מילון ערכים בקבלה

סו) מהי י' בראש י' בסוף דיאהדונה"י.
נתבאר לעיל בתשובה ס"ד <י' דאדנ"י>. (אות ע"ג).

סד) מהי י' דאדנ"י.
זווג דפב"פ דז"א ונוקביה, מרומזים בב' שמות הוי"ה אדנ"י בשילוב, כזה, יאהדונה"י, שי' של הוי"ה שהוא ז"א הוא בראש, ורומז לחכמה שלו, חכמה עלאה. וי' דאדנ"י הוא בסוף, ורומז לחכמה דנוקבא. הנקראת חכמה תתאה. והטעם הוא, כי הי' הוא בחינת המסך שבנוקבא המעלה או"ח עד החכמה וממשיך חכמה עלאה בז"א, שהוא הי' דהוי"ה, וע"כ יש לנוק' קומה שוה דחכמה עם ז"א, כי לולא האו"ח שלה לא היה ז"א משיג קומת חכמה, וזה שעושה שניהם במדה שוה. וכיון שהי' דאדנ"י שהוא בחינת המסך שבה, גורמת לכל זה, ע"כ היא נקראת בשם חכמה תתאה. (אות ע"ג).

לה) י' דאויר:
החיבור דה"ת בעינים, הנוהג בעת קטנות, ה"ס ה י ' דאתערב באור ונעשה אויר, כי מחמת עלית ה"ת ירדו חב"ד שהם בחי' אור דג"ר, ונעשו לחג"ת שהם בחי' רוח נפש, הנק' אויר. ולעת גדלות, ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג, יורדת הה"ת מעינים למקומה, וג"ר חוזרים אל הפרצוף, כנודע. וז"ש בזוהר בראשית דף ט"ו ע"ב. עה"כ יהי אור ויהי אור, שהוא אור דכבר הוה, כי י' אתפשט ונפיק מאויר, ומה דאשתאר אשתכח אור, דהיינו כנ"ל, כי הה"ת יורדת מעינים למקומה, ואז חוזר האור דג"ר לפרצוף כמקודם לכן. ונמצא שאין כאן חידוש האור, אלא אותו האור שהיה מתעלם מקודם מחמת עלית ה"ת לעינים, חזר עתה אחר שירדה משם הה"ת.
והנה מוחין אלו הנ"ל, שנוהג בהם עליה וירידה, שפעם הם בבחינת אויר ופעם הם בבחינת אור, כפי מעשה התחתונים, נוהגים רק בישסו"ת ובבחינת ל ' דצלם, אבל אינם נוהגים באו"א עלאין, להיותם תמיד בבחינת חסדים. וכן אינם נוהגים ב ם ' דצלם שהם ג"כ בחינת או"א עלאין דתבונה, וז"ס שה ל ' דצלם נקרא מגדל הפורח באויר. כי פעמים הם בבחינת אור כי ה י ' נפיק מאויר ואשתאר אור, ולפעמים הם בבחינת אויר, כי מחמת פגם התחתונים חוזרת הה"ת לעינים וה י ' שוב נכנסת באור ונעשה אויר. והבן עי' תשובה נ"ה. (אות קל"ד וקל"ה).

סה) מהי י' מתפשטת לכאן ולכאן ונעשה ד'.
ה' ראשונה של שם הוי"ה, רומזת לישסו"ת, שהם בינה בעיבור זו"ן, שבה מרומזת החכמה דל"ב נתיבות, בסוד כ"ב אתוון ויוד אמירן, שכ"ב אתוון הם בינה, ויוד אמירן הם זו"ן. ונודע, שישסו"ת אלו מלבישים על נה"י דאו"א, שעיקרם הם היסודות דאו"א.
לפיכך נרמז בציורה של ה' זו ענין הל"ב נתיבות, כמו שפרשוה בזוהר, אשר ה י ' שבקרן זויות הימיני של ה ' זו, ה"ס עדן, שפירושו חכמה, ו י ' זו מתפשטת לכאן ולכאן ונעשית ד ' ובתוכה ו' הרומז על ז"א בעיבור. פירוש: כי י ' שהיא בחינת חכמה מתפשטת תחילה למעלה בהגג בציור קו מושכב לרחבו, כי שם מתגלה תחלה בחינת יסוד אמא דקצר ורחב, וע"כ הקו מושכב למעלה בלי התפשטות למטה, להורות על בחינת הקצר שבו, וע"כ הוא נמשך לרוחב להורות על בחינת שפע החסדים בהרחבה שבו. ואחר שה י ' עשאה התפשטות זו על הגג ברוחב, היא מתפשטת בציור קו זקוף למטה באורכו, ונעשה לרגל של ה ד ', וזהו הגילוי של יסוד דאבא הצר וארוך, כי ע"כ הוא קו צר, להורות על חוסר החסדים שבו, וע"כ הוא זקוף לאורך, להורות על שלמות החכמה שבו המכונה אורך, ובצירוף שני הקוין האלו נעשה צורת ד ' שהיא בינה, ובתוכה ציור ו' המורה על ז"א הנמצא אז בעיבור של הבינה, ונעשה ע"י שלשתם ציור ה '. והנך רואה איך העיבור שהוא ו ' שבבינה, גורם שיזדווגו ע"י ה י ', ב' היסודות דאו"א, שהם קו המושכב וקו הזקוף, שממשיכים הארת ה י ' שהיא חכמה אל העובר שהוא ז"א. (אות ס"א).

קיב) מהם י"א סמני הקטורת.
הסיגים שנשארו אחר כל הבירורים, ה"ס ל"ב האבן, שאין בהם שום תועלת, כי לא יתבררו עד לע"ל, בסו"ה והסרותי את ל"ב האבן מקרבכם. ואלו הניצוצין קדישין שנשארו שבוים שם שהם ניצוצין קטנות מאד, ה"ס י"א סמני הקטורת. (אות י"א).

