מילון ערכים בקבלה

לח) חיך:
יסוד דחכמה סתימאה דא"א, נקרא בשם חיך. ומכאן נמשך טפת החסד דע"ב, בסוד הזווג דחיך וגרון. (תתקכ"ט אות ק"י).

     כהן גדול ששורשו חכמה בבחי"ג, (ע"ע א"ק) העליונה (תוך מקוה), ועליו כתוב אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, לפיכך כתוב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, דהיינו שמחוייב לידע על בטח שעוד שום איש שבעולם לא ידעה,שמכאן סוד האחדות המרומז בזוהר למהוי עמהון לעילא חד לקבל חד (ע"ע אחד יחיד מיוחד), ואז מלא כל הארץ כבודו כל הארץ לרגלו פדה, אכן אם לוקח אלמנה שגם איש אחר ידעה מקודם לו א"כ בהכרח שכבר אינו נמצא ברה"י, שהרי יש איש אחר ג"כ. וכיון שהוא לא השיג עוד את הסוד אחד יחיד ומיוחד הראוי לגלות סוד האחדות גם ברה"ר, אלא רק בחי' אחד יחיד לבד, לפיכך אי אפשר לו להחזיק מוחותיו בסוד החכמה עליונה, כי צריך לפחוד מל"ב האבן.
     וא"כ הבן הנולד מאותה האשה אינו בבחי' מלא כל הארץ כבודו, אלא עדיין נמצא לו מקום של תיקון הראוי למלאותו, ונמצא שגורם חלל פנוי באור העליון אשר באמת אין שם חלל פנוי אלא בסוד תכלית שמים וארץ והאור ממלא כל עלמין כנודע בסוד רה"י, (ע"ע אחד יחיד ומיוחד). וע"כ כל זרעו חללים.
      משא"כ כהן הדיוט שמוחותיו אינם גבוהים כל כך, נמצא שמותר באלמנה כי הוא באמת כבר ברה"ר בלאו הכי, וע"כ לא אכפת לו כלל אם איש אחר ידעה מקודם לו, אכן אם איש אחר ידעה ומצא בה דבר ערוה וגרשה, אז ודאי אסורה לו כי מעורר אותו ערות דבר לעילא, וגורם לעשות חלל פנוי ונמצא מחלל כל זרעו.

מב) חילות המלכות:
כי מהתמעטות הקומה של המלכות דאצילות, יוצאים כל הפרצופים שבבי"ע, וכל הישות אשר שם. וע"כ נבחנים לחיילות המלכות וצבאיה. (דף תצ"ג אות י"ד)

סא) חיצון:
עי' תשובה קכ"ו <פנימי>.

הבל היותר קרוב למוצא הפה והחוטם נק' פנימי (או ראש). והיותר רחוק נקרא חיצון. (ע"ח ש"ג פ"ג).

נה) מהו חיצון דאו"א.
בחינת או"א שבקביעות, שהם רק בקומת ס"ג, ומלבישים מגרון ולמטה דא"א, ואין להם אחיזה בראש דא"א, נבחן אז קומתם בשם פרצוף חיצון דאו"א. כי הם משורשם מנקודים בחינת חו"ב, וצריכים לג"ר דע"ב, שהוא קומת ג"ר דא"א, שאין להם עתה ממנו רק בחינת ו"ק לבד, וכל ו"ק נקרא חיצוניות. כנ"ל בתשובה נ"ד <חיצוניות>. וע"כ נקראים פרצוף חיצון דאו"א. (אות קע"ח).

כח) חיצוניות (ח"ב הסת"פ ו'):

הזך יותר שבכל כלי נבחן ל"חיצוניות" הכלי, והוא בחינת כלי, לאו"מ המאיר בו מרחוק.

