מילון ערכים בקבלה

פט) פאה:
עי' לקמן תשובה צ' <פאתי הראש>.

צ) פאתי הראש:
מלכות נקראת פאה, משום שמלכות היא אחרונה שבע"ס, דוגמת פאת השדה הנשארת באחרית הקצירה. וע"כ המלכות דע"ס דשערות רישא, נקראת פאתי הראש. ומלכות זו דפאתי הראש היא כמו הקרומא דאוירא המבדיל בין גלגלתא, שהיא ם' דצל"ם, לבין אוירא ומו"ס שהם ל"צ דצל"ם. כי כן מלכות דשערות רישא, מבדלת בין שערות רישא שהם בחי' ם' דצל"ם, לבין שערות דיקנא שהם בחינת ל"צ דצל"ם. ונמצא שהשערות דיקנא מפאתי הראש נפקי. גם היא נבחנת שיש בה מבחינת מלכות דצמצום א', כי בחינת השערות הם לבושים דע"ב הגלוי, שהוא יוצא על בחינת מלכות דצמצום א', כנודע. (אלף שפ"ב אות קע"ח).

עג) פב"פ:
כשהנקבה מקבלת האור העליון מן הפנים של הזכר לתוך הכלים דפנים שלה, נקרא זה זווג פב"פ. (דף תק"א אות כ"ד)

כשאין בפרצוף רק אור הנשמה יש אחיזה לחיצונים באחורים שהם זו"ן, וע"כ המה אב"א, ורק פניהם הנשמה מגולה כלפי חוץ. ובבוא חיה בהפרצוף שהוא הטעמים וחכמה אז נגדלים האחורים ואין עוד פחד מחיצונים, ואז חוזרים פב"פ ומזדווגים ( ע"ח ש"ו פ"ב).

       אפשר לבאר זה בסוד "עולם שנה" כי המשפיע בעתיד כלומר מכאן ולהבא מכונה בשם פנים, והמושלם רק בסוד למפרע דהיינו בעבר אכן עכשיו נסתר אורו, הרי זה מכונה בסוד אחור.
       ולפי"ז נמצא, שפב"פ יורה שהזכר גם הנוקבא משפיעים מכאן ולהבא כמו למפרע, ואב"פ יורה ששלימותו של הזכר נגלה רק למפרע ולא להבא, אמנם הנוקבא משמשת עם הארתו הזו דלמפרע שבהזכר, משמשת הנוק' גם מכאן ולהבא.
       ופב"א יורה שהזכר יפה כחו להשפיע גם מכאן ולהבא, אמנם הנוק' המקבלת הארתו הזאת אינה נשלמת בו רק בעבר ואינה יכולה אמנם להשפיע להבא. גם זסו"ה וילכו אחורנית וכו' וערות אביהם לא ראו, כלומר שבסוד השמלה והפרסא תיקנו רק את העבר והלמפרע, ולא היה מספיק על מכאן ולהבא ולפיכך וילכו אחורנית, כלומר שהביטו רק בהעבר דהיינו ופניהם אחורנית, ולפיכך ערות אביהם לא ראו, אכן אם היו רוצים להביט בהוה ובעתיד ודאי היו רואים ערות אביהם, כי הפרסה אינה מגנת על ההוה והבן, (עי' לעיל פרסא).
       גם ז"ס הסימנים שבין יהונתן ודויד, בסו"ה הנה החצי ממך והלאה, שיורה על מכאן ולהבא הוא סימן של שלום, משא"כ היפוכו סימן שיפחד ממות עש"ה.

ריג) מהו פב"פ דזו"ן דקליפות.
מסבת חטאו של אדה"ר נפלו ט"ת דנוקבא, ונתלבשו בנוקבא דקליפות, ונבנית בפרצוף שלם ע"ס, ונעשו זו"ן דקליפה בבחינת פב"פ. (אות רל"ד).

       ד' המצבים:
       פב"פ, אב"פ, פב"א, אב"א .
       הנה ההפרש מבין אחור דזכר לאחור דנקבה הוא, אשר באחור דזכר יש רשימו רג"ר משא"כ בנקבה, כי צדדים אלו שורשם מזמן צמצום ב' דא"ק שנה"י שלו עלה לחג"ת וחג"ת לחב"ד, ונמצא אשר כל הפרצופים הבאים אחריו יש בהם צד פנים מיוחד וצד אחור מיוחד, כי אור דחג"ת בכלים דחב"ד, הרי שהפנים דראש ה"ס חג"ת והאחור דראש ה"ס חב"ד ואור דבהאי משמש בכלים דחג"ת, נמצא אשר הפנים דגופא ה"ס נה"י והאחור ה"ס חג"ת. ולפי"ז נמצא אשר הנוקבא שכל שורשה הוא אור דנה"י המשמש לכל היותר רק בכלים דחג"ת, אשר ע"כ אין לה רשימו דג"ר אלא רק רשימו דחג"ת, משא"כ הזכר ששורשו הוא אור דחג"ת. ומתוך שאור הזה משמש בכלים דחב"ד הרי כלול בו מחמת זה גם רשימו מכלים דחב"ד הנמצאים באחור דראש עכ"פ.
       ולפיכך מוכרח שיעברו על כל הפרצופין שמצמצום ב' ולהלן ד' מדרגות מקטנותם עד גמר גדלותם, כי מתחילתם שנמצא הנוק' במסך דבחי"א מכונה זווג דזכר הזה בשם אב"א ואחוריהם דבוקים, כלומר שאין ניכר כאן שום הפרש ממעלת אחור דזכר על הנוקבא, והוא מסבה שהמסך דבחי"א המשמש להזו"נ אלו הרי אינה מעלה רק אור דחסדים בלבד, ונמצא אחור דזכר נעלם, כי אין שום פעולה להרשימו דג"ר שבאחוריו, ונק' ג' גו ג'כי אור החג"ת שלו הכלול ברשימו דג"ר דאחור אשר זהו כל מעלתו על אור של הנה"י שאין בו רשימו זו כנ"ל, הנה כאן עדיין אינו מגלה שום פעולה מיוחדת, וע"כ נבחן שהוא נעלם וטמון באור של הנה"י. ונק' ג"כ חצ' כותללשניהם, כי הן להזכר והן להנוק' חסר חצי כותל עליון דג"ר, שאין בהם רק אור דחסדים מחצי כותל תחתון, דהיינו המסך דבחי"א כנודע.

