו עצמותי, אלא אור חסדים נפרש מחכמה. כנ"ל בתשובה ה' <אור אצילות>. (אות ל"ו).

ה) אור שלתולדה (ח"ג פ"ח אות ט') :
היינו הע"ס דאו"י, המתנוצצות דרך המסך ולמטה.

טו) מהו אור של תולדה.
אור דבי"ע נקרא אור של תולדה. עי' לעיל תשובה ה' <אור אצילות>. (אות ל"א).

ה) מהם אורות דחוקים.
לפעמים ב' מדרגות באות במקום א' דהיינו בזמן שיש ביניהם השתוות, למשל, לאה ורחל ב' מדרגות הן, כי האורות דלאה הם בחסדים מכוסים, אבל אורות דרחל הם בחסדים מגולים, כנודע. ועם זה, בעת קטנותה של רחל, בעת שהיא אב"א עם ז"א מחזה ולמטה, שאז אחוריהם ביתה ופניהם מגולים כלפי חוץ, שפירושו, שרק אורות דחג"ת שהם חסדים מכוסים משמש בהם, אבל הנה"י שהם חסדים מגולים נעלמים אז בפנימיותם. הנה אז יש השתוות בין רחל ללאה, כי גם רחל היא בחינת חסדים מכוסים כמו לאה. וע"כ הן נקשרות זו בזו ורגלי לאה מתלבשות בכתר רחל. אמנם נבחן שהן בחינת ''אורות דחוקים" כי הגם שרחל מקבלת עתה חסדים מכוסים כמו לאה, מ"מ יש בה גם עתה נטיה לחסדים מגולים, שהוא להיפך ממדרגת לאה, וכיון שרגלי לאה מתלבשות תוך הכתר שלה, הרי היא מרגשת דוחק כלפי נטיתה עצמה, כי לאה היא בחינת אחורים דאמא הדוחה להארת חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, אבל רחל כל חשקה היא להארת חכמה, והגם שעתה אינה ראויה לקבל הארת חכמה, והיא משתוית עם לאה בחסדים מכוסים, מ"מ מרגשת דוחק מחמת האחורים דלאה הדוחה להארת חכמה, שזוהי היפך נטיתה. וע"כ נבחן הלבשה זו דכתר רחל לרגלי לאה, בשם אורות דחוקים. גם נבחן שרגלי לאה מחשיכין לכתר רחל, שהיא ג"כ מאותו הטעם. (אות ל"ז).

הוא בחי' עולם האצילות אחר שנתקן.

ג) אורות זכרים:
אם האורות המקובלים בהפרצוף אינם נחלשים כלום מחמת ביאתם ממעלה למטה, והם נמצאים למטה בכל שלימותם כמו שהיו למעלה במקום יציאתם, הם נבחנים לאורות זכרים. אמנם אם נחלשים בביאתם למטה, דהיינו שעוברים דרך מסך, הם נבחנים לאורות נקבות. (תשנ"ח אות ל"ז.)

ד) מהם אורות כפולים.
ב' מדרגות שיש ביניהן שינוי צורה, אינן יכולות להיות במקום אחד, כי אז היו "אורות כפולים" שזה לא יצויר ברוחניות, כי מדת הריחוק הרוחני הוא מדת שינוי הצורה בלבד, כנודע. (אות ל"ז).

א) אורות ניצוצין וכלים:
ברשימות שנשארו מאורות נקודים אחר הסתלקותם, נבחנים ב' אורות: א', אור הזך שבהם, שהם או"י. וב', אור העב שבהם, שהם או"ח. והנה אור הזך שברשימות נשארו באצילות. ונקראים בשם אורות. ואור העב שבהם, ירדו עם הכלים הנשברים לבי"ע, ומכונים בשם ניצוצין. (דף תתקנ"ז אות ד'. ודף תתע"ו אות כ"ה).

הוא בחי' עצמות ורוחניות המתלבש תוך הכלים, שהאורות נבחנים כמו נעלמים באותם הכלים והמלבושים.

ד) אורות עליה:
כשם שע"י זווג דהכאה המסך מעלה או"ח ומלביש עה"ס דאו"י ממטה למעלה, כן מתפשט המסך לע"ס מניה וביה ומלביש עה"ס ממעלה למטה, כנודע, והנה האורות המלובשים באו"ח ממטה למעלה, מכונים אורות עליה. והאורות המלובשים בהתפשטות המסך שממעלה למטה, מכונים אורות ירידה. (תשע"ח אות ס"ח)

היינו בהסת"א, דע"כ מכונה ע"ס דראש ושרשי כלים, ולא כלים גמורים. והטעם הוא, (כמ"ש בערך: מסך, משה) כי בהסת"א עיקר הגילוי והשליטה הוא רק לאו"י, וחשיבות מעלת האו"ח עדיין לא נודע שם, ואדרבא שמורגש שם להפכי מהאור ומונע בסוד החזרת האו''י לשרשו, ולפי זה אין בו מבחי' כלים ולא כלום, כי כלי ה"ס קבלת האור או הלבשתו, אמנם ודאי שענין ההבלטה שבעביות דהיינו המסך בסוד החזרת האור לשורשו, בהכרח שהוא השורש לכלי קבלה הבאים בסוד אור החוזר לשורשו בעת הסת''ב כמו גיטו וידו באים כאחד עש"ה. (ע"ע עקודים) (ע''ע כלים קדמו לאורות).

א) אורות ראשנים :
עיין תשובה ג ' (אור מחודש).

ב) אורות שעלו:
אורות שעלו הם אור הרשימות, וכן בכל מקום שתמצא עליה או תיקון אצל אורות, תדע שהם אורות של רשימות, כי באור העליון לא שייך עליות ותיקון, אלא רק הסתלקות לשורשו לבד (ת"ר אות ג')

ו) אורות תחתונים נכנסים תחלה:
מתחלה נבררים הכלים היותר זכים ואח"כ נבררים הכלים העבים, כנודע. וכיון שאין העליון משפיע אלא בדבר העב יותר, כלומר, שכל שהמסך עב ביותר הוא מוציא קומה יותר גבוהה, נמצא כי מתחלה בעת שלא נברר אלא בחי' עביות דשורש לא יצא שם אלא קומת מלכות, שהיא קומת נה"י הנקראת עיבור. ואח"כ לעת לידה, שנתגלה שם עביות דבחי"א, הוציא קומת רוח, הנקרא יניקה, וכו' כנודע. הרי שאורות תחתונים יוצאים מתחלה ואח"כ האורות העליונים (דף א' קצ"ז אות קצ"ג).

ג) אורחא דפלגותא דשערי:
הראש דא"א והחוורתי והשערות, כל אחד נכלל מג' הויות, שהם הוי"ה דמ"ה שהוא או"פ ו צ' דצל"ם. והוי"ה דס"ג והוי"ה דע"ב, שהם ב' המקיפים ל"ם דצל"ם, שהוי"ה דס"ג הוא מקיף קטן, והוי"ה דע"ב הוא מקיף גדול. כנ"ל דף אלף אות ל"ח. ע"ש באו"פ. ובג' הויות אלו יש י"ב אותיות, וחד דכליל להון, דהיינו בחינת המסך והמלכות שבהם, שנעשה בה הזווג, שהיא מעלית או"ח ומלבשת אותם, וכן היא מתפשטת ממעלה למטה, ומשפעת אלו י"ב אל התחתונים, לכן היא נקראת חד דכליל להון, כי יש בהמלכות הזו כל הי"ב אותיות דהויות האלו. ולפיכך יש י"ב חוורתי, שהם י"ב אורחין חוורין המתראים בין השערות, שהם ג' הויות הנ"ל, וחד אורחא חוורא דכליל להון. שהיא בחינת מלכות שבהם, כנ"ל. וכן יש י"ב נימין, ונימא י"ג דכליל להון. וכן י"ב תיקונא דיקנא וחד דכליל להון. כי כולם נכללים ומתחלקים על בחינת מל"צ דצל"ם. שהם י"ב בחינות, וחד דכליל להון שהוא המלכות, וזה האורחא דפלגותא דשערי דהיינו הקו הלבן החוצה בין השערות שמשם מתחלקים השערות לצד ימין ולצד שמאל של הראש, הוא האי חד אורחא חוורא דכליל להון. (אלף שנ"ו אות קכ"ז. אות קע"ה).

ט) מהם אורחין רחבין.
הכלים דחג"ת דז"א, ששם מתלבש יסוד דאמא, שנקרא אורח, נבחנים שהם מקבלי השפע באורחין רחבים. כי יסוד דאמא מאיר אור חסדים בהרחבה, כנודע, כי ע"כ מכונה יסוד דאמא שהוא קצר ורחב. אמנם לאחר שנפסק יסוד דאמא, דהיינו מנקודת החזה ולמטה, שהם הכלים דנה"י, כבר נפסק משם שפע החסדים דיסוד אמא הבאים בהרחבה, וע"כ נקראים הנה"י בשם כלים צרים משום שכל תיקונם הוא ביסוד דאבא, שהוא בחינת צר ואריך, וע"כ נבחן שהם מקבלים השפע מבחי' שבילין צרים, כי יסוד דאבא נקרא שביל. (אות צ"ו).

ו) אורך (ח"ב פ"ב או"פ אות ד' ד"ה היינו):

המרחק שבין ב' הקצוות שבמדרגה, כלומר, מבחינה הזכה יותר, עד לבחינה העבה יותר, מכונה בשם "אורך", כי כן הוא גם אורך המדומה הגשמי, שרומז על השטח שבין קצהו העליון לקצהו התחתון.

ח) אותיות (ה"ד פ"ג אות י"א):
עי' ניצוצות הנופלים.

ה) אותיות:
אותיות הן לעולם בחינת הכלים. הן האותיות דאלפא ביתא, והן האותיות של השמות הקדושים. וצריכים לזכור זה תמיד. (דף תק"י אות ל"ב)

האותיות ה"ס שם ב"ן (ע"ח ש"ד פ"ה) וה''ס הכלים שבע"ס, כי הלבן שבס"ת ה"ס ה"ס האור, והשחור ה"ס הכלים. (עיין בפתיחה לפמ"ס ד"ה וז"ס).
אתיות נגד כפרת:
בז' נקבי הראש ב"גאזנים חו"ב, ד"כעינים נו"ה, פ"ר חוטם ת"ת דעת, ת'פה מלכות שבראש, (ש"ה פ"ו) וצ"ע כי אמ"ש כ''חב, בגדחג"ת, כפרת נהי"מ, (כמ"ש ש"ג פ"ז)
אותיות סתומות:
הם מנצפ"ך הם ה"ג - וגם הפה עגולה כמוהם. (ש"ה פ"ה ע"ח).
אותיות:
שרשם הם ה"ג מנצפ"ך, שכל מוצא ומוצא מה' מוצאות הם גבורה מיוחדת ממנצפ"ך, שהמה הן השורשים לכל כ"ב אותיות אהח"ע בומ"ף זסשר"צ וכו'.
אותיות: נפש:
יען נמשכים מגבורה שהוא בחי' נפש היינו מלכות (שם), האותיות הם גופא, ונפש ה"ס תגין שעליהם - האותיות מיסוד אמא שבפה דז"א באים, שאז נק' יסוד אמא פיתוחי חותם.
כלים דאו"א מט"ו סוד י"ה, וכלים דזו''ן ז' אותיות שהם רק ז' מלכים.
זווג דאותיותה"ס זווג להחיות עולמות. ונקודות ה"ס זווג דנשמות.
כתר דאמא ה"ס תגין (נפש), וט"ס נחתונות אותיות (גוף). כל ד' בחי' טנת"א הם בצורת אותיות.
כתר דאבא ה"ס טעמים, ט"ת נקודות. (כתרים וג'"ר דאו"א סעמים, ותגין ז"ת וגוף דאו''א, נקודות....
אותיות כתר אבא בצורת טעמים.
ואתיות כתר אמא בצורת תגין, וט"ס ת' פשוטו אותיות
אותיות דאבא דחו"ג:
שהם ב' נקודות שבא סגול נעשים לבחי' תגין לכתר דאמא, שאותיות דשמות שהם שבא סגול... באותיותיהם הם רק בצורת תגין, המה הכתר דאמא וכו' עש''ה כאז...
אותיות:
טפת זרע דאבא כי מעכירת המים שבחכמהיצאו, שה"ס חומר הראשון הנק' תוהו, ואח"כ נעשו בוהו, ואח"כ נרשמו וניצ... ויש מהם עגולות כמו חומה, ויש כמין מעזיבה ויש של בית קיבול כערוגה ש... המים ושוהה אותם בתוכה, והוא סוד והארץ היתה תוהו.

הנה כל הכ"ז אותיות אלפא ביתא מרמזים על יסודות אשר עליהם נבנו כל העולמות. ומילואם ומרכזם דכל הכ''ז היסודות מרומזים בי"הו"חאותיות השם ית'. דהיינו יסודות דחיסודותכמו אמצעיתא דאמצעיתא, כי המה ב' הקוטביםדיסודות זו"נהכוללים הכל, ומתחילה נבאר סוד אות ראשון:
י' דהויה: שהוא קוטב היסוד שבכ"ז אותיות כולם ושבאותיות דהשם הויה גם כן, שהרי אי אפשר לך להתחיל לכתוב שום אות שלא תתחילה עם י' מראשיתה, וה"ס יסוד זכרהשורשי, ונק' בשר (ע"ע איש ואשה) שה"ס אור זכרשבאומתחבר בפרצוף עליון מכח התחתון הסרלהתדבק בהעליון, והעליון ה"ס אש אוכלה.
וע"כ תיכף כשסר התחתון להתחמםבו, נמצא פנימיות התחתון שנשרף, כלומר שפורח מהתחתון ומתדבק בהעליון בסודכלהמוסיףגורע:שהמוסיףע' על שת' עשרה פורח ממנו תיכף חלק אחד מי"ב, שה"ס עשתיעשרה: ואותו החלק מכונה בשם י' משוםשמתדבקבעליון ורגלו קצרה מלהשפיע בתחתון, כתמונת י' שרגלו נפסק סמוך לגג של השורה.
המספר בסדר אותיות הויה:
ותחילה צריכים להבין אשר שורשם דכולם ה"ס ה' , כמ"ש הכל היה מן העפר, ובסו"ה בה' בראם שה"ס בחי"ד וה"תדשם הויה. אמנם אות י' היא ג"כ בחי' ה' אלא בבחי' שיתוף דאות ד'. וכבר נודע בסוד המספר (ע"ע מספר) אשר כל המספר מסתדר תחת ה"ס כח"ב תו"מ, וה' אותיות הראשונות הם במקום יציאתם דה"ס כח"ב תו"מ שה"ס ה' אותיות אלהים, שאלהה"ס כח"ב וי"םה"ס תו"מ.
ותמצא שמספר ד' ה"ס י' של אלקים והיינו דוקא בשיתופא דאות ה' כנ"ל, כי אחר אצילות מספר ה', הנ"ל הנה הופיע סוד ו' שה"ס כתר במהדורא ב', וז' שה"ס חכמה וח' ט' ה"ס בינה ות"ת שהם כמו ג' ד' במקום יציאתם. אלא ההפרש הוא משום דכח של ה' , הנ"ל כבר שולט בהם, וע"כ נק' ביבה ח מלשון חות דרגא, שירדהמהראש ויבאה מהחכמה, וסוד ט ית ה"ס סיתום דת"ת דטובי גניז בגויה.
פירוש, שב ד' שבמקום יציאה לא היה מורגש הטוב כלל שהסיתום היה גדול מאוד, משא"כ ב ט' אשך כח ה' מעורב בהספירות, א"כ מורגש הטוב הגדול (דאומ"צ) הגנוז בהט', אשר ע"כ באה ונאצלה סוד היוד דהיינו כח ה' , הנ"ל מהדרך שבה, ש ה' זאת גילתה הגניזוונגלו שוב החסדימ עם הטוב דאומ"צ בחיבורא. אלא בבחי' עשירי יהיהקודש וסו"ה מלך אסור (עשור) ברהטים. ונמצא סוד אות י' שקרוב יותר ל ד' , כי מסוד ה' , אינה כלולה לגמרי רק מכח הדכר שבה דע"כ בקודה שחורה הוא דלית לה לבננותא כלל. ובסוד השחרות הזה ה"ס שחורה אני ונאוה: דיכולה להמשיך ג"ר דאנקת"ם, וע"כ י' משפעת ב ה' , כלומר שמשיבה הג"ר ומתקנת מה שנחסר מכח ה' הנ"ל והכל בסוד הקטנותוהשחרות שבה, וע"כ הוא יסוד זכר השורשי הנעלם בסוד המוסיף ע' גורע.