סה) י"ב גבולי אלכסון:
נודע, שה"ח הנקראים חג"ת נ"ה, הם כנגד ה' הבחינות כח"ב זו"ן, ונמצא שעיקר ז"א הוא נצח לבד. ומצד שמוחותיו מאו"א, שהם מקבלים מבחינה שכנגדם בע"ב דא"ק, שבו נתחלפו הספירות, שבא אור חכמה בכלי דכתר וכו', ונמצא אור הנצח שעלה לת"ת, וע"כ נבחן עיקר ז"א לת"ת דה"ח, ובחינות חסד וגבורה שבו, הוא מכח התכללותו בעליונים, ונה"י שבו הוא מכח התכללות המלכות בו. הרי, שת"ת כולל כל הו"ק ונודע, שע"י עלית ה"ת לעינים, נעשה קו שמאלי בכל הספירות. כי עצם הספירות נבחנות לקו ימין, ובחינת עביות המלכות שנכללה בכל ספירה וספירה עד העינים נבחנת לקו שמאל. ולפי"ז נמצא, שיש ב' בחי' ו"ק, בז"א, א' דקו ימין, והב' דקו שמאל, והם מכונים י"ב גבולי אלכסון. כי כל בחינה יש לה גבול בפני עצמה. ונקראים אלכסון, משום, שהתכללות ב' ההין שנעשה בעלית ה"ת לעינים, מכונה אלכסון, כי נעשה בהם קו מהפנים אל האחור, כי ב' נקודות עושים בחי' קו, ולהיות הנקודה העליונה דבחינת פנים, מה"ר והנקודה התחתונה מבחינת אחורים, דהיינו מה"ת, ע"כ מובנות כמו אלכסון. ההולך מפנים לאחור. וז"ס שהפרסא גו מעוהי שהוא השורש של עליה זו, היא עומדת באלכסונא, כנורע. (אלף רכ"ט אות רס"ב).

סז) מהם י"ב מזלות.
יסוד דז"א נקרא רקיע, וכל רקיע פירושו, מבדיל ומחבר וכיון שיסוד דז"א, הוא הסיום שלו, נמצא מבדיל בין עלמא דדוכרא לעלמא דנוקבא, וע"כ נקרא רקיע. אמנם גם בו תלוי החיבור שלהם, בסוד ח"י העולמים, שהוא חי בב' עלמין, בסוד ט' דאו"י שממעלה למטה המתלבשים בט' דאו"ח שממטה למעלה, כנ"ל בתשובה נ"א. ע"ש. ונודע, שאין העדר ברוחני ואין העתקה ממקום למקום נוהג בו, ונמצא שאותה הקומה דט' ספירות שהוא משפיע לנוקבא, נשארים קבועים ביסוד דז"א, מאחר שעברו דרך שם. וע"ז רמזו בזוהר, שברקיע זה קבועים ככבים ומזלות ומשמא וסיהרא, שהם בחינות מסתעפים בקומת ט"ס שלו המושפעים לנוקבא. כוכבים, פירושם: ג"ר של הקומה הנמשכים מבחינת אחסנתא דאו"א, מבחינת ם ' דצל"ם, שהם בחי' חו"ב העליונים של המוחין, לפי שמחו"ב אלו אין ז"א מקבל אלא טפין טפין, כנ"ל בתשובה ס"ב, ע"כ נבחנים בבחינת כוכבים, שמתראים כדמיון ניצוצי אורות. וי"ב מזלות, פירושם: בחינת הזווג דב' עטרין של המוחין הנקראים דעת, שהם בחינת ו"ק שלהם: שעטרא דחסד, ת"ת, ועטרא דגבורה היא יסוד, כנ"ל בתשובה י"ד ע"ש. ונקראים מזלות, על שם עטרא דגבורה, שהיא יסוד הנקרא מזל, והוא משום שאין עטרא דחסד שהוא ת"ת מתגלה מבחינת עצמו, כמו שהוא מאיר בהמוחין במקום יציאתם באו"א עלאין, ששם הת"ת נושא להארת חכמה בלי שום נרתק, אלא שמאיר כמדת המזל, שהוא היסוד הנושא להמסכיםדצר וקצר, ולפיכך נקרא גם הת"ת בשם מזל. והיותם במספר י"ב מזלות, הוא לרמז שאין בהם אלא ששה ממעלה למטה וששה ממטה למעלה, שהם י"ב. ואין זה אומר שהם חסרי ג"ר, שהרי כל המדובר כאן הוא בקומת ע"ב דז"א, דהיינו במוחין דהולדה. אלא הכונה היא להבחין בין חו"ב ובין ב' העטרין, אשר מב' עטרין שהם ו"ק, נוטל בחינת עצמותם ממש, כי הם שורשי הז"א בעיקר, ואין לאו"א חלק בהם אלא רק מבחינת עלית מ"ן בלבד. ומבחינה זו הם י"ב המזלות. אבל הכוכבים, שהם הטפין הנמשכים מחו"ב הם לגמרי חלקם ועצמותם של או"א, ואין לז"א חלק בהם אלא מה שהמ"ן שלו גורם להם קומת חכמה, כי אין בינה מקבלת חכמה, זולת ע"י הת"ת המתחבר אליה, כמו בע"ס דאו"י, ע"כ נוטל ז"א חלק בחו"ב שלהם, ומבחינה זו הם הכוכבים. ולפיכך יש בבחינת הכוכבים קומה שלמה של ט"ס, בהיותם בחינות חו"ב, אבל במזלות ששורשם מתחיל מת"ת שהוא ז"א, אין הג"ר נחשבים בהם לעיקר. אמנם ודאי שגם בהמזלות יש הארת הג"ר. ובחינת שמשא וסיהרא, הם בחינת הב' עטרין למעלה בשורשם במקום יציאת המוחין בא"א, ששם מאיר הת"ת שנקרא שמש, בכל השלימות הגמורה, בלי שום נרתק, וע"כ אינו נבחן שם בשם עטרא דחסד, הרומז לצמצומו במדת המסכים שביסוד כנ"ל, אלא נקרא שמש. להורות שהוא השורש היחידי שכל האורות שבעולמות נמשכים ממנו. ובחינת העטרא דגבורה עומדת שם למטה ממנו ואינה מכסית עליו, וע"כ היא נקראת שם בשם סיהרא. אמנם שמשא וסיהרא אלו אינם מאירים ברקיע זה בגלוי, אלא בבחינת העלם, וע"כ הם מכונים בו בשם שמשא וסיהרא הנעלמים. כי אין גילוי להשמש בלי נרתק, אלא לאחר התיקון באלף הז' כנודע. (אות ע"ט).

מה) י"ג אורחין חוורין :
החיורתא שבין שערות רישא דא"א מתחלקים לי"ג אורחין חוורין שבין השערות. והתחלקות זו הוא ע"פ י"ב אותיות דג' הויות וחד דכליל להון. כנ"ל בתשובה כ' <ג' בחי' של י"ג>. ע"ש (אלף שמ"ד אות ק"ט).