      הטבור ה"ס הכתר דנקודים המלביש לשבולת דישסו"ת דא"ק, סוד הקיבוץ דחו"ג שביסוד דישסו"ת נקרא שבולת, וע"י זווג דיסוד א"ק נתלבש השבולת הזה המכונה נה"י דכתר בתוך ראש הב' שהם או"א דנקודים, כלומר שיצא מבחי' מסך דבחי"א מעינים וירד למלכות לפה דג"ר נקודים, שז"ס התלבשות נה"י דכתר באו"א דנקודים.
      ובשבירת מלך הדעת שה"ס התפ"ב מהתלבשות הכתר הנ"ל, הרי שוב נתעלה השבולת מפה דראש נקודים לחוטם, ובשבירת חו"ג דנקודים נתעלה לעינים כמקדם לחכמה דמלכות לבחי"א, ואז נפגמו נה"י דכתר דהיינו כל אותו השיעור שמעינים עד הפה דראש שנתארך מחמת הזווג דיסוד א"ק, הנה כ"ז נתבטל ונפגם.

פ) פה (ח"ג פי"א אות ה'):
מלכות של ראש מכונה "פה".

נט) פה (ח"ד פ"א סעיף ג'):
מלכות של ראש, שעביות דמסך משמשת שם ממטה למעלה, נקראת "פה".

מלכות של ראש נק' פה, שהספירות של ראש מכונים גו"ע אח"פ. וכאן מקום המסך המזדווג עם אור העליון ומעלה הע"ס דאו"ח, וכאן מקום יציאה ולידה של התחתון בפרצופי א"ק. אמנם באצילות נעשה שינוי מקום ללידת התחתון שיוצאים מפי היסוד.

דעת גנוז בפומא דמלכא, כי הגבורה של דעת נגנזת בפה בסוד ה' מוצאות הפה, שכללות הפה מהם נעשה והם נגנזו שם. גם אמרו גנוז הוא כי ברצונה מוציאה גניזת האותיות הנ"ל בסוד קול ודבור, וברצונה גונזת אותם בפנים בסוד נאלמתי דומיה. ( ש"ה פ"ג ע"ח).

הפה הזה יצאו וכו' מנגד הפנים עד נגד הטבור. (ש"ו פ"א ע"ח).

(עי' ע"ח ש"ד פ"א) וז"ל הפה שה"ס המלכות דתבונה,

ה"ס השורש לאו"ח וה"ס הכתר לתחתון ולגוף דהיינו בהסת"ב ( ע"ע מלכות דעליון כתר לתחתון ). וע"כ נבחן שם אור א"ס ב"ה כי כל כתר ה"ס א"ס ב"ה, והבל הפה במקום הפה ממש הוא עצמות אור א"ס ב"ה ממש המתפשט, ושם ה"ס פנימי וראש דנפש, והמתפשט מפה ולהלאה ה"ס גוף וחיצונית הנפש. ועד"ז תקיש בהבל אוזן והבל חוטם. (ע"ח ש"ד פ"ב )

      אלם, חרש, פקח, עור. הם נמשכים מסוד ה' ימי בראשית הפה בפתח במקוה"נ, וז"ס שאמרו על משה שאין כחו אלא בפה כי משם גבורתו ביד חזקה ובמורא גדול.
      אלם: באומ"צ ביום רביעי שלא הי' להם שום פתחון פה רק בסוד מםסתומא כמו בתבה, (שה"ס תיבת גומא שנצפן משה בתוכה ) דהיינו סיתומין דאמא.
      חרש ה"ס כל"א יום ג' ששום דבר רע לא נכנסו באזניו, (רק תמר תמר ותו לא ) שז"ס ומי חרש כמלאכי אשר אשלח שה"ס מלאך ה' מן השמים, ובסו"ה מקצה השמים מוצאו דהיינו ביום ג', ותקופתו על קצותם דהיינו ביום ה', כי שם נפתח הפה כנ"ל.
      פקח: ה"ס תוך מקוה יום ב' שמשם כל החכמות והפקחות, כי נפקחו עיניו ומשם סוד המראה.
      עור: ה"ס ראש מקוה יום א', כי בסו"ה ויסתר משה פניו נדמה לכאורה כמו עור לעולמות אשר ביום ב' סו"ה הוציא עם עור ועינים יש, תמול שלשוםוזסו"ה ויאמר משה בי אדני בסוד יום ה', לא איש דברים אנכי מיום ד', גם מתמול מיום ג', גם משלשום מיום ב', גם מאז דברך אל עבדיך מיום א', ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם ביום ה', או מי ישום אלם ביום ד', או חרש ביום ג', או פקח ביום ב', או עור ביום א', הלא אנכי הויה כולל כלם.