א"ש ה"ס ג"ע, ובמ"ה החדש גלגלתא לבדה שה"ס כתר וג"ר. בג"ד כפרת ה"ס ז' נוקבין דראש וסוד אח"פ שלמעלה מפרסא, שיש פה בחי' (רשימו) ה"ת, וי"ב אותיות הפשוטות ה"ס ז"ת דז"א שמתחת הפרסא, ובגדלות דז"א ה"ס י"ב מזלות שביסוד (ע"ע אמ"ש, וי"ב גבולי אלכסון).

נודע שחומרהולד ועצמותיו ואבריו הרמ"ח כלם מאבא. שה"ס הלובן שבו שכ"ז נמשך מספה דאבא, לובן שבלבנון, שה"ס האותיות עם הבלי דגרמי שלהם (ע"ע נהורא דקיק) בלבד בלי נפש, והצורהשל הולד שה"ס הנפש שנק' דם, שה"ס התגין, (רשימו דטעמים) הוא בא ע"י אמא, שע"י שהיתו ברחם אמא הוא מקבל הימנה את הנפש, אשר ה"ס הדם הוא הנפש, טפת אודם דאמה שממנה הגידין והדם והשחור שבעין, ואז מצטייר החומר דאבא בסוד אותיות גמורות לבית קבול.
פירוש, דאו"א אלו המה או"א דס"ג, שאו"א עילאין ה"ס אבא דלא נשתתף במ"ן, ואמא ה"ס ישסו"ת שנשתתף במ"ן. ונודע דכלי מלכות בלי רשימו נתגלה ונתלה בע"ב וז"א בלי הרשימו נתלה בס"ג, ונודע דכלים בלי נפש חופפת עליהם (שנק' רשימו או תגין) אינם עומדים לתחה"מ. אמנם בכח ירידת נה"י דס"ג לנה"י הפנימים בעה"נ עמדו שם לתהה"מ, והיה זה בסוד גלגול מכח נפש דס"ג, ואח''כ חזרו ונתחדשו בג' ראשים דנקודים, ובשבה"כ, ואח"כ הצדיקים מעלים מ"ן מז' מלאכים דמתו, לאבא ואמא, ואז אבא מברר החומר מהם בסוד הלובן שלו ובסוד אותיות בלי תגין, משום דאבא אינו יכול ליתן להם הנפש כי נפש המגולגלת ע"י עה"נ דישסו"ת באה, וג"כ אמא אינה יכולה לברר את החומר שלה שה''ס אותיות, כי אותיות אלו נתלו בס"ג בטרם שירד לנה"י הפנימים כי אח"כ אדרבה החיה אותם ונפגם על ידם, וע"כ עתה נתלה החומר של הז"א ומלכות אלו רק באבא שלא ירד למ"ן, והצורה שה"ס נפש המגולגלת רק באמא שירדה למ"ן.

ז) אותיות מחוברות (ח"ג פט"ו אות ') :
דבר הזדככות העביות, שבמלכות דמלכות, הנוהג בבחינת הגוף דכל פרצוף, שהאו"ח הולך ומסתלק על סדר המדרגה, עד שעולה למאציל, הנה הע"ס מכונות בעת ההיא, בשם אותיות מחוברות. על שם הזיכוך, שהכלים הולכים ומקבלים בכל פעם ביותר, שהזיכוך הזה מחברם ומקרבם אל השורש, כנ"ל באות ו', שהעביות גורמת פירוד, והזכות גורמת חיבור, ע"ש.

ו) אותיות נפרדות (ח"ג פט"ו אות ד') :
כשמתלבשות העצמות בכלים, מכונות ד' הבחינות חו"ב תו"מ, בשם ד' אותיות נפרדות, על שם ההתלבשות של האורות בעביות של הכלים, מבלי משים, לשינוי צורה שביניהם, ושינוי הצורה הוא ענין הפירוד הנוהג ברוחנים. ועיין במלה "פירוד".

ד) אזדכך וסתים:
הוא תיקון הג' דז' תיקוני גלגלתא, דקרומא דאוירא אזדכך וסתים, שפירושו, שכולל ב' דברים כאחד: זיכוך למוחא דאוירא, וסיתום למו"ס. כי קרום הזה הוא כח צמצום שבמסך דצמצום ב' שבמלכות דראש דעתיק, המוציא לא"א לבר מחכמה קדומה, כי החכמה שלו אינה יכולה לירד למטה ממלכות דראש שלו, אלא שהמלכות הזו אינו מראית כחה רק בקרום שעל גבי מו"ס, והוא מתמעט מבחינת חכמה זו לגמרי כי האי קרומא לא פסיק ממנו לעלמין. והנה בקטנות דא"א, שולט הקרום גם על מוחא דאוירא, שהוא בחינת ז"ת של הגלגלתא, אמנם בגדלות: אזדכך האי קרומא, כי אז יורד ה י' מאויר ואשתאר אור, וגם אז הוא סותם את המו"ס, כי בחינת הג"ר דע"ב נשארים מכוסים בגלגלתא, בבחינת העזקא שבה, שהוא ה ם' דצל"ם, וע"כ אין המוחא דאוירא משפעת אל המו"ס רק מבחינת חג"ת דחכמה, אבל סותם אותו מבחינת ג"ר דחכמה, הנקרא חכמה קדומה, שאינה מאירה אלא בספירות דעתיק, הנקראות ימי קדם. וזה שואמר ''אזדכך וסתים" כי קרומא אזדכך להשפיע לו מבחינת חג"ת דחכמה, והוא סותם אותו מג"ר דחכמה. ואלו ב' הדברים נמצאים בפעולת הקרומא דאוירא כמבואר. (א' שכ"ט אות ע"א).

ח) אזן (ח"ג פי"ב אות ז') :
הוא קומת ע"ס דראש בבחי"ב, שהיא בינה.

י) אחד (תע"ס ח"א פ"ב או"פ א'):
האור העליון המתפשט מעצמותו ית' הוא אחד ופשוט כמו עצמותו, וכמו שהוא בא"ס ב"ה כן הוא אפילו בעולם העשיה, בלי שינוי ותוספת צורה כל שהיא ח"ו, ע"כ נקרא אחד.

ג) אחד בשתוף:
ז"א ונוקבא דאצילות נבחנים לבחינת אחד בשיתוף, כי אע"פ שהנוקבא כולה גבורות, מ"מ כל שלימותו של ז"א תלוי בחיבורו עמה, ואין אור א"ס מורה על ז"א זולת בשעת חיבורו עם הנוקבא. הרי שהם אחד בשיתוף, שאור אחדותו ית' שורה רק בשיתופם יחד. משא"כ בא"א שאין לו בחינת נוקבא נפרדת, (נ"ב ממרן מחבר זצלה"ה באד"ר פירש שהשמאל שלו חוזר לימין בסוד חוור גו חוור.) כלומר שתהיה כולה גבורות ונפרדת הימנה, וע"כ נחשב הזכר והנקבה לפרצוף אחד, שז"ס הכתוב, ואין אלהים עמדי. כלומר, שאין לו שיתוף עם נוקבא. (תרמ"ח אות נ"ב)

ט) אחור (ח"ג פט"ו אות ו') :
כשהאור ישר, דהיינו אור החכמה, אינו מתלבש בכלי, מכונה אז הכלי, בשם אחור או אחוריים. וכנ"ל באות ד', אשר אור החכמה נקרא בשם אור הפנים, לכן בהעדר אור החכמה מהכלי, מכנים אותו בשם "אחור".

א) אחור ( דף ש " ד אות ט " ו ובאו " פ שם ):
בחינה שאינה פועלת בכלי , אם להשפיע או לקבל , מכונה בשם אחור או אחורים .

א) מהו אחור
עיקר השם אחור הוא על בחינת מחזה ולמטה של הפרצוף, הנקרא פרצוף העיבור. אכן כל בחינת ו"ק נקרא ג"כ בשם אחור, ואפילו המוחין דו"ק נקראו מוחין, דאחור, ורק בחינת ג"ר נקרא עי"מ דפנים. (אות ס').

(ע"ע פו"א, אחור אחורים עש"ה), ושורש הדבר תמצא ברו"ת דמקו"ה בסו"ה אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה, כי בראשנצטייר האחור ובתוךנצטייר הפניםבסו"ה ונתתי פני באיש ההוא וכו', והם כמו מכחישים זא"ז, כי העומד באחור לא יראה לו כלום מחלק הקדמי, וע"כ הוא מכחישו. וכן העומד מול הפנים לא יראה לו כלום מחלק האחורי, וע"כ הוא מכחיש מציאותו, אמנם אינו ח"ו כן אלא שניהם אחד ממש, בסוד אחור ופנים, וזס"ה וראית את אחורי ופני לא יראו.
ראיית אחורים: כלומר מכח ופני לא יראו, דלית מחשבה תפיסא בי' כלל וכלל. ולפיכך בכל עת שבא לראות בפנים הנה נזרק לאחור, בסו"ה, אם רץ לבך שוב לאחור. ובראות רבות נמצא נשמר ויודע את מקומו שם לאחור, ולפיכך הוא משיג היטב לראות שם באחורים האלו, בסוד בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט. וע"כ
אחור : למפרע , אחור פירושו ג"כ למפרע בבחי' היה, משום שבעת מציאות בהוה מול הפנים הרי סומא חשוב כמת, אלא אח"ז כשמשיג האחור בסוד הראש ואח"כ מתהפך לאחוריו, הריהו רואה את האחור.
וזסו"ה פנים בפנים דיבר ה' עמכם מתוך האש, כי דיבור ה"ס הזווג כמ"ש ראוה מדברת, ואיש ואשה שכינחשרויה ביניהםבשעת זווגם פב"פ, כי פני האיש ה"ס י ופני האשה ה"ס ה'.
וזסו"ה מתוך האש: כי בתוך האשדזכר נמצא י איש, ובתוך אש דהנקבה נמצא ה, וע"כ כשנתחממו נעשו אש ואש כי פרח י"ה מהם.
פירוש י' באיש: תבינהו בסו"ה אל תראוני שאני שחרחורת וכו', שפירשו בזוהר שה"ש דא י דלית בה לבנונותא כלל, כי ה"ס מסך דבחי"ד השולט בראש בבחי' היולי דעבידתא, כמ"ש שמוני נוטרה את הכרמים דאומות העולם, ששמש הזה משחיר לגמרי, כמ"ש ששזפתני השמש. ובסוד בני אמי נחרו בי, ונודע שסוד נחירהמעורףדהיינו מסך דאחור שפוגם בשכל הנעלם מכל רעיון.
והיינו יצרא דע"ז: וכל זאת באה מטעם שכרמי שלי לא נטרתי, כי הלכה לרעות בשדות אחרים.
וז"ס עגלה ערופה שבה פירש יוסף מיעקב ונמכר לעבד במצרים, דהיינו בעיה"נ כי יוסף בר חכים הי' מהיולי דחוכמתא, אלא שנמכר בעד נעלים, וע"כ נולד הזכרפניולמטה (*) ואחוריו למעלה, כי האחור קודם להפניםכנ"ל בסוד אחור וקדם צרתני. (*) הגההנקבה פניה למעלה, כי התוך דזכר שהוא הפנים. הוא קודם ושורש אל אחור שלה, שז"ס מאיש דהיינו מטבור ולמטה שנק' מאיש לוקחה זאת, באופן שסוד אחור וקדם צרתני נאמר בזכר, משא"כ בנקבה נמצא קדם ואחור נוצרה, וז"ס שנאצלה מב' דרועין דז"א.
וה"ס שרי אשת אברם: שלא היתה אז ראויה לא למלוכה ולא לבנים, כי בנים מראש מלכה, מתוך שהיא היתה בסוד י דהיינו שחרחורת, שחור מבנים שחור ממלוכה, וע"כ: י נתחלקה לב' ההין ה"ע וה"ת, אשר ה"ת נטל אברם בסו''ה בהבראם דהיינו בהי בראם. ה'"ת, בסו"ה הכל היה מן העפר, ומקודם צריכים להבין היטב סוד ה.
ועתה נבאר אד ה ה' חמשה : מלשון חוםאשהפירוש, כי האדם ה"ס בריה אשר ברא ה' ביום הששי בסוד אחור וקדם צרתני כנ"ל, דהיינו אחור שלם ופנים שלם לעצמו, משא"כ האשה לא נבראת לעצמה אלא מאיש לקחה ה', דהיינו שהפיל ה' תרדמהעלהאדםויישן: כי אחר שהיה נשלם בכל פרצופו עד סיומו באומ"צ, הנה פרח שם כל פנימיותו ונסתלק ממנו ואז לקח השי"ת צלעאחתמצלעותיואשר לקיחה זאת פירושה
נסירה: כי חזר הקב"ה והמשיך את יהנ"ל מראש מקוה ששם סוד עצמות (וצלעות) בסו"ה עוצם עיניו מראות ברע, ובכח הי' הזאת לקח השי"ת צלע א' מח"י צלעות שבו ומתחילה
ויסגור בשר תחתיו : דהיינו בלי פתיחה כל שהיא שה"ס סיתום דאומ"ץ, ובשרנופל נשאר במקום צלע החיות אצל האדם ובזה חתםי באיש,דהיינו בסוד מקום החתך שה"ס הרשימו שנשאר מכח הנסירה הרי נשאר דבוק בבשרו בסו"ה החתים את בשרו וכו', והבשר עצמו אע"פ שנופל היה אמנם קדש הוא (אומ"ץ) ובכח זה
ויבן ה' את הצלע: אשר לקח מהאדם לאשה כלומר שבקע וחלק את הי' הנ"ל שחתם בהבשר שלא סוב היה בהיותו לבדו ונוסף עליו העלמת הצלע שנשאר בשרבלאעצם: שאינו חי י"ב חדש כי רשימו דנסירה היה תיו מות. וע"כ נבנה סוד חתםהבאשהדהיינו אתא קלילא דלית ביה שום ממש, אלא קלקול ע"מ לתקןכי בעת שבשר קודש דאדם בא שמה בחיבור הזאת נגלה תיכף שםי"הש"ס השכינה ביניהם מתוך ידאיש החסר חיים שהשיג חיותו בתוך באר מים חיים דהאשה נגלה הברכה מכחידאיש והחיים מכח ה דאשה כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, ואע"פ שנתחממו לא יזיק שה"ס נתחממו נעשו אש ואש ב' אשיות שהס' ב' ההין ה' דעבידתא וה' דחוכמתה, ונמתק מדה"ד במדה"ר יחיו אור לי, ודוק עתה כי אחורדנוק'פניםהואלהיותה רק בהוה, אמנם קלקול זה היה רק ע"מ לתקן, דהיינו בסוד אנקת''ם שלאחור נגלה כל שלימותה.

פירוש, כשהאור העליון משפיע בהתחתון הרי האור דבוק ומקושר בבחי' העביות שבהמקבל, כי משם סוד ההכאה והאו"ח המקשר והמלביש להאור. אמנם כשהאור עזוב מהכלי, דהיינו כמו בסוד הזדככות, הרי העליון הרוצה להשפיע נמצא פניו אל עביות, אמנם התחתון כשעוסק בסוד הזדככות הרי פניו אל היותר זך, דהיינו בהיפך מהעליון, באופן שיש הפכיותמהמשפיעאלהמקבל, אשר המשפיע נמצא שפונה אל הבחי' היותר עב שנמצא בהמקבל והיפוכו המקבל שפונה פניו אל הבחי' היותר זך שבו, ומצב הזה נק' אחור באחור, כלומר הפכיותמקצהאלהקצה (ע"ע ב' מרחקים).