סח) מהם י"ג בריתות.
נודע, שכל אחיזתו של ז"א בא"א, הוא רק בנה"י שלו, שעקרם הוא יסוד, קו האמצעי. ועד"ז גם בקבלתו משערות דא"א, כלומר בחינת הע"ב המתגלה ע"י השערות דא"א, (כנ"ל בתשובה ב') אינו מקבל רק מבחינת נה"י דשערות שלו, הנקראים זקן התחתון. והטעם הוא, מפני ששורשו של ז"א מבחינת הע"ס דכתר אינו מן הת"ת, אלא מן הנצח, וע"כ אין לו אחיזה למעלה מבחינת נצח. והנה תחילת השגתו משערות דא"א, הוא בעת שהוא משיג ה צ ' דצל"ם דמוחין דע"ב, שהוא בי"ג שנה, וע"כ מתחיל בו אז צמיחת השערות זקן התחתון של הז"א, שהוא בחינת צ ' דצל"ם של עצמו. אבל מילוי הדיקנא עלאה דז"א, דהיינו הי"ג תיקוני דיקנא אינם אלא בעת עליתו לג"ר דא"א, שאז משיג ה ם ' דצל"ם דמוחין דע"ב, וע"כ קונה כל ג' הבחינות מל"צ של השערות דא"א. אמנם גם אז אינו מקבל הי"ג תי"ד שלו, אלא רק מזקן התחתון של א"א, שהוא בחינת צ ' של א"א, ואע"פ שעולה אז למקום ג"ר דא"א, אין סולם המדרגות משתנה לעולם, כי ג"ר דא"א עולים אז לע"ב דא"ק, ונה"י שלו נשארים במקום הג"ר שלו, ששם עומד הז"א, ונמצא גם אז ז"א מלביש רק על נה"י דא"א ולא על הג"ר שלו ממש. הרי שאינו יכול לקבל גם אז אלא מן השערות דיסוד דא"א. ומ"ש הרב שהוא מקבל מי"ג תי"ד דא"א, הוא משום שגם הג"ר דא"א נמצאים שם במקום נה"י שלו, אע"פ שעלו לע"ב דא"ק, משום שאין העדר ברוחני. וע"כ הוא מקבל גם מדיקנא עלאה, אמנם דוקא בדרך התלבשות בדיקנא תתאה, כי אז הם נכללים זה מזה. והבן.
וז"ס גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, כי בעת עלית ז"א אל ג"ר דא"א, הוא מעלה עמו גם היסוד דא"א עם הדיקנא תתאה, ונכלל שם עם הדיקנא עלאה, ואז נתתקן היסוד עצמו בכל הג' בחינות מל"צ, כמן שנתקנו הג"ר דא"א, שה"ס ג' הויות וחד דכליל להון, ונמצא אע"פ שיסוד עצמו אינו אלא צ ' בלבד, מ"מ קנה כל ג' הבחינות מל"צ, כי עומד עתה במקום ה ם ' ונעשה הדיקנא תתאה בי"ג תי"ד, כמו הדיקנא עלאה. והבן את זה. (אות רט"ו).

מו) י"ג נימין דשערי :
גם השערות מתחלקים על י"ג בחינות, ע"פ ג' הויות וחד דכליל להון. כנ"ל בתשובה כ' ע"ש. והם נקראים י"ג נימין דשערי ונימא פירושו קבוצה של שערות (אלף שס"ה אות קמ"ח).

קיג) מהן י"ג ספירות מדור לקליפות.
עי' לעיל תשובה ק"ט <ט"ז ספירות עליונות תחום שבת>.

מח) י"ג תיקוני דיקנא:
בכל ראש מג' רישין דא"א יש י"ג בחינות: שהם נגד ג' הויות וחד דכליל להון. וי"ג בחינות שבמו"ס אינם יכולים להתגלות בראש דא"א, כי שם מאיר הגלגלתא שהיא בחינה עליונה ממנה, ואינה עולית בשם, וע"כ המה מאירים בשערות דיקנא דא"א, שהם נקראים י"ג תיקוני דיקנא. ופירושם יתבאר בלוח התשובות לענינים. (אלף שע"ח אות קע"ד).

סט) מהם י"ג תיקוני דיקנא דז"א.
בזמן שז"א עולה לג"ר דא"א, דהיינו בכ' שנה, או בשבת במנחה, אז נכללו דיקנא תתאה דא"א בדיקנא עלאה, וז"א קונה שם י"ג תי"ד כמו הדיקנא עלאה דא"א, כנ"ל בתשובה ס"ח <י"ג בריתות> ע"ש. ואות רט"ו).

מט) י"ג תיקוני מו"ס:
עיקר א"א הם ב' רישין לבד, שהם גלגלתא ומו"ס. אבל מוחא דאוירא, הוא בחינת ז"ת דגלגלתא. ולפיכך נבחנים הגלגלתא ומוחא דאוירא ביחד, לע"ס שהם י"ג, כנ"ל דף אלף של"ט אות צ"ו. שהם כוללים הארת ב' רישין יחד. ומו"ס לבדו כולל ג"כ ע"ס וג' ספירות נוספות, כמו הגלגלתא, שהם י"ג תיקוני מו"ס. (אלף שע"ב אות קס"ג קס"ד).

מז) י"ג תיקונין גלגלתא:
י"ג תיקונים יש בגלגלתא, יוד הם ע"ס שבה, ועוד ג' נוספים, כמ"ש לעיל בתשובה י"ד <ב' עיינין> ד"ה וזהו. ע"ש. (אלף של"ט אות צ"ו).

קיד) מהן י"ד ספירות מחוץ לתחום.
עי' לעיל תשובה ק"ט <ט"ז ספירות עליונות תחום שבת>.

קטו) מהן י"ד ספירות פנויים וריקנים.
עי' לעיל תשובה ק"ט <ט"ז ספירות עליונות תחום שבת>.

קטז) מהן י"ד ספירות תחום העולמות.
עי' לעיל תשובה ק"ט <ט"ז ספירות עליונות תחום שבת>.

סו) י"ה דאלקים:
התפשטות דל"ב נתיבות החכמה תוך נ' שערי בינה, דהיינו בבחינת הקטנות, שאין עוד גילוי אלא לבחינת ה"ג דקטנות דאמא, הנה זה נבחן, לבחינת י"ה דאלקים. כי הקטנות דאמא הוא השם אלקים, ובחי' יוד היא טפת מ"ד דאבא הכלולה בה, וה' היא בחינת הכר הה"ג דקטנות שנתגלה בז"א על ידיה. אמנם בבחי' עיבור ז"א, שאז אין עוד התפשטות אפילו לנ' שערי בינה דקטנות, כי העביות היא בבחינת שורש, נבחן שעוד לא נתגלה שם כי אם אותיות אל"ם מאלקים, ולא י"ה המורים על התפשטות הנ"ל. עי' תשובה י"ד <אלם מאלקים>. (דף א' רכ"ה אות רנ"ג. ובאו"פ ד"ה אל"ם).