       בסו"ה פה אל פה אדבר בו, דהיינו פה דיום ד' שה"ס אלם מתלבש ומתחזק ע"י פה דיום ה'. וע"כ זכה משה לגילוי שכינה בהקיץ ממש כדבר איש אל רעהו ומשה ידבר והאלקים יעננו בקול, כי מיום ד'
       קול: נמשך ולא דיבור מסעם הנ"ל, ששם סוד אלם חסר ה' דאלקים, דע"כ אמר משה לא איש דברים אנכי כנ"ל, אכן ה"ס קול ה' אשר קול הזה המתלבש בסוד הפה דיום ה' יוצאים כל דברות ה' משא"כ פה אהרון: שה"ס יסוד אמא שהוא קצר ורחב, דע"כ לא נמשך אלא עד יום ד,.
       בסוד הבל קול ( דיבור ) בלי דיבורים, וזסו"ה ודברת אליו ואנכי אהיה עם פיך ( מיום ה' ), ועם פיהו (יום ד' ) והורתי אתכם את אשר תעשון.

או חזה: (ע"ע הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע ) ונתבאר שם אשר התפשטות הע"ס הא' דגופא דכל פרצוף מתחיל מפה דראש, דהיינו מהמסך שבמלכות דע"ס שבראש ומסתיים בטבור. דהיינו בחי' מסך ומלכות דמלכות של ראש, ומשום חוק ההזדככות הנוהג בכל מלכות דמלכות, נבחן אשר המסך שבה מזדכך ועולה על סדר המדרגות, מתחילה מבחי"ד לבחי"ג ונבחן שנתעלה למדרגת ז"א. ואח"כ מבחי"ג לבחי"ב ונבחן שנתעלה למדרגת בינה. ואח"כ מבחי"ב לבחי"א ובתעלה למדרגת חכמה. ואח"ז כשמזדכך מכל בחי' העביות נבחן שבתעלה לבחי' השורש דהיינו הפה שה"ס המלכות שבראש בסוד שנעשה כתר למדרגות הע"ס דגופא. ואז חוזרים עליו ד' בחי' דאור העליון שבראש ופוגע בהמסך המזוכך ההוא שעלה לשם שמשום זה נתעבה תיכף לבחי"ג, עש"ה. ומתוך שנתעבה לבחי"ג הרי חזר וירד ממעלתו לעביות דז"א, ע"כ נבחן ששוב נתפשט המסך וירד מבחי' פה דראש לבחי' טבור, כלומר בסמוך לטבור ששם בחי"ג, וכשהוא שם אור העליון של ראש יורד ומכה במסך ההוא, ועולים הע"ס דהתפשטות החדש או"ח ואו"י בבחי' הסתכלות א' לראש, ונמצא שהטבור דעליון דהיינו מקום הסת"ב דעליון נעשה למקום הסת"א דתחתון, כי שם ירד בחי' המסך דמלכות של ראש דהתפ"ב החדש המכונה תחתון, להיות חומר הכלים שלו מבחי' אחרת מהחומר דפרצוף הקדום, כי חומר דפרצוף הקדום דהיינו המלכות שלו הי' מבחי"ד וחומר דפרצוף חדש הוא מבחי"ג.

ההבחן בין אהרון למשה הוא כמו מאבא לאמא. כי משה הוא בחי' יסוד אבא דאריך, כי תופס ונמשך כל חמש הבחינות פה אלם חרש פקח כנ"ל, וז"ס פה אל פה