ו) אחורי ז"א:
הנה"י דז"א אינם נשלמים אלא רק בהארת חכמה, והמה נבחנים לאחורים שלו, אשר הקליפות נאחזין שם, כל עוד שאין בהם הארת חכמה. (דף תק"ג אות כ"ו)

ז) אחורי נוקבא:
אחורי נוקבא הם נה"י דנוקבא. שבהם עיקר אחיזתם של הקלי' כל עוד שחסרים מהארת חכמה. משום שהיא הסמוכה להקליפות, להיותה המסיימת על אור האצילות, וממנה ולמטה מתחילים הקליפות. בסוד ורגליה יורדות מות. עי' במלת אחיזה לקליפות. (דף תק"ג אות כ"ו)

מדרגות הנאצלים מאותו בחי' זווגדהכאהעלהמסךבשעה שהמסך מתחיל להזדכך ולהתמעט (ע"ע אור הנקודות והויה בריבוע) נבחנים האורות שאין פניהםלנאצליםהאלו, אלא פניהםלמאציל. כלומר שהמה פונים להסתלק ולעלות לשורש. ואע"פ שהמה מאירים לנאצל, מ"מ הרי זווג הזה נעשה מאליו, כלומר במשך זמן של הסתלקות ואינם עומדים להתקיים באותו נאצל, כמ''ש בהויה בריבוע. (ע"ח ש"ו פ"ה).

ט) אחוריים דאו"א:
הם הכללות דז' המלכים שהם המ"ן והרשימות של הראשים של המלכים כנ"ל אות ח' ע"ש. (דף תק"ב אות כ"ה)

י) אחוריים דאמא שנפלו:
עי' לעיל אות ח' (אחורים דאבא).

יא) אחוריים שלמים דז"א:
כשהז"א בבחינת אב"א, אין לו אלא בחי' אחורים דאמא המאירים בחג"ת שלו. דהיינו עד החזה, שמשם ולמטה נפסק יסוד אמא, וע"כ אין הנה"י יכולים להתגלות בו, מחשש שלא יתאחזו שם החיצונים. כנ"ל אות ו'. וכשמשיג החו"ג החדשים בהארת חכמה, מזווג פב"פ דאו"א, הנה אז מאירים בו האחורים דיסוד דאבא גם מחזה ולמטה עד סוף הנה"י שלו, ואז ים לו אחורים שלמים: כי בחג"ת הוא מקבל אחורים דאמא. ובנה"י הוא מקבל אחורים דיסוד דאבא. אבל מטרם שמשיג הה"ח מזווג דאו"א פב"פ, אין אחורים דאבא יכולים להתגלות בו, להיותו בחינת הארת חכמה בלי חסדים ואין שום קיום לחכמה בלי חסדים, כי יסוד אבא אריך וצר, שפירושו שמתארך בהארת חכמה למטה מיסוד דאמא, אבל הוא צר, כי אין בו שום חסדים. כמ"ש באו"פ (דף תקכ"ב ד"ה ת"ת. עש"ה כל ההמשך) וע"כ אין אור האחורים דיסוד אבא מאירים בנה"י דז"א בטרם שמשיג הה"ח. וז"ע איהו נטיל חסדים ומשתלים אחור דידיה, דהיינו אחור דנה"י, בכח אור אחורים דיסוד אבא, כי כשיש לו חסדים יכול היסוד אבא להאיר בו הארת חכמה שבו. והבן. (תק"ז אות כ"ט)

ט) אחורים (ח"ד פ"ג סעיף ו'):
זה החלק מהכלי, שאינו מיועד לקבלה או להשפעה, נקרא בשם "אחורים". ועי' דרך אחורים.

נמשך מסו"ה וראית את אחורי ופנילאיראו, כי לא יראני האדם וחי, שה"ס ספי' הנצחבשעהשההודנכללונטמן בו והיה לאחד, ותבינהו בסוד ז"א שהוא ז"ת חסר ג"ר, אשר
חסד: ה"ס היכל העליון הכולל ג"ר,דהיינו יום א' דז' ימי בראשית שכולל הכל, כל העתיד להופיע אחריו שנמשך מראש מקוה.
גבורה : ה"ס או"ח הנמשך מעילא לתתאומתלבש בתוך הכלים דתחתון: יום ב'.
ת"ת: הסו"ה כת"ת אדם לסבת בית, שפירושו בלי להתחשב עם בריות אחרות החיצונים לו, גם אין לו פחד מכל ונמשך מסוף מקו"ה מכל"א, וסודו ב' תוין, כי תו דראש נמשך ונתלבש בו ע"כ מכנים אותו ת"ת, וה"ס קצה השמים: יום ג',
נצח : הוא משלים וממלא את החסר בת"ת כי ת"ת ה"ס ישיבהוהקימה ה"ס נצח, ובו אין שומ פגם, רק במה שההוד נכלל בו אמרו ז"ל בהדי הוצא לקי כרבא, והבן. ובמצב זה מכונה הפרצוף בשם אחורים, כי העליון מצמצם אז את השפעתו כדי שיתגלה ספירת
ההוד : סוד יום חמישי שבו מוציא הארץ נפש חיהוכו'.
יסוד : הוא כלול מג' וה', אכן אינה שום פרטיות חדשה, אלא בשיתוף הזה מצויה כל הברכה והחיים עד העולם שיוכל להמשיך טפה מראש העליון.
מלכות : הוא ג"כ בחי' כללית דהיינו מסוד מדה"ר המתגלה בה ביחוד וה"ס הקבלה של כל הקדושה בכללות, ולפיכך נק' היסוד כלוהמלכות כלה, דהיינו בסוד התכליתשמיםוארץהמתגלה בסבתם.

החכמה אינה מקבלת רק מאחורים אחד, והבינה והז"א מג', עד המלכות שמקבלת מט' אחורים, וזהו שינוי מעליון לתחתון בכמות.
עוד שינוי שהת''ת מקבל מאחורים דגבורה שהוא אחורים קשים מאוד, אמנם ספירות עליונים מקבלים מאחורים שאינם קשים, וזהו שינוי באיכות (ש"ו פ"ה). ונמצא ב' שינויים מעליון לתחתוןא' בכמות האחורים המתרבים על התחתון, ב' באיכותו שהאחורים הסמוכים לתחתון המה קשים מאוד.

ח) אחורים דאבא:
הרשימות של הע"ס דגדלות מכל הד' קומות שהיו בבחינות ראשים לד' המלכים דחג"ת. גם בחינת המ"ן שקבלו מיסוד דא"ק, דהיינו הנקודה דנטיל אבא, והו' דנטיל אמא, כל אלו הם נחשבים לאחורים דאו"א שנפלו מבחינת הראש דאו"א, והיו לבחינת גוף, שכל אחד נפל למקדם הגוף שלו. והראשים שיצאו מבחינת אבא, והנקודה דנטיל אבא, הם אחורים דאבא. והראשים שיצאו מבחינת אמא, וה ו ' שנטלה אמא מיסוד דא"ק, הם אחורים דאמא. (דף תקכ"א אות מ"ג)

ז) אחורים דאהיה:
לבושי מוחין דז"א, הם מאחורים של השם אהי"ה. והטעם, כי בעת הזווג להוציא המוחין דז"א, נעשים תמיד או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. וישסו"ת אינם עולים אז בשם זולת או"א בלבד. ונודע, כי השמות של או"א הם הוי"ה אהי"ה. ואלו הלבושי מוחין הם בחינת או"ח, העולה מהמסך ומלביש הע"ס דאו"י, אשר בחינת דאו"ח הזה יורד ומלביש המוחין גם בעת כניסתם בז"א. כנודע. וכיון שהמסך הוא מבחינת אמא עלאה, שנקראת אהי"ה, ע"כ נבחנים הלבושים ההם לבחינת אחורים דאהי"ה. ומה שהם רק מבחינת האחורים, הוא משום כי אין העליון משפיע אל התחתון אלא מבחינת האחורים שלו. וכיון שיש בהם ע"ס, ע"כ הם עשר שמות אהי"ה, ואהי"ה באחורים עולה ד"ם, וה"ס עשרה דמים. (א' קמ"ג אות נ"ה).

ב) מהם אחורים דאותיות.
בכל ספירה שבפרצוף, נבחנים ד' מדרגות, שהם: פו"א דאותיות, ופו"א דמספר. למשל: הכתר דכל פרצוף , הפנים שבו הוא ד' אותיות דהוי"ה פשוטה, ואחורים דכתר, הוא ד' אותיות הוי"ה בריבוע, כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. והם הנקראים פנים ואחור דאותיות. ומרמזים על בחינת ט"ס דכתר, שהוי"ה פשוטה היא ט"ס דפנים דכתר, והוי"ה בריבוע היא ט"ס דאחורים דכתר. ומלכות דכתר. מרומזת בהגימטריא, שגימטריא דד' אותיות הוי"ה פשוטה, שהיא כ"ו, היא דמלכות דפנים דכתר. וגימטריא דהוי"ה בריבוע, שהיא ע"ב, היא המלכות דאחורים דכתר. וכשרוצים להבחין בט"ס דאחורים דכתר, של איזה, מכנים אותם בשם אחורים דאותיות. וכשרוצים לדבר ממלכות דאחורים דכתר, אנו מכנים אותה בשם אחורים דמספר. ועד"ז הוא בשאר הספירות. עי' להלן בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>. (אות קמ"ז).

ב) אחורים דבינה עלאה:
מחזה ולמטה דאו"א עלאין, שהם ד' הספירות תנה"י, מכונים בשם אחורים. ושם עומדים ד' פעמים ל' צירופי אלקים. (תתצ"א אות מ"ד).

ג) אחורים דג"ר דעליון:
כל מסך נבחנים בו ב' בחינות של עביות: א' נקראת פנים, והוא אותה בחינת העביות שהזווג נעשה עליה, למשל, אם מדרגת חכמה הוא, נבחן העביות דבחי"ג לבחינת פנים. ופחות מבחי"ג, דהיינו בחי"ב של עביות, הכלולה ג"כ באותו המסך, היא נקראת בשם אחורים, משום שאין המדרגה משמשת כלום באותה העביות. וכשהעליון מזדווג בעצמו לצורך התחתון, הוא מזדווג על המסך דאחורים שלו, כי זה הכלל, אשר התחתון נמצא תמיד בקומה אחת נמוכה מעליון שלו: אם העליון הוא בחי"ג, נמצא התחתון בחי"ב. ואם העליון הוא בחי"ב, נמצא התחתון בחי"א. וכן תמיד, וע"כ נמצא שהעליון מזדווג לצורך התחתון על בחינת ה אחורים שלו, דהיינו על מדת העביות הפחות במדרגה מבחינת הפנים שלו. ומכאן יוצא הכלל, אשר אחורים דג"ר דעליון, הוא הפנים דג"ר של התחתון. ואחורים דו"ק של העליון, הוא הפנים של ו"ק דתחתון. כי הן הג"ר והן הו"ק דתחתון, מודד לו העליון, ממדרגה נמוכה משל עצמו, דהיינו מאחורים דעצמו, והוא נעשה בהתחתון לבחינת פנים, כי הוא כל קומתו של התחתון. כי למשל אותה בחי"ב, שהיא אחורים בהעליון, נעשה ממנה כל קומתו דתחתון, דהיינו פנים שלו. ואחורים דתחתון עצמו, דהיינו בחי"א, נעשה לבחינת פנים אל תחת התחתון. (דף תתצ"ו אות מז/ב.
ודף תת"ק ד"ה וזה אמרו מאחורים).

ד) אחורים דו"ק דעליון:
עי' תשובה ג' (אחורים דג"ר דעליון).

ג) מהם אחורים דחיצוניות דעיבור.
פרצוף העיבור, דהיינו מחזה ולמטה דכל פרצוף שלם, נקרא בשם פרצוף חיצון, להיותו מלביש על פרצוף היניקה ופרצוף המוחין. ובחי' יסוד ומלכות דפרצוף העיבור, שהם בחינת אחורים אליו, נקראו בשם אחורים של החיצוניות דעיבור. והם בחינת אברי ההולדה שאינם נשלמים מטרם ביאת בחינת המוחין בפרצוף. (אות ע"א).

ד) מהם אחורים דמספר.
עי' לעיל תשובה ב' <אחורים דאותיות>. (אות קמ"ז).

ה) אחורים דתבונה:
מגבורה ולמטה הם אחורים דתבונה. שהם ה"ס גתנה"י. והם ה' פעמים כ"ד צירופי אלקים, שהם ק"ך, וההפרש מאחורים דבינה, לאחורים דתבונה, הוא, כי אחורים דבינה, הם ד' פעמים ל' צירופי אלקים, שזה מורה, שהם תופסים רק ארבעה ספירות תנה"י. אבל אחורים דתבונה תופסים ה' ספירות גתנה"י, ולכן הם ה"פ כ"ד צירופים, והטעם הוא, כי ז"ת דתבונה כולן הן נמצאות למטה מחזה דבינה, ששם כבר בחינות השמות דאלקים, וע"כ כל ז"ת שלה הם בחינות צירופי אלקים, חוץ מחסד, כי אלקים הוא מדת גבורה, שהוא להיפך מחסד. (דף תתק"ב אות נ"ט).

י) אחורים של כתר (ח"ד פ"ג סעיף ו'):
כשנזדכך המסך דבחי"ד, ונסתלקה משם קומת כתר, ומניחה לבחי"ד בחושך בלי אור, הנה כח הדין הזה מכונה בשם "אחורים". והוא נשאר חקוק שם בכלי דבחי"ד, עד שמקבל תיקונו. וכן כל הקומות.

יב) אחורים שלמים דנוקבא:
כל בנין הנוק' הוא רק מגבורות להיותה מתחלת מחזה ולמטה דז"א, שכבר נפסק שם יסוד דאמא, וע"כ כל בחינת האחורים שלה נבנה בעיקר מן בחינת יסוד אבא, שכולו גבורות כנ"ל באות י"א עש"ה. וז"ס אבא יסד ברתא. אלא בהיותה בבחינת אב"א, אז היתה משמשת עם האחורים דז"א, והיה כותל אחד משמש לשניהם, דהיינו האחורים דחג"ת דז"א. כנ"ל באות י"ב. אבל אחר שהז"א משיג החו"ג החדשים מאו"א, שהם ה"ח וה"ג, אז משתלים כותל דז"א עם הה"ח כנ"ל. והאחורים דנוקבא משתלים עם הה"ג. אחר שנתמתקו עם החסדים, בנה"י דז"א, שאז מתגלה שם יסוד דאבא, והגבורות מתמתקים וניתנים להנוקבא ע"י זווג. (תק"ז אות כ"ט ובאו"פ ד"ה החסדים)

יג) אחיזה:
אחיזה, פירושו כמו הענף מתאחז בהאילן ויונק שפעו דרך מקום אחיזתו. כן הקליפה מתאחזת במקום חסרון שמוצאת בהקדושה, ומקום זה הוא הצנור שלה שדרך שם יונקת כל כחה וחיותה, דהיינו לפי מדת החסרון שהיא מוצאת שם. עי' אות נ'. (דף תק"ג אות כ"ו)

ג) אחיזת כלים זב"ז:
הארת הה"ג דאמא, המעלה ה"ת לעינים, ועושה בזה קו שמאל בכל ע"ס כנודע, נמצא שמאחיז הכלים כולם דע"ס זו בזה, ומקשרם יחד כאלו היו ספירה אחת וכלי אחד, כי אח"כ נעשה הזווג על בחינת העביות הזו שבשמאל, ונמשכת הקומה באו"י ואו"ח ונעשה בזה הכרע דקו האמצעי ואז נמצאים שלשת הקוין קשורים ומיוחדים זה בזה. כי הקו ימין שהם עצם הע"ס, מקבל הארת הקו האמצעי ע"י הזווג הנעשה על קו השמאל. כנ"ל. (אות ז').