מח) חיצוניות:
ד' מלכים יצאו בעולם הנקודים מד' הקומות דאו"א, מבחינת מחזה ולמעלה. שהם דעת וחג"ת. וד' מלכים יצאו שם מד' הקומות דישסו"ת מבחינת מחזה ולמטה, שהם ב"ש ת"ת תחתונים, ונהי"מ. וע"כ נחלקת ג"כ בחינת תיקונם באצילות: שתיקון המלכים שמחזה ולמעלה, נקרא פנימיות. ותיקון המלכים שמחזה ולמטה נקרא חיצוניות. (תשמ"ט אות כ"ב)

נד) מהי חיצוניות.
ג' הפרצופים עי"מ דאחור, נקראים בשם חיצוניות. משום שהם בחינת ו"ק ומוחין דו"ק, וכל ו"ק נקרא בשם חיצוניות. ולפעמים נקרא רק הגוף דו"ק בשם חיצוניות. והמוחין דו"ק נקראים בשם פנימיות דחיצוניות. (אות ס').

צה) מהי חיצוניות.
עי' לעיל תשובה צ"א <חיצוניות ופנימיות דכלים>.

      אין לך שום בחי' שאין בה פנימיות וחיצוניות. ותבינהו ממ"ש בע"ח שער מ"ב פ"ג שכללות העולמות מתחלקת לה' נחי': שורש עצמות גוף לבוש היכל, דהיינו כאדם הכלול מגוף ועצמות יחד, אשר השורש מלובש בפנימיותו, שאלו ג' בחי' הם אחת. ואדם הזה יש לו מלבוש והיכל לשבת בו וב' אלו נפרדין מהאדם עש"ה.
      פנימיות השורשי: הרי לפניך אשר הוא שורש עצמות גוף, דהיינו הנק' אדם יחיד ומיוחד בג' הבחי' ומכונה ג"כ כתר חכמה בינה השורשים, שכתר ה"ס א"ס שורש לכל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל.
      וסוד חכמה הוא עצמות שבתוך הגוף, דהיינו נשמתו המלבישה לאור א"ס הנמשך בתוכה של הנשמה בסוד חוט א"ס בלתי נתפס רק הנשמה לבדה היא המלבשתו בפנימיותה.
      בינה ה"ס גוף האדם, דהיינו הכלי שהנשמה בתוכו, אשר הנשמה מחיה אותה ואדילו, וגם ה"ס י"ה דהויה: שקוצו של יוד מרמזת לשורש שאין מחשבה תפיסא בו כלל, והיוד חכמה עצמות, וה' ה"ס גוף האדם שנק' בינה.
      וז"ס אדם נברא יחידי: והיינו בסוד הפנימיות הנ"ל לא היה רבים בהעולמות אלא אדם אחד נמשך מהשורש, שהאדם ה"ס י"ה והשורש קוש"י ויותר לא היה בעולמות, אלא שאדם צריך ללבוש והיכל, וע"כ יצא חיצוניותבשביללבושוהיכללהאדם, שה"ס ו"ה. וחיצוניות ה"ס ריבוי בסוד אין רבים פחות מתלת, כי זסו"ה אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ותבין זה יחד עם הכתוב אני בינה לי גבורה, שפירושו שהגוף שה"ס הבינה כנ"ל, כלול ג"ר ממדת הגבורה לפנימיותו כמו שכלול מבחי' החכמה כנ"ל.
      וז"ס ויברא וייצר הנאמר באדם , כי בסוד הפנימיות נאמר ויברא שה"ס בינה, והיינו בבחי' שורש עצמות גוף יחד בלי ריבוי וחיצוניות אליו, אלא כדי להכין לו לבושים והיכלות נאמר וייצר שה"ס רבים וחיצוניות.
      שיצירה ועשיה הם סוד ו"ה שנעשו בסוד לבוש והיכל, כי כן יצאו האורות ונצטיירו לפניו בב' יצירות:יצירה א' מסו"ה בזוהר על הפסוק לית אורחא דמלכא למדבק בי לבר מהיכליה.
      והמלה לבר מהיכליה: יורה שיש כאן חיצוניות ופנימיות בהיכל עצמו, וזהו יצירה א'. ויצירה ב' (ה"ס הלבושים בסוד שנתעטף הקב"ה בלבושו והבהיק את כל העולם כולו מאורו).
      אמנם מקור יצירת לבוש משורשו: ה"ס רקיע שנברא ביום ב' המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, ושם נבראו מלאכי השרת.