      נק' שורש כל ההויות והכינוים להיותו שמרמז על כל מיני ההשתלשלות מתחילה עד סוף, וה"ס ה' בחי' הכוללות הנק' ע"ס הנוהגים הן בכללות כל המציאות העליונים והתחתונים יחד והן בפרטי פרטיות, שאין לך דבר שלא יהי' מסודר תחת ע"ס כח"ב זו"ן שהם ד' אותיות וקוצו של יוד דהויה, א"כ אבאר תמונת אותיותיוי:
      קוצו של יוד : ה"ס דראש המגולה שאין העלם והתלבשות נוהג בו כלל וכלל ח"ו, כי כשהאציל הכתראת החכמה שיש לה ודאי שינוי צורה, דאל"ה במה יצאה מהכתר לקנות שם בפ"ע, והגה חוק הרוחני שהוא ממלא כל עלמין, וא"כ איך יתכן למציאות משונה שיהי' לו מציאות ושליטה באפס מה. אלא הענין הוא שהכתר העלים את עצמו לגמרי כמו שאינו כלל ואז האציל וגילה לספי' החכמה, וזה יקרא שהכתר התלבש בחכמה, כלומר, שנעלם בסבתה כדי שתהיה לה מקום שליטה ( ע"ע התלבשות ע"ע ראש ), אכן ודאי אשר את זה לא יכלה להעלים מעצמה אשר הוא שורש ועולה אל החכמה, אכן השארה הזאת מכונה בתמונת קוצו של יוד, כלומר השארה מועטת המספיקה רק לבחי' שורש וראש התחלה, וכל עיקר צורתה שהיתה ממלאת וסובב כל עלמין נעלמה.
      י' ה"ס ראש מגולה: וכן כשהחכמה האצילה את הבינה שיש לה שיני צורה הוכרחה ג"כ להעלים לגמרי את בחי' עצמה, דאל"ה לא היה שום מקום לגילוי הבינה, כי גם החכמה היתה ממלאה כל עלמין אחר העלמת הכתר בתוכה, כי אז שמשה לגמרי במקום הכתר, וע"כ גם החכמה העלימה את עצמה ולא נשאר ממנה זולת נקודה קסנה לבחי' שורש והתחלה ועילה להחכמה. וז"ס הי' שה"ס נקודה ראשית לכל האותיות, כי אי אפשר לכתוב שום אות אם לא תקדים מתחילה הנקודה שהיא התחלת הכתיבה.
      עיבור : העלמה : אכן בעת שהבינה האצילה להו"ק שנק' ז"א, היתה בבחי' העלמה שה"ס העיבור. פי', כי מאחד יצא אחד וזה פשוט, אכן כאשר נאצלו ב' בחי': כתר גם חכמה. והענין, כי אחר שהחכמה העלימה צורתה מסבת הבינה, כלוא' כדי לגלות ספירת הבינה, הנה באותה העת ממש נתגלה שוב בחי' הכתר וקוש"י. כי כבר ידעת שכל בחינת הכתר היתה נעלמה ומלובשת בהחכמה והיינו ודאי בעת שישנה לשליטתה וצורתה. אכן אחר שהחכמה עצמה העלימה ג"כ כל בחינתה וצורתה, א"כ תיכף באותו רגע כביכול שוב חזר ונגלה צורת הכתר בכל תפארתו והדרו, אכן גילוי זה היה רק בהקף של הבינה לא חוץ ממנה. וז"ס שהבינה עם החכמה הם אב"א בתחילת אצילות, כי צורת הכתר בסוד שורש דשורש מתגלה בה ונבחנת בזה שיונקת חסדים מהכתר.
      טפת הז " א: אכן לא לבד שצורת הכתר נגלה בה אלא גם בחי' כח החכמה ג"כ נגלה בה, והיינו מכח גילוי הכתר עצמו שהוא חפץ בצורת החכמה, כי ע"כ נעלם ומתלבש בהחכמה מתחילה, וע"כ גם עכשיו שגם החכמה נתעלמה בסיבת גילוי הבינה וחזר ונגלה הכתר, מ"מ גזרע בה אותו כח הכתר להאציל חכמה אלא ודאי בטמירו וגניזו, כי גם על העלמת עצמו היתה כל השליטה לחכמה, כי ע"כ כל דבר רוחני אינו בטל אלא הוספה בלבד.
      וז"ס הטפה של ז"א שנעלמה במעוי דבינה, וז"ש מאחד יצא אחד. אבל אחר שהיה שנים נכללה הבינה ג"כ משתי הבחי': דהיינו בחי' אור החסד שבכתר בגלוי שזהו משליטת החכמה כנ"ל, ובחי' כח החכמה בטמירו שזהו מפעולת אור הכתר בעצמו. וע"כ גק' טפה כמו טפה מים הגדול, כלומר חלק קטן ודק מאד ע"ד שליטה שהשאירה הכתר לעצמה אחר שהאצילה את הבינה שמדתה בסוד קוצו של יוד, כלומ' המספיק רק לשורש בעלמא כנ"ל. ומבן מאליו שכדי לעשות בהיפך מצורת חכמה היתה מחויבת להשתמש באותו שיעור השליטה שהשאירה לעצמה אחר שהאצילה החכמה ונתעלמה בה. הרי לך בעליל ששיעור אותה ההארה אינה יותר מטפה כמו קוצו של יוד.
      וז"ס טפה ממוח האב כי ענין הנ"ל ה"ס כל הזרע לברכה שבעליונים ותחתונים יחד שאינו נמשך אלא ע"י שני גופים בסוד כתר וחכמה, שכתר ה"ס ראש כנ"ל וחכמה גוף ומלביש לו, ואז יצא הטפה מהראש דייקא.
      ג' ה"ס בינה : ותדע שמתחילה היתה הבינה בסוד ג' כי כן הוא ספירה ג', וע"כ תמונתה כאשה הרה שבטנה בולט כזה ג כי הבליטה ה"ס זרע הכתר שנקלט בה. ואח"כ נולד הו' ממנה שה"ס ז"א או ו"ק.
      ותבא תמנת החכמה בסוד ב' דבראשית שהיתה ממלאת וסובב כל עלמין, שזה יודה הקו הרחב מלמטה = ומלמעלה, אלא השראת השורש שה"ס קוצו של יוד נתארך והיה לקו ימין המחבר עליונים ותחתונים יחד, כלומר שגם הקוש"י נתפשט התפשטות היותר גדולה שאך אפשר לצורת הכתר להתפשט בשליטת החכמה. וזה יורה שיש להכתר השראה גמורה על החכמה, כי ע"כ המשיכה אותו להימין והבן זה היטב.
      ובזה תבין אשר הבינה הוא ממש צודת הכתר ששלט יחד עם שליטת החכמה, דהיינו אותו הקו ימין שבהב' כזה ו המחבר עליונים עם התחתונים: קו הרחב העליון עם קו הרחב התחתון כנ"ל, אלא שנוסף עלי' ראש שה"ס השראת השורש מהחכמה, כי הוא עילה שלה, וה"ס ישעל הקו כזה י . ואח"כ נוסף עליה זרע האב הכתר כנ"ל שה"ס הטפה והעובר, ונעשה בטן בולט כזה ג'
      וכשהולידה את הז"א הנה הוא נולד ויצא בסוד ד' שהרי הוא בחי' רביעית כתר חכמה בינה ז"א, והוא אמנם גילה בחי' גג העליון שעל הב' דבראשית ולא יכול לגלות את קו הרחב התחתון של הב', והוא בשביל כח הבינה שהיתה רכיב עליו כי הבינה יינק אותו מחלבה שבדדיה כ"ד חודש, ואח"כ בתר דיינקת להו חזרה ונתעברה ממנם ואז נעשית ה'.
      וצריך שתדע אשר הארץ נבראה תחילה סוד ה"ת ה' דהבראם : אלא בסוד קרני חגבים, וידעת שז"א ה"ס דוע"כ כשהאציל להנוקי מבין דרועוי היתה בסוד פסיעה לבר, דהיינו העוקץ התחתון שברגל הד'. וכשהבינה חזרה ונתעברה מהד' ומהעוקץ נעשית אמא בסוד ה' ראשונה שצורתה ד' ו', אלא ו' בלי ראש ודאי, שה"ס ה' דהבראם כקרני חגבים. אמנם ראש הבינה ראש הי' כנ"ל היה ממתיק להאי קוץ התחתון דהד' ונעשית ו' בראש וה"ת נעשית ד' ו'.