י) מהי אחסנתא דאו"א.
אחסנתא, פירושו, נחלה וירושה. וסובב על מוחין דע"ב דאו"א, שהם מקבלים קומה זו, רק ע"י החג"ת דא"א שנעשו לחב"ד, וכיון שהם מלבושים של החג"ת דא"א בקביעות, ע"כ עתה שעלו החג"ת ונעשו לחב"ד שלו, עולים עמהם גם או"א ומקבלים שם קומת ע"ב, כנודע וע"כ נבחנים אצלם המוחין ההם, שהם ירשו המוחין מא"א והגיע לנחלתם.
ודע, כי החג"ת האלו דא"א, מתחלקים בעת הזווג לב' מדרגות: ראש וגוף, כי ב"ש דכל אחד מהחג"ת האלו עלו לחב"ד שלו בקומת ע"ב. אבל השלישים התחתונים דכל אחד מהחג"ת, נשארו בבחי' גוף דקומה זו שהם הנקראים ב' כתפין דא"א. והנה כל קומה זו דע"ב שיצאה בעת הזווג על המ"ן דשערות, אין לא"א צורך בהם, שהרי אפילו מבחינת הקביעות יש לו בחינת ע"ב דחכמה דאו"י, הגבוה הרבה מבחי' הע"ב הזה שהוא רק חכמה דל"ב נתיבות, כנודע. (עי' לעיל בתשובה ב'). ולפיכך הוא מוריש כל הקומה הזו אל או"א וזו"ן. שאו"א יורשים בחינת הראש דקומה זו, דהיינו הב"ש עליונים, דחג"ת שנעשו לחב"ד. וז"א יורש בחי' הגוף דקומה זו, שהם ב' הכתפין שלו, שנשארו בבחי' גוף. ולפיכך הג"ר דע"ב דאו"א נקראים אחסנתא דאו"א. כי ירשו אותם מא"א. וכן הב' עטרין שירש ז"א, ירש אותם מא"א, כנ"ל, מ"מ אינם נקראים על שמו דא"א אלא ע"ש או"א, כמ"ש בזוהר, ב' עטרין דאחסינו או"א לבנייהו, הרי שנקראים על שם או"א. והוא מטעם שאין הז"א יכול לקבל אותם מא"א באופן ישר, זולת ע"י התלבשות באו"א. והנה נתבאר שבעת הזווג, שא"א עולה לג"ר דרדל"א והחג"ת שלו נעשים לחב"ד, הנה אז אין לו צורך בהם, ואחסין אותם לאו"א ולז"א, וע"כ נקראים המוחין ההם בשם אחסנתא. (אות קי"ב).

ח) אח"כ (תע"ס ח"א הסת"פ ל"ד):
היינו המסובב מכח בחינה הקודמתו, עיין אות כ' ("טרם ואח"כ").

הוא ערכו של הפרצוף ע"פ האור שבו.וכמות הוא ערכו של הפרצוף ע"פ הכלים שבו.

טז) מהו איכות המקום.
כמות המקום, פירושו שיעור המספר של מדרגות הנמצא בהמקום ההוא. איכות המקום, פירושו, שיעור חשיבותו של המדרגה הנמצא בהמקום. (אות נ"ט).

יח) מהו אילנא זעירא.
עי' לעיל תשובה י"ז <אילנא רברבא>.

יז) מהו אילנא רברבא.
אילנא רברבא הוא ז"א, אילנא זעירא היא נוקבא דז"א. (אות מ"ז).

ה) אין:
נודע שאור החכמה נקרא יש והעלמו נקרא אין. אמנם המדובר הוא בבחינת המקיף החוזר, היוצא ונכנס ע"י התיקון דשערות רישא ודיקנא. וע"כ נקרא רישא דאוירא בשם אין, כי הוא כח המסך דעתיק המוציא לג' רישין דא"א מבחינת חכמה קדומה (הסתכלות פנימית דף אלף תל"ו אות א'). שנקרא קרומא דאוירא והוא הגורם ליציאת ג"ר דחכמה בבחינת מקיף חוזר, כמ"ש הרב לעיל (דף א' שמ"ח אות קי"ז) שהשערות יוצאים מכח הקרומא דאוירא. כי בהסתלקות המקיף חוזר מראש, נעשים השערות, שהם האו"ח המלבישים לאור הזה, לבחינת מותרי מוחא כי האור שהם מלבישים אותו, נסתלק, ואין להם עוד מה להלביש שם, שיוכלו להשאר שם בהמוחין, וע"כ יוצאים לחוץ מכלים דראש, בבחינות שערות כנודע. הרי שהשערות והמקיף חוזר, דהיינו העלם החכמה קדומה, כל זה בא מקרומא דאוירא, וע"כ נקרא מוחא דאוירא בשם "אין'' כי ביה תלייא אין, כי כל העלם חכמה ממנו באה. אמנם גם ראש דעתיק נקרא ג"כ בשם אין, בדרך השאלה, והוא משום כי האי קרומא דאוירא, הוא באמת בחי' המסך דמלכות דראש דעתיק, אלא כיון שאינו שולט על ג"ר דגלגלתא ע"כ מתחיל כחו בקרומא דאוירא, כנודע. ומכח שמלכות דראש עתיק היא שורש לקרומא דאוירא, נקרא גם הוא בשם אין. אבל עיקר השם הוא במוחא דאוירא, כי אין שליטתו של המסך הזה מתגלה רק מקרומא דאוירא ולמטה. (דף א' שס"ט אות קנ"ח. א' שע"א אות קס"א).

יב) מהו אין בינה אין דעת.
נתבאר לעיל בתשובה י"א <אין דעת אין בינה>. ע"ש.

יא) מהו אין דעת אין בינה.
נודע שחכמה דל"ב נתיבות, נקראת חכמה שבסוד הדעת, בדברי הרב (לעיל אות פ"ה) מטעם שאין בינה שבה להיות חכמה, זולת ע"י המ"ן דדעת, שהם זו"ן העולים אליה בעיבור ומעוררים בה הקשר דבינה דאו"י עם הזו"ן דאו"י, ואז חוזרת עם החכמה פב"פ להשפיע הארת חכמה לזו"ן. ומטעם זה היא מכונה ג"כ חכמה דל"ב נתיבות המורה על כ"ב אתוון, שהם בינה וי' אמירן דזו"ן בעיבור, כמ"ש הרב (לעיל אות צ"ו) הרי שכל קומת ע"ב דבחינת חכמה דל"ב בתיבות תלויה בדעת, שהם זו"ן, שאין הבינה חוזרת לחכמה זולתו. ומכאן יצא הכלל הזה: "אם אין דעת אין בינה" כלומר, אם אין הדעת מתחבר במ"ן אל הבינה אין הבינה מקבלת קומת חכמה. וכן להיפך: "אם אין בינה אין דעת" כי אם אין הבינה שבה לחכמה, אין בחינת דעת בהמוחין, כי אין לזו"ן הארת חכמה, ואין להם חלק בג"ר כלל, ואז גם הזו"ן שלמטה מחוסרי ראש. כנודע. באופן, שהדעת והבינה תלוים זה בזה, שאם אין הבינה חוזרת עם חכמה פב"פ לא יצויר הארת חכמה לזו"ן, ואדרבה, הבינה מפסקת ודוחית באחורים שלה כל הארת חכמה מן הזו"ן, כנודע. וכן לא יצויר שהבינה תקבל לקומת חכמה זולת ע"י התחברות הדעת אליה בבחי' מ"ן. כי מטבעה עצמה היא תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ודוחית חכמה, (אות פ"ז).

עיקר שמות האלו הם ע"ש היסודות, כמ"ש ז"ל איש ואשה שכינה שרויה ביביהם נתחממו נעשו אש ואש כי פרח י"ה מהם, וסוד י"ה י' דאיש ה' דאשה:ה"ס עליון ותחתון דראש מקוה, בסו"ה ויאמר משה משה, בשלף חלק העצמות מהתחתון כי כרעא דה' בחסרה ונחקקהעד שנפלה ונרחקה מגגדה' , ואותו חלק שנחקק ובחסר מרגל השמאלי דה' נקרא בשם י' :
ותבינהו בסו"ה ומראה ה' כאש אוכלת בראש ההר, כי בסוד ע' הקרב לשתי עשרה תיכף נשרף ונעלם חלק הדכר מי"ב פרצופין שיש בסוד ה' הנ"ל, ונשאר שם עשתי עשרה, שה"ס ד' פרצופין בגג, ד"פ ברגל ימין, ג"פ ברגל שמאל. וזה החסר ה"ס חלק הדכר המכונה י' דאיש שהוא מתחבר לזכר בפרצוף זכר, ומקום החקיקה מכונה ה' דאשה.
וה"ס יסודות דזו"נ: שעל ב' יסודות הללו נבנה כל הבנין ואין עוד, כמ"ש בסו"ה לטוטפות בין עיניך. וה"ס שורף ונשרף: שיסוד זכר שורף ויסד נוק' בשרפה, כי אמא נק' שרה: בסוד שר לראות, ובשעה שהיא סרה נמצאת מכה על אור העליוןומעלית או"ה מתתא לעילא, שה"ס י' זאיש הנחקק מסטרא דשמאלא ד ה'.
שזה"ס הביטו אל צור חצבתם, כי כמו נחצב חלק ,הראש, בסוד משה משה ועלר ונתדבק באברהם.
וה"ס אבא יורד ונוקב , כי אחר שאמא סרה והכה על האור והחזירו ליסוד אבא אז חזר האו"ח הזה, דהיינו י' דאיש ונתפשט מעילא לתתא בסוד פקידה.
שזהו נק' אבא יורד וה' נעשית ל ח' כי החזיר הפקדון למקומה שנתדבקו זב"ז, ואז שכינה ביניהם, כי נתמלאה חסרונה מתוך ירידת אבא (וז"ס חית מלשון ירידה) ונמשך זה עד שחזרו ונתחממו.

סוד הבינה ה"ס קולות הנשמעות באזן, שאין זו"ן מלכות ות"ת ניזונין אלא מסוד קולות, ולא מסוד אכילה ושתיה. (ש"ד פ"ה ע"ח).

ח) אכסדראין ואדרין:
אדרין פירושם: חדרים פנימים ואכסדראין, פירושם: חדרים חיצונים והם כינוים לחג"ת נה"י דז"א. כי בחג"ת, החסדים מכוסים, שפירושו, שאפילו בעת שיש הארת חכמה בחסדים, מ"מ נגנזת שם ואינה מתגלית. וע"כ נבחנים חג"ת לפנימים, ששם הארת חכמה בסתר ואינה נראית לחוץ. ונה"י דז"א, דהיינו מחזה ולמטה. נבחנים לחדרים חיצונים, כי בעת שיש הארת חכמה בחסדים, הם יוצאים ומתגלים שם. וע"ש הגילוי הזו דהארת חכמה, נבחנים לחדרים חיצונים. (א' רכ"ב אות רמ"ד.)

ט) א) אל מימינא ומ"י בשמאלא ה' באמצע:
א"ל, הוא שם המורה על חסדים, ומ"י רומז על גבורות, והזווג הוא תמיד בקו אמצעי. ולכן נבחנים המוחין דיניקה, אשר שם א"ל הוא בדד ימין, ששמה החסדים. ושם מ"י הוא בקו שמאל ששמה הגבורות, ובחי' הזווג שהיא באמצע, היא בבינה שהיא ה' דאלקים, כי י"ה דאלקים הם חו"ב. כנודע. כי אין במוחין דיניקה אלא חסדים וגבורות, וז"א מקבלם דרך הקצוות, שמשם אל שבימין, מקבל ה"ח, ומשם מ"י שהוא בשמאל, מקבל ה"ג. (א' רל"ז אות רפ"ב).

כב) מהם אלהים אחרים שבין הדבקים.
גם מקודם החטא דאדה"ר, היה עולם העשיה אב"א, משמשים בכותל דחג"ת: חציו משמש לז"א וחציו לנוקבא, שהכותל הזה ממשיך להם אור דחסדים מאמא. ובחינת אחוריהם, שהיא כותל דנה"י, היא מסתתרת ביתה, כי היא צריכה למ"ן דמלכות, דהיינו אל הבירורים של ל"ב האבן, שאינם מתגלים רק בגמר התיקון, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. כנודע. ועד"ז הוא ביצירה ועשיה, שהם בחינת זו"ן. ולפיכך יש אל הקליפות אחיזה גדולה בנה"י דנוקבא אלו, דהיינו בעשיה שה"ס אחורים ביתה, כי בין הדבקים, נמצא השורש של ל"ב האבן הנ"ל, שהם כל שורשם של הקליפות, ונקרא אלהים אחרים, דהיינו אלהים הנדבקים באחורים האלו שאין להם בירור. (אות קמ"ה).

י) אלהים בפשוט:
השמות בפשוטם, רומזים על בחינת עביות דכתר לבד, שהיא בחינת שורש הכלים. ונבחנים לכלים דכתר. והאור שבהם נבחן לאור הנפש. כנ"ל בתשובה א' (א' דמילוי ה' שצורתה יו"ד), ע"ש. ובחינת הקטנות דמוחין דיניקה, שאין שם אלא נפש דרוח ונפש דנפש, נבחנים משום זה השמות שהם באותיו פשוטים. (אלף קנ"ט אות ק"ב).

   הענין שזה הראש עם ז' נוקבין שנק' בגד כפרת בדגש ורפה, הא"ס ראש דמ"ה הנק' ישסו"ת, אשר מתחתיו אפרם פרסא באלכסונא בסוד כל אמתא בריבוע (בחי"ד) אמתא וב' חומשא באלכסונא, דהיינו דגש בחי"ד חומש א', ורפה בחי"ב חומש ב', שהם נכללים יחד בסוד ה'.
   באופן שבערך הגוףהמתפשט מראש דבגד כפרת יהיה עתה הבגד כפורת לבחי' מאציל (גו"ע) והגוף נאצל לאח"פ וע"כ כל ספירותיו באלכסון הן ששה הימנים והן ששה השמאלים ,כי לית לך נקודה דלא כלולה בחברתא, וב' חומשיםהולכים תמיד יחד אלא בימינים שהם עצמות חספי'נבחן לרפה והשמאלנבחןלדגושיםוע"כ אין שם אלא ששהזוגותדו"נ בסוד בוויןתתקטר, כי בחי"ד בלחודי חסרה שם לגמרי שז"ס שה ז"א ט"ס חסר מלכות, כלומר שאין לו רק מלכותשבגופוהנכללים בכל ספירה וספירה (וביסוד נקראת עטרה) שה"ס ב' חומשין דאלכסונא שה"ס י"ב גבולי אלכסון.
   אמנם המלכות הישרה היחידה מאמתא בריבוע חסרה לו שהיא נשארת בפהדראשלמעלה מפרסא, דעלה אתמר האשה עולית עמו ואינה יורדת עמו, וע"כ אין כאן י"ד פשוטות, כ' חת'דראש שה"ס פה לא ירדה למטה מפרסא לגופא במל ודבור שלה, נשארת שם למעלה מפרסא ב ת דכפרת.

וגם ביסוד יש י"ב גבולי אלכסון, כי כל מה שיש בת"ת צריך שיתרשם ביסוד, בסאד ואלה תולדות יעקב יוסף, ובסוד וקרא זה אל זה זה בגי' י"ב, דהיינו י"ב גבולי אלכסון דת"ת, בי"ב גבולי אלכסון שביסוד שנקרא י"ב מזלות: כי ז' כוכבי לכת ה"ס ז"ת הנכללים ביסוד מפאת עצמם ,ומצד י"ב גבולי אלכסון שבהם ה"ס י"ב מזלות, וענין י"ב גבולי אלכסון שביסוד הוא בגדלות, שחג"ת דז"א נעשו לחב"ד, שנמצא הפרסא מתחת החג"ת דז"א, ואז יורדים הי"ב גבולי אלכסון לנה"י דז"א עצמו, שבחג"ת המה אז בבחי' ז' הכפולות בג"ד כפור"ת כנ"ל בסוד ישסו"ת.

יד) אלם מאלקים:
דיבור, פירושו זווג, הנעשה בפה דראש, דהיינו על העביות המתוקנת בכלי המלכות דראש. והנה ע"י בירור דאבא, נעשה ז"א אל"ם סתם, כי מוריד ל"ב מלכיות הכלולות בו מעת הנקודים, שהם מבחינת צמצום א', ואז נעשה אלם. כי אינו מוכשר עוד לשום זווג, כי אין בו עוד שום עביות. אכן ע"י הארת ה"ג דאמא, שה"ס ל"ב מלכיות חדשות ממותקות מבחינת צמצום ב'. אע"פ שגם עתה עוד אינו ראוי לזווג, להיותו עוד בבחינת עובר, והארת ה"ג דאמא היא עדיין בבחינת שורש העביות שאינו ראוי לזווג, והיא עוד בבחינת אלם, אמנם נעשה על ידה בחינת אל"ם מן אלקים, כלומר, שמשורש הארת ה"ג האלו, תתגלה בו אח"כ בימי יניקה השם אלקים, וע"כ נבחנים אלו הארת ה"ג שהם כבר ג' אותיות אל"ם מן שם אלקים, שאינו חסר לו אלא י"ה המתגלים ע"י יניקה. (א' רכ"ב אות רמ"ו. ד"ה וזה אמרו).