      (ע"ע תיקוני הנקבים ) פרצופין הם: או"א, או"א זו"ן:ויש להוסיף עוד על מ"ש שם, כי ענין התפשטות מעילא לתתא ה"ס בקיעת הנקב, כי הנקב כולל ב' בחינות, כמו שפה עילאה שה"ס ההסתכלות ועליית האו"ח ממטה למעלה, וגם בחי' שפה תתאה שה"ס ההתפשטות וירידה האור ממעלה למטה, ולפיכך כל עוד שאין שם ענין ירידת האור והתפשטותו ממעלה למטה נבחן שהוא כלי סתום, כי התחתונים לא יוכלו לינק משם ולא כלום להיותה בחי' עליה בלי ירידה להשפיע לתחתונים, ובעת שמתחלת לירד ולהתפשט לתחתון נבחן שנבקע שם נקב : בחי' שפה תתאה המשפיע לתחתונים, ומזה תשפוט ג"כ אם אח"כ נתבטל משם דבר ההתפשטות ממעלה למטה נבחן אשר חזר ונסתם הנקב. ובזה תבין סוד פתיחת הטבור בעובר, וסוד יציאה לאויר העולם הגורם לסתום הטבור ולפתוח הפה. כי יש ג' בח" הסתכלות והתפשטותבכל פרצוף במקורו. אמנם בפועל אי אפשר להיות רק ב' בח" הסתכלות והתפשטותבלבד, והענין שהתפ"א והסת"א ה"ס הפה שה"ס עליית או"ח לבחי' ע"ס דראש וירידתו מעילא לתתא לע"ס דגופא באותו שיעור שהאו"ח הלביש בראש. ואח"כ יש הסת"ב והתפ"ב שנק' טבור, והוא משום שבסופו של התפ"א במלכות דאותו הירידה, (שה"ס כל"א) חזר ונעשה סוד הסתכלות מחדש, (בסו"ה וירא ה' כי סר ) ואח"כ התפשטות מעילא לתתא, (שה"ס אומ"צ ) וע"כ נבקע שם נקב שנק' נקב הטבור, אשר שפה עילאה של נקב ההוא מעלה או"ח ממטה למעלה מטבור עד הפה בסוד ע"ס דראש, ושפה תתאה מוריד אותו השיעור דהלבשת הראש מטבור ולמטה בסוד ע"ס דגופא ותוך, והתפשטות הזה נק' רגלים או נה"י (שה"ס אומ"צ). וז"ס ראש דעובר:המכונה ראשו בין ברכיו. כלומר, לאפוקי מראש האמיתי דהסת"א שהאו"ח עולה מבין כתיפיו בסו"ה ובין כתיפיו שכן. ובחי' התפשטות למטה שלו נק' ידיםוחג"ת, כי התפ"א נק' ידים: משא"כ התפ"א שהיא בחי' או"ח היורד מן ראשו בין ברכיו הוא נק' רגלים: או נה"י. וב' הסתכלויות אלו אינם נוהגים אלא באו"א הפנימיים או בסוד עוברבמעי אמו. שאוכל מה שאמו אוכלת, (בסוד או"א הפנימיים שאבא ה"ס מטבור ולמעלה ואמא ה"ס מטבור ולמטה) ואינו מטיל רעי, כלומר שבבירורין אלו אין בחי' פסולת כדי שלא יהרוג את אמו שהיה מתבטל לגמרי ענין התפ"ב וסוד אמא הפנימיות, כי בירורין אי אפשר שיתחדשו בסוד התיקון כי נגנזו בחי' או"א הפנימיים כנודע, שז"ס שאמרו ז"ל על רבינו הקדוש לא הוריד ידין מטבור ולמטהכלומר שלא פתח הנקב הזה אחר שנסתם ונשאר בבחי' עליה בלבד בלי ירידה, שז"ס האי קרומא דאסתם דלא לאתפתחאעוד גם ז"ס ע"כ יעזב איש את או"א ודבק באשתו כמ"ש להלן.
      הסתכלות ג': במלכות דנה"י שוב נעשה הסתכלות, ומתוך שלא היה שם בחי' התפשטות ממעלה למטה, נמצא שנחתך ונפסק ההארה שלא תתפשט משם ואילך ע"כ נעשה שם סיום הפרצוף, ( משא"כ בנקב הטבור אצ"פ שנסתם בשעת היציאה לאויר העולם שפירושו שאין עוד התפשטות שם מעילא לתתא, מ"מ עדיין לא נפסק הפרצוף משום זה, והוא משום ששורשו מעת העיבור מקיים אותו ההמשך כמ"ש בע"ה).
      חג"ת א"א מוחי או"א ונה"י לז"א: והנה נתבאר שהתפשטות א' ה"ס ידים וחג"ת שנמשך מפה עד הטבור, והתפשטות ב' ה"ס רגלים ונה"י שנמשך מטבור עד סיום בסוד העובר בעת שטבורו פתוח. ובזה תבין סוד או"א שנמשכים מסוד התפ"א וע"כ חג"ת דא"א הם המוחין שלהם, וסוד זו"ן שנמשכים מסוד התפ"ב וע"כ נה"י דא"א מתלבשים בהם למוחין. ונתבאר היטב סוד התפ"א שהוא מפה ולמטה בסוד או"א והתפ"ב שהוא מטבור ולמטה בסוד ז"א, ועתה נבאר סוד מנקב היסודולמטה, ע"ד שנתבאר שסוד נקב הוא דוקא במקום שיש התפשטות מלמעלה למטה.
      עשר ספירות: ונבאר מתחילה סוד ע"ס במקור אצילותן, ונודע שהם שורש וד' בחי' דאו"י, שהשורש נק' כתר, והתפשטות א' מפה עד הטבור נק' חכמה, והתגברות א' שה"ס הסתלקות החכמה והמשכת חסדים נק' בינה ונק' הסתלקות א', ואח"כ בא התפשטות ב' ממעלה למטה שנק' ז"א, ואח"כ הסתלקות ב' שה"ס הסתלקות דהתפשטות ב', והמשכת חסדים נק' מלכות חג"ת נה"י.