      ודע, אשר היכל ה"ס ו' סוד הכתר: כלומר בטרם שנתפשט לחכמה היה יצירה א' הנ"ל דלית אורחא דמלכא וכו'.
      לבוש ה"ס ז' סוד חכמה שלא נתפשטה למטה מרקיע רק בבחי' הנפרדים שנק' לבושים. והנה נתבאר שלבוש והיכל ה"ס כתר חכמה שלמעלה מרקיע שלא נתפשטו למטה מרקיע העליון בסוד הפנימיות, ע"כ נשארו בחיצוניות בסוד ב' מקיפין חיה ויחידה.
      ואבאר כמה בחי' חיצוניות:
      ע' אומות ה"ס חיצוניות: וה"ס הרבים כנ"ל, ונמשכים מיצירה ב' הנ"ל, ונשרשו בהבדלה דאור שנצטיירו מעשיהם של רשעים בסוד ולחושך קרא לילה,... ותיכף בחירת פנימיות מתוך החיצוניות כי הבדלה ה"ס בחירה כמ"ש ז"ל שבחר במעשיהם של צדיקים כיתרון האור מן החושך, ונשרשו מאליו בחי' רבים דהיינו צדיק ורשע שהם סוב ורע.
      ועתה אבאר החיצוניות בסוד אותיות כ"ב דאלפא ביתא: שהאותיות מצטיירות בסוד ניצוץ ורקיע, שניצוץ ה"ס נקודה בהיכליה: כנ"ל, דלית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לברמהיכליה, אלא כנקודה בהיכליה והבן היסב.
      שנקודה ה"ס ניצוץ וה"ס י'עילאה דץ' בטרם שהופרש הרקיע והיה כולו זקוף כזה י ודהיינו שהיה בסוד קו עומד ואח"כ נטה קו,
      שז"ס נוטה שמים כיריעה , דהיינו כזה ץ ובסוד מים עליונים היה י-, דהיינו מסוף העולם עד סופו היה הקו פרוש, אלא אח"כ בסוד חיצוניות נעשה סוד מים תחתונים כזה ית שהם (*)כמו ד' הפוכה ת. כלומר דלים וריקים מכל.
      (*)הגהה: שה"ס צדיא וריקניא הנק' חיצוניות דבחי"ד.
      וכבר ידעת סוד ה"פ געסמ"ב כי גם אותיות כ"ב נחלקו לד' פרצופין כי
      א ב ג ד ה ה"ס כחבתו"מ דגלגלתא.
      ו ז ח ט י ה"ס כח"ב תו"מ דע"ב.
      כ ל מ נ ה"ס כח"ב תו"מ דס"ג. וחסר כאן אות מיוחדת דה"ת שלאחר הד', כי ז"ס הזדככות דבחי"ד כי ה' דא"ב ה"ס בחי"ד ונזדככה בפרצוף ע"ב בסוד י', שבאמת ה"ס ד' משותרתבו' קטועה דה' דא"בשבגי' י'והיינו הזיכוך לבחי"ג ז"א, ואח"כ נזדככה לבחי"ב בינה.
      וכאן נ' כפופהבמקוםה'נ' דאשרישה"ס הגו בכסף סיגים, וע"כ נקל ס"ג ועי' בירידת נה"י דס"ג לזו"ן פנימיים.
      ס ע פ צ ה"ס כח"ב תו"מ דמ"ה. וגם כאן חסר אות חמישית דמלכות, (ונעשה סוד לבוש מקיף דחיה) שז"ס אשר ז"א הוא ס"ס וחסר מלכות, כי המלכות יצאה בפרצוף לפני עצמו בסוד ב"ן,
      והיינו ק ר ש ת ה"ס כח"ב תו"מ דב"ן, וגם כאן חסר אות חמישית מפני שנעשית סוד היכל, ע"ש בע"ח שמ"ב שה"ס מקיף דיחידה. ובזה תבין שכח"בתומ דב"ן ה"ס חיצי חיצוניות.
      קוף ה"ס כקוף בבני אדם כמ"ש ז"ל כולם בפני חוה כקוף בבני אדם, כלומר פנימיות מסתכל ע"ג חיצוניות, וחיצוניות נעשה כקוף בבני אדם.
      ריש ה"ס כי גם במלכותו נולד רש, דהיינו כמו דיהנ"ל.
      שין ה"ס בינה שהיא מאירה בסוד תלת ראשין.
      תיו ה"ס תיו חיים הנמשך מסוד חשהי"ס בינה דע"ב, אלא כרעא דקי שנמשך לחיצון דחיצוניות בסוד קוף בבני אדם היא שחזרה ונגנזה בתי. וז"ס שיש ת' מות ות' חיים, וה"ס המלכות הנשמרת מהקלי' ומגבהת כרעא דילה.