ו) אלף עלמין דחתימין בעזקא:
החכמה מכונה בשם אלף, בסו"ה ואאלפך חכמה וכו'. והעלם חכמה, נקרא בשם עלמין, מלשון העלם. וזה סובב על העלם חכמה קדומה בסבת המסך דצמצום ב' שעתיק נתתקן בו, שהוציא הג"ר דא"א לחוץ ממדרגתו, ותיקן ג"ר דגלגלתא שלו בבחינת עזקא, שה"ס ם' דצל"ם, המגבילה את הג"ר דגלגלתא כמו עזקא סביב סביב, שישאר לעולם בבחינת חסדים מכוסים. ואין החכמה מגולה בו אלא בז"ת שבו, שהוא מוחא דאוירא, אשר קומה זו, היא בחינת ע"ב, שהג"ר שלו מכוסה בעזקא. כנ"ל. הרי שבחינת העזקא שהג"ר דגלגלתא נתקנו בה, גורם אל העליות חכמה קדומה. וז"ס אלף עלמין דחתומין בעזקא. כי מסבת העזקא הזו אין עוד גילוי לחכמה זו בכלהו פרצופים דאצילות (א' שכ"ד אות ס"ו).

כג) מהם אלפים אמה תחום שבת.
עיקר מקום העולמות ומדרגתם באמיתתם, הוא כבחינה השניה שהיה בע"ש קודם החטא. שאז היה ז"א במקום א"א, ונוקבא במקום או"א, ועולם הבריאה במקום ישסו"ת, ועולם היצירה במקום ז"א, וד"ר דעשיה במקום נוקבא דז"א אב"א עם היצירה, ושש תחתונות דעשיה, היו בשש ראשונות דעולם הבריאה. ונשארו עשרים וארבע ספירות, שהם ד"ת דבריאה וי"ס דיצירה, וי"ס דעשיה, פנוי וריק וחלל מכל אור. אלא שעשר הספירות הראשונות, שהם ד"ת של הבריאה ושש ראשונות דיצירה, היו בסוד תחום שבת, שהוא אלפיים אמה, וי"ד ספירות שלאחריהם, דהיינו מחזה דיצירה ולמטה, היו מחוץ לתחום שבת, דהיינו שהיו מדור קבע אל הקליפות. והשש תחתונות דעשיה, שלא עלו אל האצילות, אלא שנשארו בשש ראשונות של עולם הבריאה, היו בסוד עיבורה של עיר, כי היו כדמיון אשה עוברה, שהעובר בולט ויוצא מחוץ מגופה. פי': כי עיר ה"ס עולם האצילות, ששם כבר היו כל העולמות, והפרסא שמתחת עולם אצילות, הוא סיומה של העיר. כי בסוד צמצום ב', עלתה מלכות המסיימת ממקום הנקודה דעוה"ז, למקום החזה דפרצוף תנה"י דא"ק, ומחזה ולמטה שהם ב"ש ת"ת ונהי"מ, נעשו לחלל פנוי וריקן כמו הנקודה דעוה"ז, (כנ"ל דף א' תתפ"ט אות ג'). אשר ב"ש תחתונים דת"ת, שהם ז"ת דבינה דגופא, נעשו מקור לעולם הבריאה. ונה"י ליצירה והמלכות לעשיה. וע"כ נעשו גם עתה אחר יציאת עולמות בי"ע ועליתן אל האצילות, לבחינת חלל פנוי כמטרם התפשטות ג' העולמות בי"ע. לבד משש ראשונות דבריאה, שלא נעשו לחלל ריק ופנוי, כי נשאר שם שש תחתונות דעשיה דקדושה. והוא מטעם כי עולם הבריאה נעשה מבחינת ז"ת דבינה דגוף, ואע"פ, שגם היא ירדה למטה מפרסא, אמנם לא היה זה מחמת עצמה, אלא מטעם שהיא בחינת שורש לזו"ן, שה"ס אבא הוציא אמא לחוץ אודות בנה, כי אין צמצום נוהג בבינה כלל, להיותה כולה בחינת אור חסדים, ואין צמצום נוהג באור חסדים, כנודע. וע"כ נעשה תמיד הז"ת דבינה לבחינת בטן אל עיבורם של הזו"ן. וז"ש הרב שאלו שש ראשונות דבריאה, שהם ז"ת דבינה הם כדמיון אשה עוברה שהעובר בולט ויוצא מחוץ לגופה. כי אלו הז"ת דבינה נחשבים לבחינת שורש ובטן אל הזו"ן, אשר מבחינת גופה של הבינה עצמה נחשבת לאצילות גמור, כי אין בחינת צמצום שולט במשהו על אור הבינה, אלא מבחינת הזו"ן הכלולים בז"ת שלה, בבחינת עובר במעי אמו, היא מוכרחת להמצא מחוץ לאצילות תחת הפרסא, ונחשב יציאה זו בערכה, כמו הבליטה של הבטן דאשה עוברה, הבולט ומתרחק מהגוף לחוץ, אמנם הבליטה עוד דבוקה בגופה, וע"כ כמו גופה נחשב, אע"פ שהוא מחוץ לגופה.
וע"כ נבחנים שש הראשונות דבריאה כמו בטן הבולט מאצילות לחוץ. וה"ס עיבורה של עיר הנחשב עוד כמו העיר, כי ה"ס ע' אמה ושירים שנותנין על העיר בבחינת עיבורה של העיר. ואין מודדין התחום שבת, אלא מלאחר הע' אמה ושירים. כן כאן מתחילים האלפיים אמה תחום שבת, אחר שש הראשונות דבריאה. שהם ד"ת דבריאה וו"ר דיצירה שהם י' ספירות. כי שש הראשונות של הבריאה נחשבים עוד כבחינת האצילות אע"פ שהם מחוץ לה. (אות פ"ד ופ"ה).

א) אלפין ( דף שנ " ג אות נ " ו ובאו " פ ד " ה ביודין ) :
שיעור קומה היוצא בעיקר על עביות דבחי " א , מכונה בשם הוי " ה דאלפין .

יב) אלקים במילוי אלפין:
עי' לעיל תשובה א' (א' דמילוי ה' שצורתה יו"ד), (א'רל"ד אות רע"ו).

יג) אלקים במילוי ההין:
כיון שבבחינת יניקה אין מצב דחו"ב אלא פב"א, שבינה לא הסירה עוד אחורים שלה כלפי החכמה כנודע. ע"כ נבחן מוח הבינה שהוא אלקים במילוי ההין, כזה: אלף, למד, הה, יוד, מם. והוא כי מילוי ההין מורה על בחי' אחורים (א' רל"ד אות רע"ו).

יא) אלקים במילוי יו"ד:
מוח החכמה דז"א, בעת הגדלות דיניקה, הוא בחינת אלקים במילוי יודין. כלומר, שה' דאלקים היא במילוי י', כזה: אלף למד הי יור מם. והוא משום שבחי' החכמה היא עדיין מטרם צמצום ב', שע"ז רומזת המילוי יודין, :נ"ל דף תס"ג תשובה א' (א' שבואו דס"ג). ע"ש (א' רל"ד אות רע"ו).

ה) אם הבנים:
מצמצום ב' ואילך, נשתנה השם של חו"ב, לאו"א, והוא מטעם, כמ"ש בזהר דאבא הוציא את אמא לחוץ אודות בנה. כי ע"י צמצום ב' יצאה הבינה לבר מכל המדרגות: שבינה דראש יצאה לגוף לחג"ת. ובינה דגוף יצאה לנה"י. ובינה דנה"י יצאה לבי"ע, כנודע. ונבחן שחכמה דכל המדרגות הוציא את הבינה דכל המדרגות לבר. ועל ידי יציאתה זאת, נעשה בה מקום להשפיע מוחין אל הבנים ולתקן אותם, כלומר כי לולא יצאה הבינה לחוץ, לא היתה שום אפשרות שיתוקנו זו"ן. ולפיכך קבלה הבינה שיצאה לחוץ שם אמא, להורות, שירדה ממדרגתה כדי להוליד בנים ולגדלם ולהשלימם, שהם זו"ן. ותשכיל, כי תחלת ירידתה בשביל זו"ן, היתה סוד התפשטות ס"ג דא"ק למטה מטבור דא"ק, כמ"ש בחלק ו', כי שם הוא בחינות זו"ן דא"ק השורשים, שירדה הבינה שהיא ס"ג, כדי לתקן אותם. ושם קבלה לתוכה בחינת המלכות וע"כ יצאה מכל המדרגות. וירידה ב' היתה בקטנות נקודים, אשר אח"כ ע"י חזרתה אל המדרגה, דהיינו בגדלות נקודים, תיקנה המוחין דז"ת נקודים, שהם זו"ן. וירידה ג' היתה באצילות, אשר אח"כ ע"י חזרתה להמדרגה היא משפעת לכלהו נרנח"י דזו"ן, כמ"ש (באו"פ דף תרכ"ו ד"ה ואריך עש"ה כל ההמשך) הרי שכל ירידתה של הבינה היא סבה הנאמנה להשלמת הבנים, וע"כ נקראת בינה זו בשם אם הבנים, ועי' גם באו"פ דף תרנ"ח ד"ה ובזה תבין כל ההמשך עד סופו. (תקצ"ט אות ב')

כד) מהי אם הבנים.
אלו השמות או"א, נתחדשו עם צמצום ב', כי מקודם לכן היו נקראים חכמה ובינה. והוא מטעם שכתב הרב לעיל דף תתפ"ב אות ל"ב. שחכמה הוציאה הבינה לחוץ, כדי להשקות את הגן וליינקא ליה, שהוא הז"א, כי אי אפשר להתהוות שום מוח לז"א עד שתצא אמא לחוץ ע"ש. פי': כי זו"ן מצד שורשם בע"ס דאו"י, לא היו ראוים לשום מוחין, כי ז"א משורשו הוא ו"ק, ונוקבא מצד צמצום א' היא רק בחינת נקודת הסיום ומדת הדין. ואם היה נשאר כך, לא היה שום תיקון לעולם הזה, שיצא בבחינת חלל הפנוי. וז"ס תחילה נברא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקים שיתף עמו מדת הרחמים. כי מבחינת צמצום א' לא היה מגיע שום תיקון לעוה"ז כנ"ל, ע"כ העלה המלכות במקום בינה, שהיא מדת הרחמים, ונשתתפו שתיהן יחד, הן בבחינת מלכות המזדווגת, שעלתה לנקבי עינים שהיא בינה דרישא, והן במלכות המסיימת שעלתה מנקודה דעוה"ז לבינה דגופא, שהיא מקום החזה, ותנה"י דפרצוף נקודות דס"ג דא"ק, יצאו לחלל פנוי כנ"ל. ותיקון זה נבחן, כי חכמה דראש הנקראת עינים, הוציאה בינה דראש, דהיינו לז"ת דבינה שנקראים אזן, לחוץ מראש, דהיינו לבחינת גוף כי ג"ר דבינה לקח לבחינת נוקבא שלו, הנקראת נקבי עינים. ומכח זה גם ז"ת דבינה דגופא, הנקראים ב"ש ת"ת שמחזה ולמטה, יצאו לחלל הפנוי לגמרי לאחר נקודת הסיום, כנ"ל. והיה זה כדי להשקות את הגן, שהם זו"ן, כי בזה נעשה אפשרית להמשיך מוחין לז"א וז"א לנוקבא. בסו"ה מנחל בדרך ישתה ע"כ ירום ראש. וכיון שנתמעטו החכמה ובינה כל כך, בשביל הזו"ן, ע"כ קנו השמות אבא ואמא, שהם כדמיון אבא ואמא שאינם משגיחים על אצמם, אלא רק לגדל את בניהם. ולכן נקראים הז"ת דבינה. שהם ישסו"ת בשם „אם הבנים” כי לקחה על עצמה מיעוט הגדול הזה לצאת מבחינת ראש לגוף, ומבחינת אצילות אל חלל פנוי, בכדי לגדל את הבנים זו"ן במוחין. (אות ל"ב).

ובדך רמז אפשר לפרש כי הוא מלשון און, בסו"ה כחי וראשית אוני, ובן אוני, וכהן און, אשר המם מתחלף בנון והוא אום, וא' מתחלף בעין, והוא עון פלילי שה"ס עין רעה. ויש עיןטובה: וה"ס עין שרים, וז"ס שאמרו שאין האומה נופלת עד שמפיל הקב"ה את השר שלה מתחילה, וכמ"ש שהפיל את השר של מצרים לים.
וז"ס סוס ורוכבו : סוס הוא קיצור מסרים מאותיות סרראות, ורוכבוהוא השר, המנהל את הסוס לכל פנותיו במלחמה.
וז"ס לאם מלאום יאמץ: וכבר ידעת שאון ה"ס בינה, והנון מתחלף במם, ועשו ה"ס מם כמ"ש ויהי עשו בן ארבעים וכו', שז"ס ארבע מאות איש עמו, דהיינו מיום ד' דמע"ב, ויעקב ה"ס הקטן בסו"ה מי יקום יעקוב כי קטן הוא, שכל הארותיו ותקומתו העליונה הוא רק בכח הקטנות והסיתום דאנקת"ם, ואאב"ח, וע"כ היה ירא מאד מעשיו אחיו הגדול שיש לו ארבע מאות איש ויודע ציד, דהיינו שרושלעשושבכח הציד שצד ביום ד', כדי להשיג ברכת האב, גרם לאביו חרדה גדולה, מכח יאושא דאתון והסיתום, וע''כ ברך את יעקב ואמר מיאפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבא, שהוא בחי' אגלאי מלתא למפרע, וע''כ אמר ואוכל מכל בטרם תבוא, כל: רומז לב' הבחינות ג"ר ו"ק ביחד, שהם נק':
מטעמים ולחם : מטעמים ה"ס ג"ר, לחם ה"ס ו"ק, שבסו"ה פס לחם הוא ו"ק עם ג"ר, כי פסו הידים שעירות דעשו, אלא בסוד כי קטן יעקב קם למפרע. וז"ס מהר מהירות, שאמר לו יצחק מה זה מיהרת למצוא בני, פי' כי יצא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצידו, כי עקב לא שימש בידים שעירות ידי עשו, אלא נעורות גדיי עזים שנשחטו למפעמים, אשר למפרע בשעה שהיו בחיים היו אורותיהם שעירות, וע"כ לא גידל פהרע שער ראשו וע"כ מיהר את עצמו מאד למצוא המטעמים בטרם שבא הידי עשו השעירות. (ע"ע שור כשב עז).
אחוזה : ה"ס אחיזה והשגה. קברהוא מלשון כבור, בסו"ה והבור רק אין בו מים, שבכגון זה קוברים את המתים.
נשיא אלקים : וזסו"ה ויענו בני חת את אברהם (שה"ס כל"א) נשיא אלקים אתה בתוכינוכי הבני חת באומ"צ בררו (להכל"א) והכירו אותו לנשיא אלקים, וע"כ מבחרעברינווכו' פירוש מלשון בחיר ה', ובכור שה"ס ראש וג"ר, כי אחר שכבר בררו אותו לנשיא אלוקים א"כ יש לארץ בני חת בחי' ראש, וע"כ במבחר קברינו קבור את מתיך ש"ס... והוא עצמו סו"ה השתחויהויקם אברהם (אנקתם) וישתחו לעם הארץ בני חת, כלומר דלא היה אפשר לו לאברהם לקום שם זולת ההקדם של ההשתחויה.

ה"ס ע"ס דראש. אמנם בסוד התחלקות המדרגה בגו"ע ואח"פ, דהיינו ג"ר וו"ק דראש, שג"ר בגלגלתא, ובז"ת דראש נתכללה המלכות בכל אחד מהם, ונעשו הז"ת דראש לכפולות בי עינים בי אודנין בי נוקבי דפרדשקי ופה (לקוק ודיבור) וחג"ת דראש הא"ס נג"דונה"ים דראש ה"ס כפר"ת.
ובסוד תיקוני גלגלתא יהיה ב"גחו"ב בי אזנים, ד"כבי עינים נו"ה פ"ר ב' נוקבי דפרדשקא, חו"ג דדעת דהיינו החוטם, תפה מלכות.
אותיות פשוטות י"ב שהם התפשטות מע"ס דראש הנכללים בחציו התחתון אח"פ זי הכפולות בגד כפר"ת הנאיל, והיותם י"ב ולא י"ד, כי קו ימין זי וקו שמאל זי הרי י"ד.