ובזה תבין למה נק' הז"א חג"ת נה"י, כי בהתפשטות ב' שה"ס ז"א הנה בא החכמה בכלי דכתר, כלומר שאור הכתר נעלם למקורו ולא נודע בהפרצוף זולת בחי' התפשטות א' שנק' חכמה, אכן לא בבחי' התפשטות ממעלה למטה, שזה הוא כלי דחכמה, אלא בכלי דכתר שה"ס הסתכלות וראש, שהאו"ח מלביש ממטה למעלה. וההפסד בשנים: א' שחסר אור הראש והכתר, והב' שבחי' אור החכמה שישנו גם הוא אינו מתפשט למטה כמו שהיה מקודם, ולפיכך נשתנו שמות הספירות, כי אור החכמה של עתה בבחינת ממטה למעלה נק' חסד כי לא יוכל להתפשט למטה רק אור דחסדים, וסוד אור הבינה בכלי דחכמה נק' גבורה : כי נקבה צריכה להיות פניה למעלה בבחי' התגברות, והכלי הוא אמנם בבחי' התפשטות למטה דהיינו מפה עד הטבור, ומ"מ האור אינו הופך פניו, דע"כ נק' אור הבינה שהוא נקבה. ולפיכך נק' גבורה ולא בינה, משום שספירת החכמה אינה משפיע לה אלא ספירת החסד. ואור ז"א בבינה נק' ת"ת: משום שמתפאר בבחי' הקטנות שבו ע"י המוחין שהמשיך בכלי דבינה, שמתיישב בה מה שהיה חסר מקודם לאור הבינה נה"י: והנה נתבאר שבחי' כח"ב שהופיע בזמן התפ"א ירדו בזמן התפ"ב לבחי' חג"ת, ואור התפ"ב עצמו שנתפשט מטבור ולמטה ה"ס נה"י, וההבחן בין חג"ת לנה"י כמו מג"ר לו"ק, כלומר מראש לגוף, כי חג"ת קבלו עתה בחי' ראש, כי הרי אפילו ספירת החכמה מחויבת להפוך פניה למעלה משום אור הבינה שנתיישב בה כנ"ל, וא"כ שוב אין כאן בחי' התפ"א ולא כלום, ונמצא ג' ספירות הללו חג"ת שאינם מתפשטים למטה כלום, ואמנם בחי' התפשטות ממעלה למטה עצמו שהוא ההתפ"ב השולט עתה הוא הנק' נה"י, כלומר מה שמתפשט מחג"ת לתחתונים נק' נה"י לאפוקי מחג"ת עצמם שאינם מתפשטים והמה ג"כ העתקה בעלמא, אשר השפעת החסד נק' נצח והשפעת הגבורה נק' הוד והשפעת הת"ת נק' יסוד.
      מלכות: והנה נתבאר כח"ב שה"ס הסתכלות והתפשטות א' והסתלקות א', וחג"ת נה"י שה"ס מטבור ולמעלה נק' חג"ת, ומטבור ולמטה שהוא בחי' התפשטות ב' עצמו הוא נק' נהג"י, ועתה שנעשה בחי' הסתלקות ב' שחזר ונסתלק אור נה"י למקורו אשר בחי' זו נק' מלכות.
      פרצוף ע"ב: עוד תדע שהסתכלות עם התפשטות א' המה בחי' פרצוף גלגלתא ונק' טעמים, והסתלקות א' עם התפשטות ב' הוא בחי' פרצוף ע"ב ראש וגוף, ונק' נקודות.
      פרצוף ס"ג: והסתלקות ב' אשר נק' אצילות מלכות כנ"ל, הנה עלה אור הנפש בכלי דבינה, (כל"א) שבחי' התפ"ב נעלם מהם האור ובטל כלי ע"ב מהיכנו ונעשה אז שליטה לכלי בינה, (כל"א ) וע"כ נאצל בזה פרצוף ס"ג בנר"ן בכח"ב.
      פרצוף מ"ה: ואחר כך שנזדכך גם בחי"ב (כל"א ) ועלה אור נה"י בחג"ת, יצא בחי"א, בפרצוף של רוח ונפש בלבד שנק' ז"א חסר ראש, הנפש בחכמה ורוח בכתר עד שעלה הנפש בכתר שנעלם כל האור.
      ע"ס דראש בסוד רת"ס: אחר שיצא פעם א' בחינת רת"ס שהם נמשכו מד' בחינות דאו"י, שהתפ"א והסת"א בסוד חו"ב דאו"י, שעד הטבור נק' התפשטות האור מהשורש ממעלה למטה שנק' חכמה, וענין בחי"ב שה"ס התגברות הבינה אחר תוספות שפע שדחתה החכמה והמשיכה חסדים שנק' הסתלקות א' ונק' בינה. ואח"כ התפשטות אור דחסדים ממעלה למטה דהיינו מטבור ולמטה נק' בחי"ג או ז"א, ואח"כ התגברות ב' שבא"ס היתה התגברות אחר אור החכמה שנק' בחי"ד או מלכות, אשר אחר הצמצום כבר אינה ראויה לקבל כלום ע"כ עשתה סיום לאותו הפרצוף, (כי עניו או"ח נוהג רק בפה דראש ולא במלכות אחר נה"י) הנה אחר שנפרט זה שוב נתרשמו ד' נחי' דאו"י גופיה בסוד רת"ס הנ"ל. כי אפילו בע"ס דראש גופיה שהם ממטה למעלה נבחן ג"כ בהם בחי' רת"ס, אשר כח"ב שהם ג"ע אזנים ה"ס ראש, וחוטם ה"ס תוך ופה ה"ס סוף. או גלגלתא ה"ס ראש וחו"ב ה"ס תוך וז"א ונוק' ה"ס סוף.
      וכדי להבין נבאר סוד ו"ק שנק' ז"א: חג"ת נהי"מ : כי כבר נתבאר שהתפ"א נק' חכמה והסת"א נק' בינה שה"ס עינים ואזנים בסוד ראיה ושמיעה. ונמצא גלגלתא ה"ס ראש דראשהמשפיע ממטה למעלה, ואין בחי' כלי קבלה רק סוד עינים ואזנים שה"ס התפ"א, והסת"א הם כלי קבלה הראשונים, ואח"כ נאצל ויצא סוד חוטם שהוא ז"אשיש לו ראש מיוחד לעצמו שנק' חג"ת, ותוך מיוחד שנק' נה"י וסוף מיוחד שנק' מלכות, שה"ס שתא אלפין שבחוטם : בסוד שתא אלפי שני. וצריך שתדע שבעת שיצא ונאצל הבחי"ג שהוא ז"א שה"ס התפשטות ב' מטבור ולמטה, הנה אז יצא חכמה בכלי דכתר ואור הכתר נעלם בשורשו. והטעם, כי בחי' התפשטות ב' ממעלה למטה מביאה אור נפש בכלי דז"א ואור ז"א לכלי דבינה. שבזה מגביה את אור הבינה לכלי דחכמה, (שה"ס ג"ר דבינה מכל אומ"צ ) ומעלה אור החכמה לכלי דכתר, ( שה"ס הע"ס היוצאים על זווג דהכאה דבחי"ג כנודע),