צט) מהן חיצוניות דחיצוניות דאחור.
עי' לעיל תשובה צ"ז <חיצוניות מצד אחור>.

צא) מהם חיצוניות ופנימיות דכלים.
ענין החיצוניות ופנימיות דכלים, נעשה עם צמצום הב'. כי מחמת השיתוף דמרת הרחמים בדין, שעלתה המלכות למקום בינה ונעשה הזווג בנקבי עינים, יצאו כלהו אח"פ לבר מן המדרגה, ונפלו אל המדרגה שמתחתיה, וכן אח"פ דראש נפל לבחינת גוף, ואח"פ דגוף נפל לבי"ע ונעשו לחלל פנוי. וכן נבחן שזו"ן דראש שמתחת נקבי העינים נפרדו מע"ס דראש, והיו למקיפים דחיה יחידה, וזו"ן דגוף נפרדו והיו לכלים חיצונים מקיפים דלבוש והיכל. וכן הכלים דכל פרצוף לא נשאר בהם אלא בחינת ג"ר דכלים, הנקראים מוחא, עצמות, גידין. אבל הבשר ועור נעשו למקיפים. וכן כל פרצוף מתחלק על החזה, כי מחזה ולמעלה לא שלט בו צמצום הב' כלל, כי הם הכלים דהב"ד חג"ת עד החזה, שאפילו בנקודים היו נמצאים למעלה מהפרסא, והסיום שנעשה בצמצום ב' וכו' הרי שמכח הצמצום ב' נתחלקו הע"ס לב' בחינות, לכלים דפנים שעליהם לא שלט צמצום הב'. ולכלים דאחור, שהם אח"פ או תבה"י שכבר שלט עליהם צמצום הב'. וכן כל אלו ההבחנות הנ"ל נמשכים מזה השורש כי אח"פ דראש נעשו לאחורים וחיצוניות דראש. ותבהי"מ דגוף, נעשו לחיצוניות ואחורים דגוף. במלה אחת, בכל מקום שתמצא איזה הבחן בין אחור ופנים או פנימיות וחיצוניות, הם נמשכים מן התחלקות הע"ס לב' בחינות, מחמת עלית מלכות המזדווגת למקום נקבי עינים, ומחמת עלית מלכות המסיימת למקום החזה.
ומה שנאמר בכ"מ שחיצוניות דעליון נעשה פנימיות לתחתון, או אחורים דעליון נעשה פנים לתחתון, אין בזה, משום חילוף הבחינות, אלא משום שכל אח"פ דעליון, ירד אל המדרגה שתחתיו, ע"כ נמצא תמיד שאחורים דעליון שהם אח"פ והפנים דתחתון שהם גו"ע ונקבי עינים, הם שניהם דבוקים זה בזה. וע"כ בעת שהעליון מתקן את האחורים שלו מתתקן עמו יחד גם הפנים דתחתון, ומכאן הכלל דאחורים דעליון הוא פנים לתחתון. או חיצונית דעליון הם פנימיות לתחתון. וזכור זה, כי הוא מפתח גדול. (אות קס"ח).