   היא פרצוף ג' מה"פ, שהוא פרצוף בינה שבה מלובש אור דנשמה. ונק' ג"כ בשם הויה במילוי יודין וא', כזה: יוד הי ואו הי שבגי' ס''ג. ונק' ג"כ ישסו"ת. (ע"ע ישסו"ת)
   מקורה: נתחדש ונגלה מעת עליית מ"ן לצמצום נה"י. (ע"ע אבא).

מלשין אומנתומגדלת, כי עיקר הטפה בא מאבא ואמא, אומנת ומגדלת את הספה ומחלקת אותה לחלקים ואברים וגידים ובשר ועור, וכל המלאכה והרביה הזאת היא רק מאמא, אשר אבא נתן לה רק טפה קטנה ובאומנותה ציירה אותה עד לאדם שלם, ועל;אומנות הזאת נק' אם ואמא.

כה) מהם אמא זו"ן שבבריאה דקליפות.
עי' לעיל תשובה ג' <אבי"ע דקליפות>.

ולא אבא, והטעם משום דבחי"ג לא אבדה רשימתה אלא בהזדככות גופא דע"ב, ובע"ב עצמו אין שינוי דאין העדר ברוחני, אלא כלפי השגת הס"ג נעשה השינויים דהסתלקות דע"ב, וא"כ כלי ריקנית דז"א דהיינו בחי"ג נתלית בס"ג דוקא, שהיא שורש אמא, וע"כ האמא מתיחסת לז"א כאמור. אמנם המלכות יש לה שורש גבוה יותר, כי מתיחסת לאבא לע"ב כנ"ל.
הזו"ן דעקודים גדולים מאו"א: שהזו"ן השיגו שם ע"י הזדככות המסך כל השלימות העתיד דהיינו ה"פ וב' מקיפין. משא"כ או"א הנה אמא חסרה ממקיף דיחידה ואבא חסר גם מקיף דחיה ולא השיג רק ה"פ לבד.
פירוש, ה' נסיעות היו שם, והמלכות שהיתה לה ה"פ נמצא בעלית המסך לז"א שהרויחה מקיף דחיה, דהיינו פרצוף ע"ב דא"ק, שהמלכות שלו מבחי"ג הוא, שה"ס מקיף חיה דמלכות דאצילות. וכשעלה המסך לבחי"ב הרויחה מקיף יחידה, שה"ס עתיד הב"ן להיות ס"ג, כי בחי"ד נשאבת לגמרי והבן. ובעליות כלפי ז"א יהיה הנסיעה לבחי"ג יחידה פנימיות, שממדם זה נבחן לחיה, ובנסיעה ב' לבחי"ב מקיף חיה, ובנסיעה ג' לבחי"א מקיף יחידה.

י) אמא תתאה (ח"ג פ"ד אות ז') :
היא המלכות דאצילות.

ה"ס בחי"ד, בבחי' המסךהמזדווגבהכאההמכונה ג"כ נקודהאמצעית. והוא נק' כן מטעם הכלל אשר אותו הכמות שהאו"ח משפיע מהמסך ולמעלה הוא מתפשטג"כ מהאו"ח ולמטה. הנה נמצא משום זה אשר הנקודה שה"ס מקום המסך נמצא באמצעיתהאורממש. למשל, אם האו"ח עולה עד הכתר הריהו מתפשט ממסך ולמטה ג"כ בע"ס שלימות עד הכתר, וא"כ נמצאים ע"ס ממסך ולמעלה וכן ע"ס ממסך ולמטה. ואם האו"ח עולה רק עד החכמה הנה כמו כן מתפשט ממסך ולמסה ג"כ רק בט"ס, וכן תמיד. באופן אשר הנקודה והמסך מחויבים תמיד להיות באמצעית האור.
ובזה תבין סוד צמצוםא'שהיה באמצעאורוית'ממש, שלכאורה יקשה אם אין בו ית' רת"ס איך יתכן להבחין בו בחי' אמצע, ובהנ"ל הענין פשוט לגמרי כי מטרם שבחי"ד עשתה חיתוךוסיוםבהאור דהיינו מטרם שנתקנה במסך, ודאי לא היה נבחן שום סוף ברוחניות וע"כ מכונה אז האור בשם א"ס, וכיון שאיןסוףודאיופשוט שאין ראש, כי אחר הסוף של אור הראשון יתכן שיתחיל הראש של האור השני, משא"כ אם הא' אין לו סוף איך יתחיל שליטה לאור שני, שזה פשוט. וע"כ לא היה שם להבחין רק אור אחד ובלי רת"ס, שז"ס הוא ושמו אחד, בלי נתינת מקום לשליטה שניה, כלומר מבחי' אחרת, כי ריבויים הרוחניות הוא משינוי הבחינות כמ"ש בפמ"ס ענף א'.
באופן שסוף ואמצע וראש באו בב"א:דהיינו אחר שנתקן המסך וכח הצמצום בבחי"ד והחזיר האור לאחוריו ממטה למעלה עד הכתר, וכמו כן נתפשט וירד האור ממסך ולמסה ע"ס שלימות מכתר עד מלכות, הרי שנולדה תיכף עם הגילוי דמסך וצמצום בבחי"ד ראשממסך ולמעלה וגוףממסך ולמסה עד בחי"ד שבגוף לסוף, ונשארה משום זה הנקודה דבחי"ד בעלת המסךבאמצעביןהראשובין הגוף, ע"ס דראש למעלה ממנה וע"ס דגוף למטה ממנה. הרי שכלהו ראשאמצעסוףנגלובבתאחת, דהיינו ברגע הופעת הצמצום.

(עי' לעיל <אמצע>) וביתר ביאור צריך להבחין בכל אצילות חדש ב' יחסים, דהיינו יחם הנאצלכלפי עצמו ויחסוכלפי המאציל. וכנגדו עוד ב' יחסים במאצילו, דהיינו יחס המאציל לעצמו ויחסו כלפי הנאצל ממנו, באופן שהם יחסיםשתיםשהםארבע.
בלי ראשית ובלי תכלית וכבר נתבאר פירוש המלה אמצע שהוא דבר המסך המעלה או"ח בשיעור קומה, ובאותו השיעור קומה מתפשט ג"כ למטה שנמצא משום זה תמיד מצבו של המסך באמצעם של ב' הקומות השוות. גם נודע שבחי"ד נמצאת ג"כ בא"ס ב"ה אלא שאינה עושה שמה סוף וסיום לחתך את האור, אלא בסוד הוא ושמו אחד. ולפיכך אם נצייר את הנקודה דבחי"ד שהיא מעלה ומורידה גם שם בחי' או"ח, אז היה מתפשט ומעלה בראש כמו בגוף בלי סוף, דהיינו בלי ראשית מבחי"ד ולמעלה, ובלי תכלית מבחי"ד ולמטה.
והנה ודאי בטרם הצמצום אין כלל להבחין בב' הסתכלויות: פה וטבור, כי עדיין בהסת"א אנו עומדים שבק' צמצום א' או קו. ונודע אמנם שהסת"ב דעליון נעשה להסת"א אצל התחתון, לפיכך אנו צריכים לצייר גם בחי' הסת"ב במקום נקודת הצמצום שתגלתה שכלפי המאציל נק' תמיד טבור, ששם נמצא פה של ראשהנאצל שמעלה הו"ח עד הסת"א דעליון שה"ס פה של ראש דמאציל. ולפיכך חסרונותנה"ידכליםוג''רדאורות באים כאחד, כי הפה בסוד א"ס ב"ה היה מעלה האו"ח כביכול עד בלי ראשית, וכן הוא מורידו עד אין תכלית. משא"כ בסוד הצמצום שמעלה או"ח עד הכתר דהיינו ממקום טבור דמאציל עד הפה דמאציל ולא יותר.
כי נקודת הצמצום מעכבן שהראש ישאר מגולה, וע"כ ביחם המאציל כלפי הנאצל נעשה הצמצום בפה דראש המאציל, שינו מאיר כלום מה שלמעלה מפה, שה"ס למעלה מגלגלתא וכתר של ראש התחתון.
הרי שבאמצעית אור א"ס ממש, דיינו פה של ראש המאציל שם נעשה עיכוב שלה להאיר עוד למטה מאותה הבחי' דבלי ראשית, שהוא מחמת כח הצמצום והמסך שנתגלה. אמנם נודע שאין העביות מתעלה ממטה למעלה אפילו כמלא נימא, ולפיכך לא נחשב ביחס הנאצל כלפי המאציל אשר האור נפסק שמה, כי למעלה מהעביות לא יתכן שיהי' שינוי והפסק מחמתה, וע"כ אנו מחשבים את הסיום וההפסק שיצא מכחבחי"דרק מנקודת הטבור דמאציל למטה, כי שם כבר פועל העביות ומעכב על האור ממש שלא יופיע עוד בלי ראשית ובלי תכלית, הרי שחסר לו לנאצל את הבחי' דטבור ולמטה כלפי המאציל, ואע"פ שעוד נתפשט במקום הזה או"ח היורד, מ"מ אין זה כלל מאותו בחי' אור א"ס ב"ה אלא בחי' אור מוגבל. באופן שסוד נקודה דעוה"ז ה"ס פה דא"ק שמלפנים, אשר מנקודה דעוה"ז ולמעלה היה בחי' ראש מגולה דא"ק, מנקודה דעוה"ז ולמטה נעשה מקום ריקן וחלל פנוי, ששם נמצאים תוך סוף דא"ק וכלהעולמות אבי"ע, כי כאן במקום תוך דא"ק הנמצא בחלל הפנוי מנקודה דעוה''ז ולמטה התחיל סוד הזדככות, עד שיצא דא"ק ואח"כ עולם התיקון, הכל נעשה בהחלקות דחלל הפנוי הנק' נקודה דעוה"ז, וז"ס לית לך נקודה דלא כלילא בחברתה.

יא) אמצעי (ח"ג פ"ה אות ד') :
הוא דבר המכריע והמחבר ב' קצוות הרחוקים זה מזה. ומכאן תבין בכל מקום, את השמות קו אמצעי, עמודא דאמצעיתא, הכולל ג"ס: דעת, ת"ת, יסוד, והבן.

ט) אמצעית (תע"ס ח"א ב'):
נקודה אמצעית: בחינה ד' שבא"ס ב"ה נקראת כן, על שם אחדותה עם אור א"ס ב"ה.

כו) מהו אמר לעולמו די.
נודע, שבי"ע משורשו, אין בו אלא רק בחינת האחורים דפרצוף נקודות דס"ג, דהיינו רק ב"ש ת"ת ונהי"מ בלבד, ואין בו מבחינת הכלים דפנים, דהיינו מבחינת למעלה מחזה ולא כלום, ומבחינה זו, היה כולו מקום קליפות. כי כבר נמצא מתחת המלכות המסיימת שעלתה למקום החזה, שהיא הפרסא דמתחת האצילות. אמנם אחר שביה"כ דז"ת של הנקודים, שנשברו פנים ואחור. כי הכלים שמחזה ולמעלה דז"ת דנקודים נפלו ג"כ לבי"ע ומתו, ונתערבו עם הכלים דאחורים שלהם, הנה עירוב זה גרם שנתפשט המקום בי"ע עצמו כפרצוף שלם, כי הרויח ג"כ בחינת הכלים דפנים שמחזה ולמעלה, הנקראים חב"ד חג"ת עד החזה, שזה הגיע לו מחמת שבירת הכלים דפנים דז"ת שנפלו שם כמבואר. ובריאה יצירה עד החזה של עולם היצירה של עתה, הם בחינת חב"ד חג"ת וכלים דפנים דמקום בי"ע, ומחזה של היצירה ולמטה, שהם י"ד ספירות, הם בחינת האחורים של מקום בי"ע. ולאחר החטא ירדו שם הד"ת דיצירה וע"ס דעשיה. באופן, שאותם ב"ש תחתונים דת"ת ונהי"מ שנתמעטו מתחילה, מפרצוף נקודות דס"ג לבחינת חלל פנוי, שהיו תופסים מקום כל ג' העולמות בי"ע, מן הפרסא דאצילות עד לעוה"ז, הנה עתה אחר שביה"כ, נתצמצמו וירדו אחר החזה דיצירה, ואינם תופסים רק י"ד ספירות לבד. וכל זה גרם העירוב דפנים ואחור דז"ת נקודים, כמבואר.
וז"ס עירובי תחומין. שע"י עירוב מותר ללכת עוד אלפים אמה. שזה מורה על מקום של אלו ב' העולמות בריאה ויצירה עד החזה, שאע"פ שממקור יציאתו מתחילה, כבר הם בבחינת חלל פנוי לקליפות, להיותם רק כלים דאחוריים בלבד, כנ"ל, מ"מ ע"י העירוב פו"א שנעשה בעת שביה"כ, ירד מהם בחינת חלל הפנוי והאחורים, עד לחזה ולמטה דיצירה. להיותם כלים דפנים שהם למעלה מכל צמצום, ונעשה התחום שבת במקום החזה דיצירה, שמותר ללכת עד י"ד הספירות שמחזה ולמטה, אמנם מחזה דיצירה ולמטה, שהם עתה הכלים דאחורים אין שם שום תיקון והתר ללכת שם, כי שם נעשה מדור קבע אל הקליפות.
וז"ס ''אמר לעולמו די" ולא תתפשטו יותר מזה. שזה מורה על הקביעות של המלכות המסיימת במקום החזה דיצירה, שמשם ולמטה לא יוכלו עוד העולמות דקדושה להתפשט מבחינת התיקון. אלא מכח החטא דעצה"ד, נפלו שוב המחזה ולמטה דעולמות דקדושה דיצירה ועשיה, למקום י"ד הספירות דחלל הפנוי, שזהו פגם גדול מאד, ואינו מתוקן רק ביום השבת, וגם זה בסגולת המצוה דאל יצא איש ממקומו ביום השבת. כי אז נשמר התחום הזה של העולמות שלא יתפשט מהם כלום לי"ד ספירות אלו שהם מקום הקליפות. (אות ס"ב).

ז) אני:
מלכות בהיותה נגלית, היא רמוזה בשם אני, ובהיותה נסתרת היא רמוזה בשם הוא, ובמלכות דפאתי הראש, נקראת בשם הוא, משום שאין בחינת נוקבא גלויה שם. והוא מטעם כי השערות רישא הם מתוקנים בבחינת ם' דצל"ם, (עיין תשובה יו"ד < ב' אודנין >) ולפיכך אין כח נוקבא וצמצום יכולים להיות מגולים שם. (א' שפ"ד אות קפ"ג).

מלכות מכונה אני, ומכונה ג"כ אין בשעה שנבחנת לכתך לתחתון, כי מלכות דעלין נבחנת לכתר דפרצוף תחתון, ואני יורה לשון התגלות, כי כל המושג מהפרצוף הוא רק על ידי המלכות שבאותו פרצוף. וע"כ נקראת בשם אני, בסו"ה ראו עתה כ יאני אני הוא וכו', ואין, הוא לשון תכלית ההסטרה ואפיסת ההשגה, שזהו נוהג בכתרים שבכל הפרצופין.

יב) אספקלריא (ח"ג פ"ז אות ב') :
המלכות מכונה בשם אספקלריא, דלית לה מגרמה ולא מידי, או אספקלריא שאינה מאירה. והזעיר אנפין מכונה, בשם אספקלריא המאירה. ופירושו "מאור", כי הז"א והמלכות, מכונים ב' המאורות, שכל הארות התחתונים באות רק מהם, ולא מלמעלה מהם.

יא) אספקלריא דלא נהרא ( ח"ד פ"ד סעיף ל'):
המלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא, מב' טעמים: א' משום שאור המלכות לא השאיר רשימה אחר הסתלקותו, כמו שאר האורות. הב' הוא, משום שבהתפשטות ב' נתחלפו האורות, ובא אור חכמה בכלי דכתר, ואור בינה בכלי של חכמה, וכו', עד שאור מלכות בא בכלי דז"א, ונשאר כלי מלכות בלי אור.