ב' פעולות בפה: הוצאת דיבורים והכנסת מזונות, הדיבורים נמשכים מסוד צ"א דצבאות והמזונות מסוד ב"א דצבאות, וזס"ה רוחי אשר עליך שה"ס מזונות ע"ד "ניזון" מזיו השכינה, "ודברי אשר שמתי בפיך" ה"ס הדיבורים שהם הבלים יוצאים דרך פה כנ"ל. ואע"פ שאין לך שום דבר שלא יהי' כלול מערב ובוקר יציאה וביאה, שהרי בכל ימי בראשית כתיב יהי' ערב ויהי בוקר, אמנם המדובר לעיל הוא סובב על השליטה, שבהמזון עיקר השליטה להבא, ובהדיבורים עיקר השליטה לצ"א.

ריד) מהו פו"א.
עי' לעיל תשובה קל"ב <כלים דפנים>. ותשובה צ"א <חיצוניות ופנימיות דכלים>.

קד) מהם פו"א דאותיות.
עי' לעיל בתשובה ב' <אחורים דאותיות>. (אות קמ"ז).

קי) מהם פו"א דאותיות.
עי' בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

קה) מהם פו"א דב"ן דב"ן.
הנה אחר נסירה, נבחן הז"א שכולו מ"ה, דהיינו מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן, שפירושם, חכמה וחסד דאבא וחכמה דחסד דאמא, ומבחינת השמות הם ד' הבחינות שבאותיות דהוי"ה דמ"ה שהם: כתר, חכמה, בינה, וז"א, הנ"ל בתשובה ב' <אחורים דאותיות>. והנוקבא כולה ב"ן, דהיינו בינה וגבורה דאבא, ובינה וגבורה דאמא, הנקרא ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, והם רק המספר והגימטריא של ד' הבחינות שבהוי"ה דמ"ה, כנ"ל בתשובה ב' <אחורים דאותיות>.
ונתבאר, שבחינת האותיות דד' בחינות שבהוי"ה דמ"ה, הם בחינת מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן, שהם חכמה וחסד דאו"א, ובחינת המספרים של ד' הבחינות דהוי"ה דמ"ה, הם ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, שהם הבינות וגבורות דאבא ודאמא ונתבאר לעיל שבד' בחינות אלו כח"ב ז"א דהוי"ה דמ"ה, הן בבחינות האותיות שבהם, והן בבחינות המספרים שבהם, יש בהם בחינות פנים, שהם: היושר של הוי"ה פשוטה לכתר דפנים, ועשר האותיות דהוי"ה דמ"ה לחכמה דפנים, וכו', שהם הט"ס דפנים דז"א. וכן הגימטריא של ד' הבחינות אלו הם הט"ס דפנים דנוקבא. ועד"ז יש אלו ד' הבחינות כח"ב ז"א, בבחינות אחורים, שהם הריבוע של ד' הבחינות השמות, שריבוע דהוי"ה פשוטה היא אחורים דכתר, וריבוע דעשר האותיות דהוי"ה דמ"ה, הוא האחורים דחכמה. וכו'. וכן הגימטריא של הוי"ה פשוטה בריבוע, הוא אחורים דכתר דנוקבא, והגימטריא עשר אותיות הוי"ה דמ"ה בריבוע, הוא אחורים דחכמה דנוקבא. וכו' עש"ה.
ונמצא, שבעת הנסירה, שהמוחין הם בבחינת האחור דז"א, כי עוד לא נגדלה הנוקבא עמו בקומה שוה אלא רק מאחוריו, נבחן ט"ס של הז"א, שהם ד' הבחינות שמות הנ"ל בריבוע. והיינו רק מבחי' האותיות דד' בחי' שמות הנ"ל בריבוע. והם אחורים דמ"ה דמ"ה, ומ"ה דב"ן. והגימטריא של ד' הבחינות שמות הנ"ל בריבוע, הם הט"ס דאחור דנוקבא, שהם ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן בבחינת האחורים שלהם. באופן שהאחור דמ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן הוא ט"ס דז"א. והאחור דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן הם ט"ס דנוקבא.
ואח"כ חוזרת הנוקבא לנקודה תחת היסוד ומקבלת עי"מ דפב"פ עם הז"א, ונמצא, שט"ס דפנים שהשיג הז"א הם הפנים דמ"ה דמ"ה והפנים דמ"ה דב"ן, שהם בחינת ד' השמות הנ"ל, בבחינות היושר שבהם ובבחינות האותיות שבהם. והנוקבא השיגה ג"כ ט"ס דפנים, שהם הפנים דב"ן דמ"ה והפנים דב"ן דב"ן, שהם המספרים של האותיות שבד' בחינות השמות ביושר שלהם.
ונמצא עתה, שיש לז"א פו"א דמ"ה דמ"ה, ופו"א דמ"ה, דב"ן שהם בחינות האותיות דד' בחינות השמות הנ"ל, הן בבחינת היושר שבהם שהם הפנים דמ"ה דמ"ה ופנים דמ"ה דב"ן. והן בבחינת הריבוע שלהם, שהם הריבוע, שלהם, והם אחור דמ"ה דמ"ה ואחור דמ"ה דב"ן.
וכן יש עתה לנוקבא פו"א דב"ן דמ"ה, ופו"א דב"ן דב"ן, שהם המספרים של ד' הבחינות שמות הנ"ל, הן ביושר והן בריבוע, כנ"ל. שהמספרים דיושר הם ט"ס דפנים דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, והמספרים דריבוע, הם ט"ס דאחור דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן.
ונמצא, שהפנים ואחור דמ"ה דמ"ה, הם פו"א דחכמה וחסד דאבא. ופו"א דמ"ה דב"ן, הם חכמה וחסד דאמא. והם שניהם פו"א דט"ס דז"א. ופו"א דב"ן דב"ן, הם בינה וגבורה דאמא. ופו"א דב"ן דמ"ה, הם בינה וגבורה דאבא. והם שניהם פו"א דט"ס דנוקבא. (אות קנ"ג וקנ"ד).

קו) מהם פו"א דב"ן דמ"ה.
עי' לעיל בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

קז) מהם פו"א דמ"ה דב"ן.
עי' לעיל בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

קח) פו"א דמ"ה דמ"ה.
ע"י' בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

קט) מהם פו"א דמספר.
עי' בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>.

קיא) מהם פו"א דנקודת המלכות.
עי' בתשובה י"א <בחי' עשירית דאחור>.

רטו) מהם פו"ח.
עי' לעיל תשיובה קל"א <כלים חיצונים> ותשובה צ"א <חיצוניות ופנימיות דכלים>.

כל העולמות כולם כאחד אפי' א"ק, כל הכלים שלהם יש בהם פנימיות וחיצוניות. (ש"ג פ"ג ע"ח).