      שהם ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן בגי' רל"ב, ועם ד' הכוללים בגי' רחל. פי' נודע שי"ה ה"ס כח"ב, ו"ה ה"ס זו"ן, ובכללות אמנם נמצא שיה"ו ה"ס כתך חכמה, ו"ה ה"ס בינה וזו"ן, ששלשתם נכללים בה' תתאה, וה"ת זאת היא המגלית והמקבלת לכל ארבע המילוים עסמ"ב, באופן שמן הבינה שבה נעשה ע"ב ס"ג, ומהזו"ן שבה נעשה מ"ה וב"ן.
      ובזה תבין סוד מלכים שרים ועבדים: כי השכינה הקדושה נק' מלאכת ה'. ונודע דאיהו מלאך ואיהי מלאכה, ובסוד גילוי הקדושה איהו מלך ואיהי מלכה. אכן ודאי שאין מלך בלי עם וכמ"ש כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה. ונודע ג"כ בסוד ירה יירה שכל הסר גורם לאבדות, ומב' אלה מותנים כל העם שהראשים המה הסרי לראות בסוד רואי פני המלך, ובזה המה מרבים עבדים להמלכות.
      ודע שסוד י' ה"ס האור שאין לו התפשטות רק בה' : בסוד הכ' בזוהר דא"ס לא נחית יחודא עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה.
      וסוד ה' ה"ס הוצאת הבל לחוץ מפה : כי מכל הסתלקות האור נשארה רק בבחי' הבל אשר מוכרחת לבטלו ולהוציאה מחוץ, וזהו שכורה אותה לבית קבול להמשיך אור העליון , שסודו ע"כ היה בתמונת י' כלומר בלי התפשטות כלל לגמרי, כמו שהעידו לה עבדיה כמבואר. ומובחן כאן אשר אור העליון שנק' או"י שה"ס אור הסתכלות לפי עצמותו ה"ס י , והתחתון המקבל שה"ס בת זוגיה אשר בכח ההסתכלות כרה אותה עד שתהיה ראויה לקבלה ה"ס ה' עילאה , כלומר בת זוגיה דיוד המיוחדת ומזומנת לו ולא יחליפנה ח"ו לעולם, כי לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה כמבואר.
      קוצו של יוד ה"ס ו', אלא קש"י אוט'י ו' או"ח, קש"י מלגאו ו' מלבר : כי אחר שנתמלאה ה' עילאה באור הגדול של הי', הנה קוץ התחתון של היוד מתוך התחברותו בהאי שבילא דה', דהיינו החלל הגדול הנעשה מתוך יציאת הבלים לחוץ, הנה עתה נתקבצו כל אלו הבלים ושבו אליה והעלתה או"ח מפה ולמעלה עד קוצו של היוד, ואז נתפשטה בחי' קוץ התחתון של יוד התפשטות גמור ונעשה הי' לבחי' ו', באופן שיש עתה יהו.
      י' נבחן ברישא גזעא ושבילא: שמתחילה בטרם התפשטות קוץ התחתון של היוד המכונה ג"כ שבילא, לא היה ניכר גם רישא דיוד שה"ס קוץהעליון, וע"כ נגלה רק חגזעאלבד בתוך הה', והטעם מפני שהי' חסרים עוד סוד נקודות הכסף : התלויים בהתחתון והתעוררותו. ואח"כ שנתעורר גם התחתון דהיינו הה' וגילתה בעצמה נקודות הכסף שלה מתוך קיבוץ ההבלים הנידחים, אז נתפשט שביל התחתון דיוד בסוד תורי והב, דהיינו שנתפשטה לו' מפה ולמעלה, ואח"כ נתפשט בשיעור הזה גם ממעלה למטה בתוך הה' גופה.

כג ) י"ו :
י' מרמזת לבחינות הנקודות של התפ"א , דהיינו על התפשטות האורות שמחכמה ולמטה אשר שם . וו' מרמזת לבחינות הנקודות דהתפ"ב , שהוא ג"כ מחכמה ולמטה . אבל על התפשטות אור הכתר דהתפ"א והתפ"ב , אין שום רמז עליה בד' אותיות הוי"ה .

לו) י"ט ניצוצין:
המילוי דהוי"ה דאלפין, הוא י"ט, שהם: ג' אלפין, וב' ווין וד', שעם כ"ו דהוי"ה עצמו, הם בגי' מ"ה. ונודע, שבחינת המילוי, היא העביות והמסך, שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון. וע"כ הם בחינת י"ט ניצוצין מבי"ע, בסוד מ"ן, בהתכללות או"א, עד המ' יום דיצירת הולד. והמה נבחנים לחיות דעיקר ז"א בעצמו, דהיינו בחינת הנפש רוח שבו. (אות י"ב)