נו) מהי חיצוניות ז"א.
ג' הפרצופים עי"מ דאחור של הז"א, נבחן לחיצוניות ז"א. כנ"ל בתשובה נ"ד <חיצוניות>. (אות קפ"ד. וקפ"ה וקפ"ח).

צו) מהן חיצוניות כלים.
עי' לעיל תשובה צ"א <חיצוניות ופנימיות דכלים>.

צז) מהן חיצוניות מצד אחור.
הכלים שמחזה ולמטה, נקראים בשם חיצוניות הפרצוף, כי כל נה"י הם לבר מגופא. ונבחנים לבי"ע. ותחילה מתחלקים לפנים ואחור, כי הב"ש ת"ת, להיותם בחינת ז"ת דבינה דגופא, נקראים פנים. מפני שאין מיעוטה מחמת עצמה אלא מחמת שהיא שורש אל הזו"ן. ונהי"מ נקראים אחורים, שעיקר היציאה לחוץ מאצילות נופל עליהם. וע"כ יש ב' בחינות חיצוניות: א' חיצוניות מצד פנים, שהם ב"ש ת"ת. ב' חיצוניות מצר אחור, שהם נהי"מ. ומלכות שבחיצוניות מצד אחור, נבחנת בשם חיצוניות דחיצוניות דאחור. והנה החיצוניות מצד פנים, נעשה למקום בריאה. והחיצוניות מצד אחור בלי המלכות, נעשה למקום עולם היצירה, והחיצוניות דחיצוניות דאחור, שהוא המלכות, נעשה למקום עשיה. (אות א' וה').

צח) מהן חיצוניות מצד פנים.
עי' לעיל תשובה צ"ז <חיצוניות מצד אחור>.

נז) מהי חיצוניות נה"י אמא.
נתבאר לעיל בתשובה י' <ב' עיבורים כוללים דחיצוניות> שאין שום הפרש ביציאת המוחין ממקורם באו"א, כי הם תמיד בקומת ע"ב המגולה, היוצא על המ"ן דמזלין, ואפילו המוחין דעיבור א' של הז"א שוה בזה למוחין דיחידה דז"א. וכל ההפרש הוא רק במצבים של העיבור. וכן במדת הזווג דאו"א מאיזה פרצוף שמשפיעים לו, ע"ש. ונמצא שבחינת עיבור דחיצוניות. הוא מקבל מבחינת נה"י דחיצוניות דאמא, מבחי' פרצוף עיבור שלה, וכן בחינת יניקה דחיצוניות דז"א, הוא מקבל מנה"י דיניקה דחיצוניות דאמא, ובחינת המוחין דחיצוניות, שהם המוחין דו"ק, הוא מקבל מנה"י דפנימיות דחיצוניות דאמא, דהיינו מבחינת המוחין דו"ק שלה. ובזה היא משלמת לו עי"מ דחיצוניות. ועד"ז היא משפעת לו עי"מ דפנימית דז"א, מג' בחינות נה"י דעי"מ של ג' הפרצופים הפנימים שלה. (אות קפ"ה. וקפ"ו וקפ"ז).

נח) מהו חיק או"א.
כשזו"ן עולים לבחינת מ"ן אל היכל או"א, ונכללים במסך של נה"י דאו"א, נבחנים שעלו לחיק דאו"א, כי נה"י נקראים חיק (אות קל"ז).