רטז) מהם פו"ח דבי"ע.
עיקר פנימית וחיצוניות: הנה המקום בי"ע, הנעשה מכלים דאחורים דפרצוף נקודות דס"ג, הוא החיצוניות. וכל מה שבתוך המקום הזה דהיינו העולמות ומה שבהם, שהם נבררו מהאחורים דז"מ דמיתו, הם הפנימיות בי"ע. אמנם יש עוד כמה מיני פנימיות ומיצוניות: א' פו"ח שבע"ס דפרצוף בי"ע, שג' כלים כח"ב, שבהם מתלבשים נר"ן פנימים, הם פנימיות דע"ס. וב' הכלים זו"ן, או עור ובשר, שבהם מתלבשים נר"ן דחיצוניות, וכן הארת המקיפים דחיה יחידה, הם חיצוניות דע"ס. ב' הם התולדות הנולדים מהם: כי הנולד מהפנימיות הספירות הם נשמות בני אדם והם נקראים פנימיות העולמות, והנולד מחיצוניות הספירות, שהם נשמות המלאכים, הם חיצוניות של העולמות. גם הלבושים והיכלות והרקיעים וכו', הם נולדים מחיצוניות הספירות, והם חיצוניות העולמות. וכן בכלל, נבחנים האורות והכלים לפו"ח: שהאורות הם פנימיות, והכלים שבהם מתלבשים האורות, הם חיצוניות. ועוד יש כמה בחינות פו"ח. וענין מקור התחלקות דפו"ח עי' לעיל בתשובה צ"א <חיצוניות ופנימיות דכלים>. (אות צ"א. ואות קס"ז. קס"ט. ואות קם"ה וקפ"ח עד קצ"ב).

צד) פו"מ דדיקנא:
עי' לעיל בתשובה פ"ג <ע"ס מקיפים של הדיקנא> ופ"ד <ע"ס פנימיים של הדיקנא>.

ריז) מהם פו"מ דעצמות ע"ס.
הכלים דחיצוניות שבעשר ספירות, שבבי"ע, שהם ב' הכלים בשר ועור שבהם נ"ר דחיצוניות, יש להם גם יחס של אורות מקיפים להע"ס. כי אי אפשר שיחזרו ב' האורות חיה יחידה אל הפרצוף אם לא ישובו אלו ה' הכלים דזו"ן, להיות כלים פנימים אל הפרצוף. כנ"ל בתשובה קפ"ה <נשמה דבי"ע היא אלהיות>. וגם האורות חיה יחידה הם המבררים אל הכלים האלו דזו"ן להכשירם לכלים פנימים, וע"כ נבחנים הכלים החיצונים לבחינת כלים מקיפים להע"ס. אמנם אין אורות המקיפים עצמם יכולים להתלבש בהם, להיותם בחינת זו"ן שנפרדו מכלים דגוף, והכלים לאו"מ, אינם נעשים אלא מזו"ן. שנפרדו מאורות דראש, כי או"מ אין להם אחיזה אלא בראש וג"ר כנודע. (אות קע"ז).

צה) פו"מ דשערות רישא:
עי' לעיל בתשובת פ"ה <ע"ס פנימיים ומקיפים דשערות רישא>.

פא) פועל (ח"ג פ"ו אות ד'):
יש בחינת בכח ויש בחינת בפועל. עיין מלת כח.

גמרו של הענין נק' פעולה, וכמו מעשה.

נה) פורח באויר:
הבינה שיצאה לבר מראש דא"א, נקראת מגדל הפורח באויר, שמצד אחד נחשבת לראש, כי הבינה בחינת ג"ר היא, ומצד אחד היא נחשבת לו"ק שהרי היא נמצאת למטה ממלכות דראש דא"א, וע"כ נחשבת לפורח באויר, כי אינה לא בראש ולא בגוף. ועד"ז היסוד דא"א מבחינת ההארה אל הז"א, נחשב ג"כ למגדל הפורח באויר. כי בעת עלית נה"י דא"א לחג"ת דאו"א, רק ב' הפרקים העליונים דנו"ה נתעלו להיות חג"ת וג"ר לצורך ז"א, אבל היסוד דא"א לא יכול להתעלות, מחמת המסך דסיום הקו האמצעי השורה בסוף הת"ת דא"א. וע"כ נבחן היסוד דא"א שיצא לבר מראש דז"א, כמו הבינה שיצאה לבר מראש דא"א ועד"ז נקרא גם היסוד מגדל הפורח באויר. וכן התבונה דתבונה נקראת ג"כ מגדל הפורח באויר, משום כי לפעמים היא ג"ר, ולפעמים היא ו"ק, בסוד הי' דנפיק מאויר ומה דאשתאר הוי אור, אז היא ג"ר. ולפעמים הדרא ה י' לגוי אור ושוב נעשית אויר וו"ק, עי' תשובה ל"ה (י' דאויר). (אות צ"ו וצ"ז ואות קל"ד וקל"ה).