      ידיעת השי"ת:
      הרבה הרבה נאמרו בחיבורים כדי להגדיר מלה זו, מהם בארו שהוא ענין של הכרה אין סופית, ומרביתם נסתמכו על גדר הרמב"ם ז"ל, שתכלית הידיעה היא אשר לא נדע. אכן מעודי לא מצאתי לי הבנה בדיבורים אלו, כי איך יתהפך כלי תפיסתינו לקבל את הלא במקום ההן, והבלתי ידיעה כידיעה, או את האין סוף שפירושו מושלל כל תפיסא אל בחי' סוף, דהיינו כדבר המוגבל ומותפס.
      והנ"ל בדבר הזה הוא , כי זהו ברור שאם אנו מדברים על ההגדרה ידיעת השי"תהרי ודאי פירושה שיעור שלם ומספיק של בחי' תפיסה חושית, כדרך תפיסתינו בכל המושגים שבהמציאות, דהיינו הראוי להשפט ולהתקבל ע"י שכל הבריא של כל בן אדם שבעולם . ואם הדנר כן, בטח מחויב להיות בהענין הנשגב הזה איזו בחינה ממשיות ראלית שעליו יפלו החושים, כי אין הריקנות יבוא לעולם בתפיסתנו. אלא כל השינוי שבענין הנשגב הזה הוא מתוך שלא ניתן לנו שום דרך ומבוא של תפיסא באיזה דבר זולת על הגבולים שבדבר היותר קיצונים כי הממשש ממשש בשטח היותר חיצון מהדבר, וכן הרואה וכן השומע. אלא שהשומע אינו נוגע בשטח החיצון של הדבר גופא, רק מהתפעלות של דבר שני שנגע בשטח החיצון של דבר המוחש, כמו השומע קול חבירו הרי שטח היותר חיצון מן ההבל היוצא מפה של החבר בא ומכה באויר, ואויר זה הוא מתפעל מהבל היוצא והתפעלות דבר שני הזה דהיינו האויר הוא הנכנס לתוך חוש השמיעה, ולא דבר הראשון דהיינו הבל חבירו.
      ואותם ב' החושים הנחל נוהגים ודאי בידיעתו ית', דהיינו התפיסא מהיותר שטחי וקיצוני המגיע ומתלבש בנו ומצטייר בנו כדמיון הראיה המוחשיח. כלומר שעל כל פנים התפיסה הוא בדבר הראשון דהיינו בשטח הקיצוני של המושכל עצמו שנק ' ראיה נבואית. וחוש השני הוא מבחי' התפעלות של דבר שני המתפעל מן שטח הקיצוני של המושכל כדמיון השמיעה, דהיינו שבחי' הבל היוצא מהמושכל הוא נוגע בדבר שני כמו באויר העולם והחוש משיג את ההתפעלות שהגיע באויר העולם שמתוכו מבין את המושכל עצמו.
      סוף-ואין סוף, ידיעה ולא ידוע : ותדע שבחי' הראיה הנבואית הנ"ל הוא מובן לנו בבחי' ידיעהובבחי' חכרת הסוףשאיך שהוא הרי אנו נוגעים באור המתפשט מן עצמותו ית' דהיינו בדבר הראשון כנ"ל, ובחי' השמועה הנבואית מובן לנו בבחי' אין סוףובבחי' בלתי נודעדהיינו ההיפך מבחי' הראיה, אלא הבלתי נודע מכה באויר העולם והאויר מתפעל מתוך אי-הכרה הזו, וזאת אנו שומעים ומכירים ומבינים אותו ית', כדמיון השמועה שאנו שומעים רק כחות של גלי הרוח המתפעל מכח של הבל היוצא מהמדבר אלינו, כן השמועה הנבואית הוא משיג את ההתפעלות הנוגע בדבר חיצוני כמו האויר אשר כח היוצא ממנו ית' מכהעל החיצון ההוא, ובחי' גלים היוצאים מהתפעלות הדבר החיצון בא לתוך תפיסתינו ואנו שומעים ומכירים ומבינים את המדבר.
      ב' חלקי ההכרה : באופן שהנביא שזכה בהכרתו ית' השלימה הריהו תופסו מתחילה בתוך חושיוהגשמיים, דהיינו הראיה והשמיעה הנ"ל, אשר בבחי' עיונית המשכיל ושופט על תפיסת חושינו נק' הכרה. ומתוך שהכרה זאת מורכבת מב' חושים ראיה ושמיעה ע"כ גם ההכרה מתחלקת על ב' בחי', וחלקה המגיע מהראיהנבחנת בשם הכרת הסוף או ידיעת השי"ת, וחלקה המגיע מהשמיעהנבחנת בשם הכרת האין אף או ידיעה אשר לא נדע.
      טביעת עין דקלא: ותדע שגם באדם לחבירו נוהגים ב' חלקי הכרה הנ"ל. שהרי ההכרה הרגילה היא ע"י ראיה ושמיעה. שדרך ב' חושים הללו אנו תופסים את מידות הנפש והמעשים של חבירינו במדה כזו המספיקה לנו להכרה. אמנם גם העוור מבטן אינו חסר מהכרת חביריו אע"פ שאינו רואה אותם, אלא ע"י השמיעה בלבד מקבל כל הצורות שבהנפשות עד כדי להבדילם זה מזה ועד לשנאה ולאהבה וכדומה והיינו הנק' טביעת עין דקלא, וזסו"ה לשמוע בקול. והבן היטב עם בחי' הידיעה אשר לא נדע, שנק' קולה' הנבחןבז' קולות: במים, בכח, בהדר, בשובר ארזים, בחוצב להבות אש, ביחיל מדבר, ביחולל אילות, שהם נמשכים מסוד חג"ת נהי"מ (ע"ע ויק).
      תכלית הידיעה:
      תכלית הידיעה היא ההשבה אל הלב. פירוש, כמו שידבר איש את רעהו פנים אל פנים הרי דיבורו שגוד בפיו, מחמת שמרגשו בעיניו המוחשים שהוא בסמוך אליו ושמרגישו שיש לו כח השמיעה לשמוע את שיחתו, הרי הבירורים המחשים האלו שאין בגדרם מציאות הספק הרי זה הידיעה שבה אל לבו ומתישבת בלבו לאמיתה בכל צרכה, לכן כל שיחתו שגור בפיו.
      מה שאין כן בדברו לרעהו מאחוריו ואינו מתדבק בו בחושיו המוחשים בכל צרכם במצב הזה אין שיחתו שגורה בפיו, הגם שידע מציאותו בסמוך לו, מכל מקום אין הידיעה הזו שבה אל לבו להתישב בלבו כל צרכה, מחמת מציאות ספק אם מטה אזנו לדבריו והבן.
      וזה שיעור הכתוב, וידעת היום והשבות אל לבביך, שעד השיעור הזה צריכים להתאין בידיעת השם יתברך וגם מבטחים אנו על-ידי היגיעה לבא באמנה... בשיור הזה שתהיה השגתינו ברורה כל כך עד שיביאנו לדבקה בו כל צרכו... ונהי' ראויים לשוב אל הלב פנים אל פנים כנ"ל.