   נק' כן המלכות מב' טעמים, הא' משום שבעת הסתלקות הטעמים שכלם הניחו רשימו והמלכות לא השאירה אחריה שום רשימו, וכלי מלכות זו שנק' טבור הנה כל חיותה היא מקבלת מהרשימו של היסוד, (דהיינו רשימו דבחי"ג דטעמים, ובזה תבין למה המלכות דבחי"ג מפה דראש הא' ירדה להסת"ב לטבור דהפנימי ונעשית הסת"א דע"ב, שלכאורה קשה דטבור הפנימי הוא מקום לבחי"ד ולא לבחי"ג. ובהנ"ל ניחא כי הטבור אבד את הרשימו שלו ורשימו דיסוד מאיר בטבור וע"כ ראוי פה דע"ב להלבישה) וע"כ נקראת אספקלריא דלא נהרא דנעלם אפילו רשימתה.
   הטעם הב', משום דהתפ"ב שה"ס ראש הע"ב שחזר ומילא למקום החסרון, לא מילא כלום להמלכות הזאת, כי החכמה בכלי כתר וכו' ונשארה המלכות בלי אור, וע"כ נק' מלכותדעקודים אספקלריא דלא נהרא.

כז) מהם אפרוחים ביצים בנים.
אפרוחים ה"ס עיבור, ביצים ה"ס יניקה. ובנים ה"ס מוחין. (אות ר"ג).

אצילות ה"ס ואהיה אצלואמון, דהיינו המדרגות כמו שנאצלו וכמו שהיו בעת ההיא, דהיינו מטרם כל מיעוט. ודע שאע"פ שאח"כ נתמעטו העולמות, מ''מ לא ח"ו בטל משום זה כלום מה שיצא מטרם המיעוט, אלא שמושג ומושפע בעולמות רק בסוד עבר, בסוד הכתוב ספרו לנו וכו', והבן היטב. ועל סוד הזה נק' האומה הקדושה בשם עברים זה, וכן נעד עברי עבר. והטעם הוא, כי נשמת בני ישראל הם מאצילות.
בריאה , שרפים , אכן הבריאה הוא
עמידה , קימה : בסוד הוה ויהיה, ומלשון בואוראהאתהחושךומשם סוד הכתוב לא יראני האדם וחי, וז"ס מיעוט הירח. שה"ס אור הב' (שה"ס גבורה ויום ב' תוך דמקו"ה) כלומר אותם הג"ר נתמעטו כי נתפרשו מבת זוגם, וג"ר אלו דבריאה מושגים רק בבחי' ו"ק דג"ר, וגם זה בבחי' שריפתם, כלומר בסו"ה ויקם אברהם מעל פני מתו, שז"ס שרפים עומדים ממעל לו, שעמידתם גרם שריפה לתחתון. אמנם בעולם הבריאה מקבלים קימה, עכ"פ מכחם של השרפים הללו. וז"ס אש שלמעלה רבוץ כארי: ארי הוא מלשון אראה, בסו"ה כרערבץכאריה, כי גבורתו עולה על כל החיות שבעולם ואין מי שיפילנו ארצה, ואם צר לו הוא רק מרצונו כורע, ומרזונו רובץ, וכשהוא רוזה עוד לקום הוא קם, בסו"ה וכלביא מי יקימנו (ע"ע ארבע מאות שקל כסף).
אריה, לביאה, כלב בן יפונה ואפשר שאריה ה"ס חסד יום א', ושם כורע ורובץ ולא יחות מפני כל, בסו"ה הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד. ומשם סוד אש שלמעלה הרובץ ע"ג המזבח, ובזה מובן היטב אשר הנקבה שלו לא נק' אריה שהוא מלשון אראה לעתיד, אלא בלשון לביאה, דהיינו האור שהנקבה מקבלת מן הזכר, בסוד ב' מאורות הגדולים שהיו בחי' של קבלה בלב בסוד עיר ומגדל, שז"ס וכלביא מי יקימנו, וז"ס כלב בן יפונה, והזכר דבחי' יום ב'ח"ס שור.

כח) מהם אצילות ובי"ע דכלים.
כל פרצוף מתחלק על החזה, שמחזה ולמעלה הוא בחינת אצילות ונקרא כלים דפנים. ומחזה ולמטה הוא בי"ע: שליש אמצעי דת"ת הוא בריאה, ונה"י הם יצירה, ומלכות היא עשיה. והם הכלים דאחורים. (אות ס"ו).

ח) ארבע מאות שקל כסף:
המסך דבחי"ג מרומז בהוי"ה במילוי יודין, כנודע. ויש בה ד' יודין, דד' ספירות חו"ב תו"מ שבה. ובחינת החוורתי הנמשכים מאחורי הגלגלתא דא"א אל הז"א, המה נמשכים מהוי"ה דע"ב אשר שם, ואורות האלו נקראים ארבע מאות שקל כסף, לפי שהם נמשכים בלבושים דבינה, וספירות הבינה הם מאות, וע"כ הם ד' מאות. ובמקומם בא"א עצמו, הם ארבע מאות אלף עלמין כי הספירות דשערות והחוורתא הם בסוד מאה אלף, ודעתיק באלף אלפין. כמ"ש באו"פ (דף אלף שצ"ט ד"ה וטעם).

  (ע"ע עפר עפרון). כסף ה"ס סיתום דאומ"צ ושם נוהג התיקון דשקל הקודש בסוד מאזני צדק, שהחסדים מושפעים בסוד הלשון הקודש המכריע באמצע, והשפע הקודש עובר דרך אחורים, והחו''ג מתיחדים לאחד. ונמצא משקל החסדים המקובלים שהם בקדושה עלאה בסוד חו"ב.
   שרה , ב' המאורות קרית , קפאון: וכדי להבין היטב אבאר ענין מיתת שרה, שרה ה"ס השר לראות, שנתעלה בקדושה עלאה, רות דמקו"ה, וע"כ שני חייה בסוד או"ח היורד מלמעלה למטה, שהם מאחשנהתשלום העשר דעשירי, שאז כאילו עבר ובטל מהעולם, כי אינו יכול עוד להשפיע. ועשריםשנהשה"ס רו"ת מקו"ה בסוד או"ח היורד, ושבעשניםשה"ס השבת דכל ברכאן נפקי מינה אע"פ דלית לה מידי. ומקום מיתתה הוא קרית ארבע היינו סוד ב'מאורותגדוליםמרו"ת מקו"ה, שנתקנו מתחילה בשלימות ביום רביעי ואח"כ לקה האור דיום ב' תוך מקו"ה. וע"כ נק' קריתארבעמלשון קרירות, כי האור נעשה קפאון מקור, בסאד אור יקרות וקפאון. היא חברוןסוד מקום החיבור של יום ג' וד', כי הג' נשלם עם הד'.
   קימה, מיתה דבור לבני חת: ,זסו"ה ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמור, פירוש, שעשה היחוד דאנקת"ם ואאב"ח בקפאון דמאור הקטן דמאן דירד מדרגיה דלי' מיתה קרינא לה, וכיון דלקתה וירדה לבריאה שמכח זה נפסק הזווג דאברהם ושרה מהעולם, שז"ס גניזו דאו"א הפנימים, אכן אברהם עצמו קם בסוד ג"ר, בסיבת מיתת שרה, והיינו דוקא בעת שדבר אל בני חת בלשון זה, גר ותושב אנכי עמכם, כלומר מתוך שנתחבר ביום ד' אל בני חת, שה"ס חות דרגא, שה"ס ירידת אור העליון, בסו"ה וירד ה' לראות את העיר וכו', הנה הרגיש בזה ב' בחי', הא', בחי' גרות בסו"ה גר הייתי בארץ נכריה. והשניה, בחי' תושב דהיינו חיבור גמור כמו שהי' אחד מבני חת, ולפיכך רשות לו לבקש אחוזת קבר עכ"פ.

ע"ע ד' רוחות.

חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול שכבגדם דיברה תורה. פירוש, לפי הכלל שהכל מסודר תחת שם בן ד' (ע"ע אותיות שם הויה) שהם חו"ב זו"נ, והכתר ככלל בחכמה דע"כ מרומז בקוצו של יוד דהויה, אשר ע"כ נק' היוד בשם חכמה שהוא באמת סוד הכתך הנושא את החכמה : כלומר שהכתר עצמו מתפשט בתוך החכמה ונושא אותו ומקיים אותו עד גבול ספי' הכתר, וכשמסתיים גבול הכתר לא יוכל עוד החכמה להאיר שם.
ובזה תבין את שורש ב' השבטים ראובן ושמעון שראובן ה"ס י' דהויה עם קוצו של יוד, דהיינו כו"ח ביחדכנ"ל, ועקרו הוא כתר כנ"ל, כי החכמה אינה נראית למטה מגבול הכתר.
וסוד שמעון ה"ס החכמה לפי עצמה. בזה תבין שעל ראובן אמרה לאה ראהה'בעניישה"ס הסת"א בסוד משה משה, מההסתכלות שורה על מסך דצלצלי שמע שה"ס עוני בלי אור דחסדים ובלי קנינים בסוד כל המוסיף גורע, משא"כ בשמעון אמרה שמע ה' כי שנואהאנכי ויתן לי גם את זה, ולא כתיב ראה שהוא שם החכמה, משום שסוד בן השני הוא למטהמגבולהכתר, וע"כ הראיה נתעלמה משם כנ"ל, ורק בסוד השמיעה לבדו בסו"ה אבותינו ספרו לנו ואנחנו בעינינו לא ראינו, ולפיכך שמעון אותיות שם עון, בסוד שמיעה דעין ולאפוקי מראיה דעין דהיינו סתימת עין.
ולפיכך נק' בחי' ראיה דעין בן רשע:כי אינו נמחק ואינו נסבל בכתר להיותו למטה מגבול הכתר. וז"ס הקהה את שיניו אלמלא הי' שם לא היה נגאל, כי יצאו ממצרים בסוד מכת בכורות, מן בכור פרעה היושב על כסאו וכו' שה"ס הרשע הנאחז למסה מגבול הכתר כנ"ל.
ובן השלישי ה"ס תם , לוי : שה"ס תומיךואוריךלאיש חסידיך, שה"ס בינה הממשיכה את הכתר בסוד חסדים, וה''ס יומם יצוה וכו' יומא דאזיל עם כלהו יומין, והוא שואל מה זאת : כלומר, על מה נאבדו החסדים שהוא מכח המשכת הכתר למקומו בסוד כתרתורהעם כתרכהונהשכתר תורה ה"ס תומיך וכתר כהונה ה"ס אוריך, ושניהם הגיעו לו בשאלתו מה זאת, שדומה לגמרי לבחי' צלצלי שמע.
משנה שברון: ולאפוקי משאלת מה העבודה: שהוא שאלת רשע ועון לא יכופר, וה"ס צלצלי תרועה שלאחר שנעלמו החסדים אובד ג"כ חיותו.
ושאינו יודע לשאול: ה"ס בן רביעי שגבול בינה רכיב עליו, והוא אינו יוצא לעולם מגבול אשר גבלו לו ראשונים, שה"ס הבינה כל"א.
וע"כ ה"ס יהודה : בסו"ה הפעם אודה את ה'. וז"ס אתה יודוך אחיך ידך, בעורףאויביך: כלומר, כי לא מכה בסוד פניםשלהאויבוס"אמטעם שלא יוכל לעבור את הגבול אשר גבלו ראשונים, ונודע שלזה צריכים שאלה והוא אינו יודע לשאול לגמרי רק יודע היטב להודות, שה"ס הכאהבעורףהס"אשאינו רואה את פניהם של הרשעים.
וה"ס כתר מלכות : שנתנה לשבט יהודה. וז"ס ויהודה עוד רד עם אל ועםקדושיםנאמן, כי סוד שאינו יודע לשאול נק' ירידה.
ודומה למ"ש ר' יוחנן אחר מיתת ריש לקיש: אשר על כל דבר הלכה שאמר ר' יוחנן השיב לו ר' אלעזר תניא דמסיע לך, שה"ס הודאה. אמנם אז התחיל להתמרמר ביותר היכן את בר לקישא אשר על כל הלכה היה שואל אותו כ"ד קושיות והוא פתר לו כל קושי' כ"ד פירוקין וממילא מרוחא שמעתתא.
וז"ס ושאינו יודע לשאול אתפתחלו, ולפתחוןפה הוא זריך כדי לארוחא שמעתתא. ולפיכך אמרו ז"ל כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, שלבן הרביעי אע''פ שעם קדושיםנאמן, מ"ם נבחן לבחי' ירידה בסוד רד עם אל כנ"ל.
ובזה תבין סוד ידיו רב לו: שה"ס חסד וגבורה שהמשיך מסוד כתר וחכמה, שבסודו ה"ס רבמלשון גדלות, שידים אלו הם שבים בבחינתו לג"ר ממש דהיינו חו"ב, בסוד חג"ת השבים לכח"ב.

(ע"ע אורך לעובי) הם נבחנים בהכרח בכל מדרגה שה"ס עשרספירותשאצילות ה"ס כתר וחכמה, בריאה ה"ס בינה, יצירה ו"ק, עשיה מלכות. אלא ההפרש הוא שהעולמות אבי"ע הם החיצוניות, וכח"ב זו"ן הם הפנימיות.
וסוד אצילותי ה"ס הראש דכל מדרגה, שבכלל עדיין אין שם כלים אלא שרשי כלים, שעליהם מתפשט אור ההסתכלותומהם עולה או"ח ממטה למעלה, ושורש הכלים ההוא ה"ס מסך החזק דבחי''ד, וגם בחי' בריאה בבחי' שורש יש כאן שנקרא
בריאה דעצילות : שה''ס עיןשרהמכח התחתון, בסו"ה ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, כי כאן שורש הכתוב יוצר אור ובורא חושך, אשר האור ה"ס אצילות, ובורא חושך ה''ס בריאה,
וה''ס או"א דאבא , חו"ב דחכמה: וכאן מעלת אבא חשוב לאין ערוך על מעלת אמא, כי אבא הוא בחי' העליון והאור המושפע ביושר, ואמא הוא בחי' כח התחתון השרה לראות והאור המושפע בחזרה והסתלקות.
גם נבחן בחינת או"א דאמא דאבא: כי בענין מלאכת האו"ח יש פעולה עליונה המיוחסת לעליון, שהסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה, שסוד משה מיוחס להעליון, ורק השררה מיוחס להתחתון. באופן שיש לההבחין כאן בהאצילות בכללו דוגמא של רת"ס דראש: ראש דראש: ה"ס יוצר אור דהיינו כללות האור המקובל והמיועד לעתיד להתלבש בהכלים, שעצמות האור ההוא ה''ס ראש דראש, אמנם,
שורש הנעלם גלגלתא : עדיין אינו מגולה ביציאת הראש וע"כ נקרא קוצושליודאועתיק: משום שמכאן יתגלה לעת קץנקי קוץהעליון.
ומשום שאחר שנעתק מכאן הוא מתגלה בסוד א"א, כתר:
ע"כ מכונה כאן עתיק, שא"א הוא העתקהממנו. ומשום שעיקר גלגול המדרגות בגדלות וקטנות בגלויים וכיסויים בא ממנו נק' גלגלתא: ולפיכך אנו מתחילים לדבר באצילות או בחכמה בסו"ה ראשיתחכמה: כי הראש דכל מדרגה מתחיל להגלות בחכמה ואצילות בסוד יוצר אור כאמור, משא''כ הכתר ה''ס שורש נעלם בתכלית במקום הזה.

עוד יש כאן תוך דראש : שנק' ג"כ או"א דאבאכנ"ל, שסוד חכמה והאבא דתוך הזה, הוא ג"כ בחי' האור המושפע והמיועד להכלים. אלא ההפרש הוא, כי בבחי' ראש דראש אין עוד הבחן לפעולת האו"ח שה"ס אמא, אלא המדובר שם רק בסוד עצמות האור ביחס עליון: שהוא ודאי אור פשוט בלי שום שינוי מראשית הקו עד סוף עשיה, אכן כאן בהתוך עיקר המדובר הוא בבחי' האור המושפע על ידי הסיוע של אמא (בינה, בריאה) שבעזרתה בא אור העליון בסוד לטוטפות בין עיניך, ובשנינה גדולה, הכולל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שכ''ז נקרא אבא דאמא דאבא, או אצילות דבריאה דאצילות, או אבא דתוך דראש, או חכמה דבינה דחכמה, וגם יש אמאדתוךדראש: שה''ס עין שרים כנ''ל. וכל המלאכה והאומנות, שבהם היא מציירת האברים ומגדלם עד שמקבלים צורת הפרצוף הרצוי.
סוף דסוף דראש, או"א דסוף, יסודות דאו''א דאבא: ה"ס חזותות הפועלים בהמסך מבלי להתחשב עם האורות המוסבים אשר יסוד אבא דראש ה"ס משה משה, דהיינו השליפה של הזכרות מהנוקבות וה"ס אבא דסוף.
יסוד אמא : דראש ה"ס בחי"ד בעצם המשמש בראש.
בריאה דאצלות: ה"ס תוךהכללי, ואמאהכללית, ובריאה ובינה. וגם יש רת"ס שהם ע"ס אלא שכולם בחי' אמא, וכאן ראיית צורת החושך בצורתו האמיתית, שהחושך הזה הוא כאור ממש וע''כ נק' כסאהכבודשהכיסוי וההעלם קיבל כל הכבוד והיקר על כל. וכאן או"א בקומהשוהכי שניהם משמשים שוים להכתר.