בסו"ה פח יקשו לי. (ע"ע עצם ובשר)

      (ע"ע יסודות זכר ונקבה, ע"ע שלישים ) ונתבאר שם שג"פ ג"ש הם רת"ס דראש שנק' כח"ב, ורת"ס דגופא שנק' חג"ת, ורת"ס דלבר מגופא שנק' נ"ה וש"ת דת"ת עש"ה. ובהמתבאר שם תבין סוד פה דראש הסתום בעיבור: כי סוד הנקבה"ס השאלה, וסוד השבה למקומה ה"ס הסיתום דהנקב. ולכן מתחילה נפתח הנקב דפה דראש בסוף דראש שה"ס בינה, ואז ירדו הכח"ב ונעשו לחג"ת והיה הנקב פתוח, אמנם אח"כ כשנגלה הנצח (אומ"צ ) תיכף נסתם פה הזה דהיינו נקב דראש האמור, באופן שאפי' בעיבור מוכרח להיות מתחילה פתיחת פה דראש אלא שבגילוי הנצח חוזר ונסתם.
      פתיחת פה דראש בעיבור: ואח"כ בגילוי ההוד חזר ונפתח נקב מחדש, אבל לא (בכל"א ) בנקב דסוף דראש, אלא דוקא בנקב דסוף דגופא שנקרא פי הטבור: דהיינו בש"ת דת"ת, ואע"פ שה"ס בחי"ב וסוד הבינה שירד לת"ת כנ"ל, אמנם ז"ס בהדי הוצא לקי כרבאובחי"ב נלקה מבחי"ד, אלא לא בחי"ב האמיתית שה"ס סוף דראש ובינה, אלא רק אותה הבחי' שנעשית לת"ת וגם לא כל הת"ת אלא בחי' סוף דת"ת שה"ס פי הטבור. ובחי"ד גופה ה"ס מעי המחובר לאמא תתאה ברחם אמא עילאהשבסוד זה אוכל מהשאמו אוכלתבפה דראש בחי' בינה ממש והיא מקבלם לבחי"ד דבחי"ב, שנק' פי הטבור: וסוד אכילה זו ה"ס החסדים דאתגליא בסיבת הנקב, (דכל"א) בסוד יומםיצוה וכו' (ע"ע שיעור קומה ועי' להלן פתיחת פה דראש באופן אחר) (ע"ע יסודות דזכר ונקבה).

ריח) מהי פי יסוד פתוח.
עי' לעיל תשובה ק"א <חלון פתוח>.

הוא בסוד דחז"ל שהתרנגול מבטיח לנוק' ברמז שמושיט כנפיו עד הקרקע כי יעשה לה לבוש ארוך עד הקרקע, (עירובין ק), כי זהו כל ההפרש שבין זווג דו"נ דאצילות שהם זווג דפיוסא, כי אע"פ שהמשפיע הוא משפיע בדבר היותר ע"ב, מ"מ אין לה שום נכיון והפסד מחמת הזווג, להיות שם טפת החסדים המתגלים אפומא דאמא ( שנק' חלון ) מלובשים בלבוש ארוך מסוד ג"ר, משא"כ בבי"ע דפרודא הזווגים המה בסוד ע"ה מכה ובועל, כלומר שיש להנוק' הפסד וניכיון מסבת עביות הזווג, כי זווג דהכאה שבבריאהנותן להנוק' ג"ר בלי ו"ק, שז"ס חושך דבריאהונמצא ניכיון בחסדים, ובעולם היצירהגיתן לה טפתו"ק בחסרון ג"רהרי יש ניכיון בג"ר, שזה מכונה מכה ובועל, כלומר שמנכה להנוק' בשעת הזווג או מחכמה או מחסדים, משא"כ באצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, כי חיוהי ה"ס חיה וחכמהשמשם סוד לבוש ארוך, וגרמוהי ה"ס טפת חסדים בעצם דמתגליא אפומא דאמה מיוחדים באנקת"ם באחד ממש וע"כ הכלים ג"כ אלקיות. (ע"ע חלונות ומסכים).

ד)פירוד הרוחני:
פירושו שינוי הצורה. ודבקות, פירושו השואת הצורה. ולפיכך זו"ן בקטנותם, אשר שניהם משמשים בכותל אחד, שפירושו אור אחורים דאמא, ונמצאת צורת אחוריהם שוה. הם נבחנים שאחוריהם דבוקים. (תרנ"ד אות נ"ד)

עא) פירוד שבז"ת:
עי' בתשובה נ"ו (מקושרים ומתוקנים). (תתס"ו אות ב').

ריט) מהו פירודא שבבי"ע.
עי' לעיל תשובה קפ"ה <נשמה דבי"ע היא אלהיות>.

עד) פלגי דגופא:
נצח והוד מבחינת אב"א, מטרם שהשיגו בחינת תיקון קוין, המה רק כלי אחד, בלי שום הפרש ניכר מזה לזה. (דף תקכ"ו אות מ"ו)

נודע דעלמין אתיסדו על ב' נקודותבסוד נקודה דעוה"זונקודה דעוה"בוכל פן עושה נקודה מלשון ואולי, כמ"ש השמר פן, ואל אינואלא לא תעשה, וז"ס אשר סוד הפנים דא"א דהיינו סוד ב' תפוחין קדושין נק' תיקון הששי שסוד לחם משנה הנ"ל וסוד פן הימין ה"ס בחי"ב, ופן השמאלי ה"ס בחיא"ד וז"ס שנק' ואמתבסוד חותמו של, הקב"ה אמת. ובזה תבין סוד חקל תפוחין: שה"ס ב' תפוחין הנ"להזרעים ונצמחים וגדלים בשדה אשר ברכו ה'. גם ז"ס המוזכר בכהאר"י בשם הסתכלות פנים דפרצופין זב"ז . כי בסוד כשם שפרצופיהם אינם שוים זל"ז כך דעותיהם אינם שויםכי הכרעת הדעת על החו"ב יש בו ד' בחי' המסך, ולית לך נקודא דלא תהא כלולה בחברתה בסוד ותלכנה שתיהם, ומאלו באים כל השינויים.

פנוי (תע"ס ח"א פ"א או"פ ד'):

הוא מקום המוכן לקבל תיקונים ושלימות.

רכ) מהם פנוים וריקנים מאור.
בכל מקום שעולה שם מלכות המסיימת נעשה משם ולמטה חלל פנוי וריקם מכל אור. כי היא מסיימת אור העליון ומעכבו מלהאיר ממנה ולמטה. (א' תתפ"ח ד"ה והעלה).