נד) מהי חירות.
נתבאר לעיל בתשובה י"ט <בן חורין>. (אות נ"ט).

זהו נעשה ע"י מלאכה גדולה, כי מתחילה הוריד אור העליון למקום התחתון, דהיינו אור דנה"י דס"ג דאותו פרצוף עד סיום רגליו כמו שהיה בטרם הצמצום דנה"י דא"ק, ומחמת זה נתערבו נה"י דס"ג אלו עם בה"י הפנימים דאותו פרצוף דהיינו בחי"ב עם בחי"ד, ובפגמה הנה"י דס"ג ומוכרחה תיכף להסתלק למקומה למעלה מטבור, כדי לקבל תיקון דאגלאי מלתא למפרע, אכן מכח העוה"ב לקחה עמה גם גו"ע דנה"י הפנימים שיש שם בחי"ד, שמכח זה עלתה ה"ת גם לעינים דס"ג ונבקעה לב' מדרגות גו"ע ואח"פ, וממילא נחתך ונפסק יסוד אמא במקום עינים דישסו"ת ששם החזה.

      החיתוך הזה הנבחן באצבעות רגלין דכל פרצוף מובן כמו חושך החותך בהאור, כי במקום חושך אין אור כמובן. וע"כ בהגלות אור העב שהוא בחי"ד בעת שאין בה זווג דהכאה הרי נבחנת לנקודה שחורה חשוכה, וממילא מסתיים האור של המדרגה.
      ודע שז"ס סוף, וע"ס דנה"י המתחייבים להיות בכל מדרגה, כי בחי"ד של הראש וכן של התוך אינם מסיימים וחותכים את המדרגה, כי שם אור העב מחובר בקומה שוה עם אור הזך, ואדרבא כל העב יותר חשוב יותר, וע"כ אין הפה והטבור נבחנים לגריעותא יותר מט"ר. משא"כ כשמתפשטים אותם הד' בחי' מטבור ולמטה בלי שום זווג דהכאה, אז ודאי שכל הזך חשוב יותר וכל העב הוא חושך כלפי הזך, וע"כ העב בתכלית שהוא בחי"ד הוא נקודה שחורה בלי לבנוניתא כלל, וממילא נעשה חיתוך וסיום באור מסבת בחי"ד, וע"כ נבחן לאצבעות רגלין דפרצוף זה, כי אורות הפרצוף אינם נמשכין יותר.

לט) חכם בבינה:
בחינת הזכר שבישסו"ת, דהיינו ישראל סבא, ה"ס חכמה. וכללות ישסו"ת היא בינה, וע"כ יש"ס הוא סוד וחכם בבינה. וישסו"ת, ה"ס ה"ר דהוי"ה, ויש"ס נרמז בהעוקץ שמאחורי הד' שבה"ר זו. (תתפ"ד אות ל"ה).

כט) חכמה (ח"ב פ"א או"פ ר'):

ידיעת התוצאות התכליתיים, מכל פרטים שישנם בכל מציאות, נקראת בשם "חכמה".

נו) מהי חכמה דל"ב נתיבות.
חכמה דל"ב נתיבות היא חכמה שבסוד הדעת, שנתבאר לעיל בתשובה נ"ה. ע"ש. וענין ל"ב נתיבות שהחכמה הזו נקראת, הוא מרמז על כ"ב אתוון וי' אמירן שהיא תמיד כלולה מהם. כמ"ש הרב, שכ"ב אתוון הן בינה. וי' אמירן הם י"ס דזו"ן בעיבור הבינה. (עי' אות צ"ו) כי לא יצויר מציאותה של חכמה זו, זולת בצירוף זו"ן בעיבור הבינה, כי אז חוזרת הבינה לחכמה בשביל להאיר הארת חכמה לזו"ן. ולכן כל זמן שיש לבינה קומת חכמה צריך זו"ן להשאר בראשה בבחינת מ"ן של העמדה וקיום המוחין, ששם הוא משמש לדעת שלה. אבל לולא זו"ן, היא חוזרת תכף לבחי' עצמה, שהיא חסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא. ועל שם זה מוגדרת חכמה זו בשם חכמה דל"ב נתיבות. (אות צ"א. ואות צ"ו. ואות ק"ב).