   אריה ה"ס הימין וסוד החסד (ראש מקוה), דהיינו או"ח היורד בבחי' צלצלי שמע, בסוד אריה אכיל קורבנין, וכל הקרב אליו מות ימות, שה"ס משה משה. והנמשך מאו''ח הזה ה"ס פס לחם (ע"ע אכילה ושתיה) והוא כולל כל החסדים דהיה הוה ויהיה, דכל אלו באים מסוד אראהבסו"ה אסורה נא ואראהוכו' ולפיכך פני אריה אל הימין, ומאכלו בסו"ה הכפירים שואגים לטרף, כי היא חיה רעה הטורפת ושופכת דם כל החי הקרב.
   וה"ס אוכל אכילה : כי האריה (סוד עין הקרב לראות) שופך דם ואוכל אברים מן החי.
   אמנם בסוד הפניםכמ"ש פני אריהי נמצא כל הקורבנין דאכיל מבצטרפין לפס לחם, ואו " ח הזה יורד דרך פה (דראש מקוה) ומסעיד הלב דהיינו אכילתכלאדם. באופן שאח"ח העולה ה"ס אריה דאכיל קורבנין רבים מאד, ואו"ח היורד מבחינה ההוא ה"ס אכילה וסעודה.
אמנם שור: ה"ס אוכל עשב, בסו"ה כתבנית שור אוכל עשב. פי', כי יש ב' מיני או"ח היורד, בחי' א' הוא המקובל בראש מקוה בסוד צלצלי שמע בסוד צל הראשון, דהיינו רק בבואה, ולא בבואה דבבואה, והיינו המקובץ משפיכות דמים דבעלי חיים, בסוד אכילת אברים דבעלי חיים. אכן יש עוד בחי' ב' דאו"ח היורד והוא המקובל בתוך מקוה בסוד צלצליתרועה, דהיינו צלהמוצלמצלשנק' בבואה דבבואה, כי מזבל הנבילות דצל הא' נמשך ויוצא צל שני הנק' דשאועשב, אשר נקרבים לפומא דשור כמו הבעלי חיים הנקרבים לפומא דאריה כנ"ל, בסוד כלחוך השור את ירקהשדה. כי החי האובד חייו מסיבת האריה נק' ירק מלשון ריקנות, כי נעשה ריקן מחיותו, ואח"כ הוא מוכשר ליקרב לפומא דשור והשור לוחך אותו ומשחיתו כלה עם שורשו. וכ"ז הוא בסוד או"ח העולה.
   אמנם בסוד הפנים פני שור: דהיינו או"ח היורד מכל ירק השדה בבת אחת, דהיינו מכל מאכל השור אז נמשך הפנים בסוד השמאל.
   וסוד נשר : הוא המלך שבעופות, וגם הוא טורף כמו האריה, אלא האריה הוא מלך שבחיות הארץ מיום ג' שנראה היבשה ומיום ו' שהוציאה נפש חית הארץ, משא"כ הנשר הוא מיום ה' מסו"ה ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים, וכולל ב' כנפיםהימין מהארץ המבורכת ביום ג', והשמאל מפני הרקיע השמים דיום ב', שה''ס גדלהאברמיום ג' ואורךהנוצהמיום ה'. וע"כ יפה כחו (מעבידתא דיום ה') להגביה עוף גבוה מעל גבוה עד פני רקיע השמים. והוא אוכל נבילות ולא אבר מן החי כמו האריה, אלא לאחר מיתתו, משום שכלול מכח השור דהיינו צלצלי תרועה ובבואה דבבואה, ומשום דכליל ג''כ מאריה ע"כ אינו אוכל ולוחך עשב הארץ ממש רק נבלות, אמנם לאפוקי מאבר מן החי כנ"ל.
   אריה שור נשר אדם:
   (עי' לעיל) ובדרך אחר נראה לומר שמסוד יום ה' נבראו כולם בב"א בסוד מרכבה לה', שסוד הסיתום דאומ''צ הבא לראות נק' אריה, והסד לראות נק' שור, והנראה נק' נסר נשר, וכל הסראשר אתנהרו שם נק' אדם.

יג) אריך אנפין (ח"ג פ"ו אות ז') :
פרצוף הכתר נקרא "אריך אנפין", על שם עצמות אור החכמה שבו. והת"ת נקרא זעיר אנפין, על שם שיש בו רק הארה מועטת מאור החכמה. והשמות א"א וז"א, המה מקבילים זה לזה, שמיוחסים רק לאור החכמה שבפרצוף, כי החכמה נקראת אור הפנים, כנ"ל, והבן.

טו) אריכת רגלין דאמא:
הנה עצמותו של ז"א בא מז"ת דנקודים, שלא היה בהם רק כלים דחב"ד חג"ת עד החזה, ומחזה ולמטה כבר היו מתחת הפרסא דאצילות והיו לבי"ע. והגם שבעת הגדלות נתבטל הפרסא, וגם הכלים שמחזה ומטה נתחברו לאצילות, אמנם תכף היה בהם שביה"כ, ואפילו כלים דפנים, שהם מחזה ולמעלה ג"כ נשברו. כנודע.
והנה באצילות בזמן התיקון דז"א לא נתקנו מן הז"ת אלו לצורך ז"א דאצילות, רק הכלים דפנים לבד, שהם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, אמנם הכלים דאחור, שבעת הקטנות דנקודים היו בבי"ע הם לא נתקנו באצילות להיותם בחינת בי"ע ממקורם מצמצום ב'. ולפיכך לעת גדלות הז"א באים נה"י חדשים לז"א. מבחינת ה"ג דאמא, ואינם נה"י של עצמו מזמן הנקודים, כי הם אינם נתקנים אלא בגמר התיקון, שאז מתבטל הפרסא, ואלו הנה"י ששמשו לז"א בעת הגדלות נקודים, חוזרים ומתחברים לז"א כמ"ש בזוהר דאז ימטי רגלין ברגלין, שפירושו דרגלי ז"א דאצילות, יתפשטו לסיום רגלי א"ק, עד לנקודה דעוה"ז, כי בי"ע ישובו להיות אצילות. אמנם בשתא אלפי שני, דהיינו לפני גמר התיקון משמש ז"א בבחינת נה"י דהארת אמא, המכונה שאמא מארכת רגליה ומוציאה לז"א נה"י חדשים. (א' קצ"ב אות קפ"ח). ובאו"פ שם ד"ה הוצרכה ע"ש כל ההמשך.

ה"ס האותיות, (ע"ע אותיות).
כי מעכירתהמיםשבחכמה (אבא) יצא חומרהראשוןהאותיות הנק' תוהו, וה"ס כי לשלגיאמר הוי ארץ. וכל העצמות שהם השרשיםשלרמ"ח אבריםהם מאבא.
אש אפר:
האש הוא בבינה, ומעכירותה ושמריה יצא חומר הנק' אודם, שהם מנצפ"ך כפולים. ה"ג שבגי' אפר, כי האפר עכירות שמרי האש הוא, ומאודם האשה נמשך השחור שבעין והדם (נפש) שבתוך הגידין.
זרע : ה"ס שהחומר והצורה צריך להיות כלול מיוד. בסוד איןדבר פחותמיוד, וז"ס זרע יעבדנו (והבן).
אותיות:
אבא לא נתן כי אם חומר כ"ב האותיות העצמות (של הולד), אך בהכרח היה בם הבלא דגרמי', ובאותיות (גוף) אלו משותפת הנפששהם התגיןוהוא מאמא, כי איןהנפשנכנסתבחומראלאאחרשנזרע, שכבר העוברבמעיאמא.
אחר מיתה:
ההבלי דגרמי נמצא שורה בתוך העצמות, אבל הנפש חופפת ממעללהם בסוד תגין.
אש שורף:
הנפש ה"ס יוד אלקים דקטנות, והאותיות (שמאבא) כ"ב אלקים דקטנות היותר קשים מהנפש, ומיאלו הל"ב אלקיםדקטנות בצאתם מהחכמהמוחא מתקבץ הארתם בל"ב, ונעשה מזה הלבשהוא אש שורף, וז"ס ל"ב נתיבותהחכמח.
הדם : הוא הנפש טפתאודםדנוקבא (דאמא), והכלי הוא בשרהלבעצמו שהוא האותיות (דאבא), ובבוא הע"סדרוחהם הויותדגדלות, הנפשבחי' דיבור הרוח בחי' אמירה.
אותיות:
כחות דנפשבסוד ורידיהדםנק'מלאכיםלהיותם שליחיהנפשלהחיותאת הגוף, והם בחי' האותיותכמ"ש בתיקונים דכ"ג, אית מלאכין דמשמשין לאלין נקודיןואינוןאתוון.
אותיות די"ס:
י"ס יש בהם יוד אותיות שהם: כח"ב אמ"ש, חג"ת בג"ד, נהי"מ כפר"ת.
אב''א:
ע"ע זו"נ אב"א וע"ע זו"ב דקטנות.
א' הוא חג"ת:
אמ"ש, וא' כוללת ג' אמצעית חג"ת, כי גויה (גוף) נבראים מרוח שהם חו"ג ב' יודין של א', ו' מן א' הוא ת"ת באמצעיתא.
א' ה"ס חסד רז"א:
ז"א אין לו אלא ו"ק וכו' (וז"א ה"ס אותיות) לכן גם האותיות אינם אלא ו"ק, ולכן אות א' מתחיל בחסד, (ע"ח ש"ה פ"ו).

ו) ארץ אדום:
בינה נקראת ארץ עליונה. ומלכות נקראת ארץ תחתונה. ובסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, שה"ת שהיא מלכות נכללה בה"ר, שהיא בינה, נקראת בינה בשם ארץ אדום. (דף תת"ע ד"ה להאציל).

יט) מהי ארץ ישראל.
ארץ ישראל היא בחינת יצירה שבעוה"ז. כי העוה"ז נחלק לפי ערכו לבי"ע : שמקום המקדש הוא בחינת בריאה דעוה"ז. וא"י הוא בחינת יצירה דעוה"ז. וחוץ לארץ הוא בחינת עשיה דעוה"ז. (אות מ"ט).

ז) ארץ עליונה:
עי' תשובה ו' (ארץ אדום).

ח) ארץ תחתונה:
עי' תשובה ו' (ארץ אדום).

כי חזר סוד ה י"ה , דראש מקוה לפעולתו ונפסק הדביקות, ושוב נתפצלה חלק אחד מי"ב מסוד ח' ונעשה ח' ל ה' , וה י' שנתפצלה חזרה לאבא.
וז"ס הפסק הזווג : דהיינו מחמת שחזרו ונתחממו בסו"ה ומראה ה' כאש אוכלת בראש ההר. ובזה תבין סוד זווג זו"נ : כי האבידהדצלעהעליוןגרמה שנתנסרהכל אותו הבחי"ב מפרצוף הז"א.
ונודע אשר יסוך א"א ה"ס ז"א , וכיון שנאבד הג"ר משם נשאר רק בבשר, כלומר אותו ה י' שנחקק ונפצל מ ה' בסוד אבא, יורד באומ"צ ונוקב בהסיתום, והעלם חלק י"ב מהנוק' שחזרה ח ונעשית ה כנ"ל.
והוא מכונה בשם בשר : כי הוא בא (מכח) סר וחלקה של הנקיבה היא, ואח"כ בסוד ויסגור בשר אחר לקיחת הצלע ג"כ נחסר גם מג"ר, כי לקיחת הצלע ה"ס נסירה (בגרזן דמקוה"נ).
ואז חזר ויבן את הצלע : שנמצא האבידה ואגלאי מלתא למפרע דיש כאן ג"ר, אמנם דוקא בבחי' אשה כלומר בסוד ה' עם נקב חסרון דסיתום אומ"צ, שה"ס איהי נטיל גבורותונבנה כותלדידה.
ואח"כ כשהאדם החזיר את הבחי' י' לתוךנקבשלה' אמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, כי אחר שהאדם כבר פרש ועזב ממעשה דאו"א הפנימים וע"כ אתמלי בחסדים דכל"א. וע"כ אותה י' אינןסותםל ה' להיות ח ' כי הוא בא ע"ס לצאת תיכף, כי רק להוציא בשר חי קמתכוין, הנק' בשר אחד : שה"ס בשורתהזרע, מלשון בא סר זה רע, שה"ס אאב"ח הויה דכלא אור לי, דהיינו זה רע ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה.
וצ"ל כאן עצם ה"ס א"א, בשר ה"ס ז"א: כמ"ש במ"א שתוך דמקוה ה"ס א"א וה"ס עצמות הפרצוף, ואומ"צ שבא בפנים קטן ה"ס ז"א, וה"ס יסוד דא"א וה"ס בשר מחמת לקיחת הצלע לבנין פרצוף נבדל ונעזב ממנו.

ו) אש נכפפת:
הגבורות בשעה שהן על שלימותן נקראות מאורי האש, על דרך שהחסדים נקראים מאורי האור. ואז נמצאות הגבורות במעלה יתירה על החסדים, בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה. ולגודל מעלתן, אם עדיין הפרצוף בבחינת קטנות, הוא מחויב לקבלן רק ממטה למעלה, דהיינו בהתלבשות דרך עליה, באופן שלא יעברו בהתפשטות המסך, ממנו ולמטה כדרך התלבשות בגוף. כי בעת שמקבל אותן ממעלה למטה, הן מזיקות לו. ואז נקראות הגבורות ההן בשם אש נכפפת, כלומר, כי תחת ששמשו מקודם ממטה למעלה, נכפפו ובאו ממעלה למטה. וז"ס אש נכפפת שהזיקה. (תשע"ח אות ס"ח)

ה) אשא דכיא:
הה"ג שביסוד אמא המלובש בדעת ז"א, מכונה אשא דכיא. (תשמ"ז אות כ')

ט) אשגחא פקיחא:
נה"י דעתיק שנעשו ללבושי מוחין דא"א, נחלקים למל"צ דצל"ם: אשר בחינת ה ם' שבהם הם הירכין הגבוהים מיסוד, המלובשים בב' אודנין, והם נשארים תמיד בבחינת אוירא. כי מהם לא נפיק ה י' מאויר. ובחינת ה ל' שבהם, מלובשים בב' עיינין, שהם בחי' הירכין שלמטה מיסוד, הנקראים נו"ה דעתיק הנגלים, כלומר שבהם החסדים מתגלים, כי בגדלות יוצא ה י' מאויר שלהם, ונעשו לבחינת אור, כנודע. והוא תיקון הששי דז' תיקוני גלגלתא הנקרא אשגחא פקיחא דלא נאים ונטיר תדירא. כי אחר דנפיק ה י' מאויר ונפקחו העיינין בהארת חכמה, המה נשארו כן בקביעות, וז"ש דלא נאים ונטיר תדירא. אבל בז"א אין תיקון זה נוהג בו בקביעות, כי אין מוחין דגדלות קבועים בו. וז"ס התפלה, פקח עיניך וראה וכו', שהוא להמשיך תיקון הזה בז"א. (דף אלף של"ד אות פ"ד).

ז) אשת חיל עטרת בעלה:
הגבורות שהן בבחינות המוחין דגדלות, הן משובחות יותר מהחסדים וה"ס אשת חיל עטרת בעלה. (תשס"א אות מ"ב)

יד) את (ח"ג פי"ב אות ב') :
המלכות מכונה בשם "את", מפאת היותה כוללת כל האותיות מא' עד ת'. כי האותיות הן הכלים של הספירות, וכל הכלים מהמלכות המה.

א) את (דף שי"ג אות ל' ובאו"פ):
המלכות נקראת א"ת שרומז על כולל אלפא ביתא מא' עד ת'. והוא, להיות המלכות שורשם של כ"ב אותיות ומטעם זה מכונים הכלים בשם אותיות .