      אמרו ז"ל לע"ל יהי' שמו של הקב"ה יהיה, וה"ס עמוק וגדול מאוד. ואפרשו עם סו"ה מלך מלך ימלוך, שמלך ה"ס ג"ר ומלך חג"ת וימלוך ה"ס נה"י. אמנם ודאי אשר ההוה כלול ג"כ מיהיה והיה, כי ז"ס הכתוב כי הוא אלקינו ואנחנו עמו וצאן מראיתו, היום אם בקולו תשמעו. ויש כאן ב' ענינים, הא' ה"ס המלכות והשגחה כמבואר הכתוב ואנחנו: עמו, וצאן מראיתו. כי או"י ה"ס עמו והאו"ח ה"ס צאן מראיתו, מלשון יציאת והסתלקות האור אשר נעשה ונתקן לכלי קבלה , (ע"ע או"ח)
      ענין הב' ה"ס שמיעת הקול, המבואר בכתוב אם בקולו תשמעו, אשר מלכותו ית' עלינו תלוי בתנאי הזה אם בקולו תשמעו. והנה בסוד הכתר והג"ר שולם היהיה כמו הוה, וזה מבואר בהכתוב היוםשה"ס הוה, אע"פ שהוא תלוי ביהיה, דהיינו אם בקולו תשמעו, אלא שם היהיה כהוה וכל העומד לגבות כגבוי דמי, ובאופן זה במיוחד נבחן המלכות בכל תפארתו והדרו, שהרי כל המקיפים באים ומתגלים בה כמו אורות פנימיים ממש, וא"כ האור שלם. אמנם עיקר השם הזה ותוקפו נמצא בהכרח בבחי' יהיה אלא תחת שליטת ההוה הנצחי. ולפיכך אם אנו מתחשבים בגילוי מלכותו ית' נבחן לבחי' מלך הוה, ואם אנו מתחשבים בשמיעת קולו ית' ביחוד הריהו נבחן לבחי' יהי ימלוך. אמנם בסוד הכתר נבחן בעיקר סוד גילוי מלכותו וע"כ אמרנו שה"ס מלך.
      והנה בי אלה מתפרטים בחג"ת נה"י, שסוד גילוי מלכותו כשבא ומופיע הוא בחג"ת ובסוד היהבכתר וע"כ ה"ס מלך. וסוד שמיעת הקול הנה מקום הופעתו הוא בנה"י בסוד הבנים וה"ס ימלוך וזהו בעוה"ז. אכן לע"ל כשיתיחדו כל הספירות, נמצא אשר גילוי מלכותו שה"ס שמו, יהיה מופיע בסוד יהיה.

      ד' האחורים דאו"א וישסו"ת וז"ת דנקודים לוקחים מיוד אצבעות הרגלים בסוד נעץ צפרני רגליו בקרקע, (ע"ח ש"ה פ"א)
     והיינו ודאי מבחי' הנופלות מבי"ע, כי מי שאמרה לו אשתו נטמאתי, נועץ צפרני רגליו בקרקע והזרע יוצא דרך צפרנים, דהיינו למקום בי"ע רפרודא ששם הקליפות, (עי' סוד י"א סימני הקטורת).

כב ) יוד יציאות והכנסות (דף ש"ח אות כ"ב ):
כשנכנסו האורות בכלים דהתפ"ב היו באים בדרך מטי ולא מטי, שמתחלה באו כלם לכתר, ואחר דלא מטי בכתר באו בחכמה, ואחר דלא מטי בחכמה באו בבינה, וכו' עד"ז . וע"כ עשו האורות יוד יציאות ויוד הכנסות עד שהגיע האור למלכות .

נח) יוד נקודות:
המסך והעביות, הגורמים הכאת האור בהם, הם נקראים בשם נקודות, והיינו רק מטרם שבאים בסוד הזווג. ומשום שהמה ראוים להעלות או"ח ולהמשיך קומה של ע"ס, ע"כ הם מכונים יוד נקודות. (תשע"ב אות ס"א)

     ע"ס דנפש הוא שם מושאל, כי עיקר הי"ס הוא הרוח , שה"ס הויה דמ " ה במילוי אלפין, (ע"ע תגין ע"ע אותיות).
     יוד ספירות הם העצמות, שהם הנקודים בתוך האותיות , נמשחים מחכמה עילאה, ( כ"ח מ"ה ע"ע מ"ה) הנק' עילאה.
     יוד ספירות הן, הם היוד אתיות שבהויה דמ"ה במילוי אלפין, שבגי' אדם, הרמח בחכמה כ"ח מ"ה, ( ע"ע מ"ה)

ע"ע ע"ס.

מה) יומא דכלהו יומי:
אור החסד שבתוך הבינה, נקרא יומא דכלהו יומי, בסו"ה יומם יצוה ה' חסדו וכו'. והוא מטעם, כי חסד זה, הוא שורש לכל החסדים שבפרצוף, כי כמו שאבא הוא שורש לחכמה, כן בינה הוא שורש לחסדים. ובא"א נמצא החסד הזה באחורי גרון שלו, הנקרא רישי כתפין. והוא משום שא"א כולו הוא קומת חכמה, וע"כ נבחן אור החסד שבבינה, שהוא בבחי' אחור לבינה שלו. עי' תשובה מ"א (חסד מאחר התפשטות הזרועות). (תת"צ אות מ"א).

       יש תענוג ויסורים שאינם נמשכים בסוד הזווג, והם שנק' בלשון בני אדם תענוגים ויסורין גשמיים, או סוב ורע. ויש אמנם תענוג ויסורין רוחניים, דהיינו הנמשכים ע"י זווג מאורות העליונים, בסו"ה כאשר שש ה' להיטיב אתכם כן ישיש ה' להאביד אתכם, אשר היסורים האלו הם יקרים ונעלים ביותר מן התענוגים, כי כל הגידול ושיעור הקומה רק מהיסורים באים. וז"ס שהעולם נברא בעשרה מאמרותכדי ליתן שכר סוב לצדיקים ולהפרע מהרשעים וכו', אשר בדרך זה נתלה כל הריוח והגדלות של הבריות רק בכח התחתון, דהיינו היסורין שלא היו קודם הבריאה והם בחי' יש מאין כנודע. וזה היה טעותו של עשו שאמר יש לי רב. שסבר שעיקר החשיבות תלוי בהתענוג והמאורות שמקבל מעליון, ולא היה מבין כלל הערך של היסורין והחושך הנמשכים בזווג כנ"ל. משא"כ יעקב אבינו אמר יש לי כל. דהיינו לרבות גם הקטנות והחושך הנ"ל שהם עיקר שיעור קומה, בדומה להצומח שעיקר קומתו וגדלותו נמשך מלמטה. למשל, כשתעיין בנקב הנעשה בצפורן תראה שבכל יום ויום הנקב מגביה את עצמו עד שבא ועומד בראש הצפורן, הרי ששיעור העליון מהצפורן עומד במקומו ואינו גדל רק התחתון גדל ודוחף להעליון למעלה הימנו. ומכאן תבין על כל הגידולים שאין עליהם כח מושך (ויז אפראנטא ) המגביה אותם מלמעלה רק כח דוחף ( וויז אטערגס ) הדוחף אותם מלמטה כנ"ל אצל הצפורן. וע"כ יעקב לא מת, מפני שהיה לו תמיד גם בחי' הקטנות והחושך הדוחף ממטה למעלה ומגדיל את הקומה לאין סוף,
       משא"כ עשו אמר אנכי הולך למות : מפני שהיה חסר לו כח הגידול והצמיחה כנ"ל, בסוד יש לי רב עש"ה.

ע) מהו יוסף.
עי' לעיל תשובה כ"א <בנימין>. (אות ע"א).

       ה"ס יום הששי סוד לחם משנה: שני העומר לאחד: דהיינו בחי"ב ובחי"ד נתכללו בו כמו בחי' אחת. וז"ס ב' חלומות שחלם יוסף על אחיו, הא' הנה קמחאלומתי וגם נצבהמלשון ינצוהאנשים שה"ס בחי"בשהי' לה תקומה באומ"צ, גם חזר ונצבה בכל"א בסוד יונת אלם, וכל השבטים נכנעו לאלומת יוסף. וחלום הב' ה"ס עשתי עשר העין דבחי"ד, שאז חזרו פעם ב' השמש וירח וסוד אחד עשר ונכנעו והשתחוו לו. אשר ב' החלומות נעשו לו לחלום אחד בסוד מלוך תמלוך ומשול תמשול כמ"ש לו אחיו.
      יום ו' יסוד כולל ב' בחי : וכן ז"ס ב' החלומות דפרעה, בחלום הא' היו שבע פרות דקות בשר בולעים וכו' שז"ס בחי"ב. ובחלום ב' היו שבע שבולים דקות שדופות קדים שז"ס בחי"ד רוח קדים ( מראש כל"א ), ויוסף פתר לו בסוד יום השישי ואמר לו חלום פרעה אחד הוא, דהיינו כנ"ל בסוד עיה"נ .

כד) יוצר (תע"ס ח"א הסת"פ י"ח):

השם "יוצר" מתיחד על השפעת האור לעולמות, שזה כולל כל המציאות חוץ מהחומר של הכלים. ע' לעיל ערכים "בורא" ו "אור" .

אור העליון המתפשט עד למסך שבכלי מלכות לזווג דהכאה, הנה הארה זאת מכונה בשם יושר, והוא להורות שההארה נמשכת רק ממקום מיוחד מא"ס ב"ה המקיף, שהוא סוד המלכות דא"ס ב"ה, ששם בחי' ראש, גם יורה שאין הארה זאת נמשכת מכל סביבות הא"ס ב"ה, שה"ס או"מ רק מצד אחד כנ"ל, וגם יורה שיש לו סוף ותוך, (ע"ע השתלשלות הפרצופין). והיפוכו הם העיגולים שה"ס הרשימו הנשאר בהרשימו אחר הצמצום שרשימו הזאת נבחן כאור פנימי לכלים ההם, אולם בצירוף בחי' אור דנה"י מראש הקו שמתפשט ג"כ בסוד עיגולים וכלים ההם מקבלים הארה מועטת מא"ס ב"ה המקיף מכל סביבותיהם בלי שום גבול, רק כל הגבול שלהם במרכזם בפנימיותם מבחי' נקודת הצמצום בלבד, ולא מצד חיצוניותם שהוא הא"ס ב"ה, (ע"ע עיגולים)

     ביושר היותר פנימי הוא עליון ומעולה, וחיצון שבכולם יותר גרוע מכולה (והיפוכם בעיגולים). ויושר זה מלביש לזה וזה לזה, עד שהגרוע שבכולם מלביש את כולם.
     רוב מאמרי הזוהר וכמעט כולם מדברים רק מבחי' יושר, (ע"ח ענף ה').

כב) יחוד (תע"ס ח"א פ"א או"פ ו'):

ב' בחינות משונות שהשוו צורתן זו לזו, נמצאות מתיחדות לבחינה אחת. עי' ערך "דבקות".

כא) יחיד ומיוחד (תע"ס ח"א הסת"פ א'):

"יחיד" מורה על האור העליון, אשר מאיר ושולט בכל ריבוי המדרגות המשונות זו מזו עד כדי להפכן ולהשוותן לצורתו היחידה. "מיוחד" מורה על גמר שליטתו זאת, כלומר, אחר שכבר השווה והחזיר את צורתן לבחינת יחיד כמוהו. עי' אות יו"ד.

לא) יחידה (ח"ב פ"ב או"פ ו'):

אור המלובש בספירת כתר נקרא בשם "יחידה".

ה' בחי' נרנח"י פנימיים, והמקיפים ב' חיה ויחידה. (ע"ח ש"ה פ"א).

      הגלגלת שה"ס הכתר, משם שורש לנשמה העליונה הנק' יחידה, (ש"ד פ"א ע"ח ). לפי שמקפת כל העולמות בבחי' נשמה לנשמה לבדה ולא בבחי' נר"נ, כי הכלים דע"ס דראש נק' גו"ע אח"פ שבהם מתלבשים נרנח"י, וזהו בע"ס דראש ובא"ק, אמנם בפרצופי אצילות שיש בחי' גוף גם בראשים, כי כל ה"פ אצילות הם בחי' גוף לא"ק יש שם סדר אחר, אשר המוח הוא מדור הנשמה והלב הוא מדור הרוח והכבד הוא מדור הנפש, אך הנשמה לנשמה שה"ס עינים שה"ס ראיה בסוד חכמה, אין יכולת בגוף לסובלה ונשארת מבחוץ בסוד או"מ. ונחלק לג' בחי' או"מ כי כשהוא מקיף את המוח הוא בחי' מקיף אל הנשמה וכשמקיף את הלב הוא בחי' או"מ אל הרוח וכשמקיף את הנפש הוא בחי' או"מ אל הנפש.
      אמנם היחידה שה"ס הגלגלת שה"ס כתר, אינה מקפת את הנר"ן שיהיו בה ד' בחי' מקיפין, אלא נחשבת לאו"מ אחד על כלית וז"ס שנק' יחידהמפני שאינה נחלקת כמו הנשמה לנשמה, אלא היא או"מ יחידה ואין דוגמתה למטה, (ש"ד פ"א בע"ח),

נט) יין המשמח:
בחינות ה"ג, שהן בחינות של ב"ן, שיצאו ונבררו מתוך הקליפות, וחזרו ונתחברו בבנין האצילות, נבחן שגורמות שם שמחה גדולה, וע"כ מכונות הגבורות ההן, בשם יין המשמח. בדומה לאדם שנאבד לו הון רב וחזר ומצאו. (תשפ"א אות ע"ג)