נז) מהי חכמה הנכללת בכ"ב אתוון וי' אמירן.
כבר נתבאר לעיל בתשובה נ"ו <חכמה דל"ב נתיבות>. (אות צ"ו).

לח) חכמה עילאה סתימא:
נודע, שמסך דעתיק אינו שולט על ג"ר דגלגלתא, משום שנתקנה בבחינת ם' דצל"ם, שהיא ג"ר דבינה, ושליטתו מתחיל בבחינת ז"ת שלה, והמסך דמלכות דראש דעתיק, הוא קרומא דאוירא החוצה בין גלגלתא ובין מו"ס, כי הוא קרומא דאתחפיא על מו"ס. וקרומא זו מוציא ג"כ את ז"ת דגלגלתא מבחינת מלכות דראש דעתיק, וסותם אותו, משום שז"ת דבינה, כבר צריכים להארת חכמה, והמה מתמעטים ע"י המסך הזה דמלכות דראש דעתיק, ולפיכך נקרא ז"ת אלו בשם "מוח סתום שבגלגלתא" או ''חכמה סתימאה עלאה" דהיינו להבחין בין מו"ס דא"א, שהוא בחינת צ' דצל"ם, ובין ז"ת דגלגלתא שהם באמת בחינת גלגלתא, אלא שנתמעטו מחמת שהם שרשי זו"ן, ע"כ נקרא ז"ת דגלגלתא ח"ס עלאה, ומו"ס נקרא ח"ס תתאה. וההבחן ביניהם רב הוא, כי חכמה עלאה סתימאה, מזדכך בעת גדלות, כי נפיק י' מאויר דיליה ואשתאר אור. אבל מו"ס דא"א, נשאר סתים בקרומא, כנ"ל בתשובה ד' <אזדכך וסתים>, ע"ש. (מבוא שערים שער ג' חלק ב' פרק ד'. א' שכ"ב אות ס"ג).

נח) מהי חכמה קדומה.
חכמה דא"א נבחנת לחכמה קדומה, בשביל שאינה מאירה באצילות מא"א ולמטה, משום שחכמה זו נתקנה בקרומא דלא פסיק לעלמין, כלומר, שאפילו בעת הארת ע"ב ס"ג העליונים שכל הפרסאות נפסקות, וכל תחתון עולה לעליון שלו, וכו'. גם אז אין הקרום שתחת החכמה סתימאה דא"א נפסק, וכל בחינת החכמה המושפעת לאו"א וזו"ן היא רק מבחינת חכמה שבסוד הדעת, הנקראת ג"כ חכמה דל"ב נתיבות. כנ"ל בתשובה נ"ה <חכמה שבסוד הדעת> ונ"ו <חכמה דל"ב נתיבות>. (אות פ"ה).

נה) מהי חכמה שבסוד הדעת.
ב' מיני חכמות נבחנות באצילות: א' היא חכמה קדומה, שהיא חכמה דא"א הנסתמת בקרומא דלא לאתפתחא. ב' היא חכמה שבסוד הדעת שפירושה, שאינה נמשכת אלא ע"י המ"ן דזו"ן שהוא הדעת, דהיינו ע"י ב' המזלין: ונוצר ונקה. שהם ת"ת ויסוד הנקראים דעת, הנעשים למ"ן לאו"א, בעת עליתם לג"ר דא"א. וכיון שאין חכמה זו נמשכת רק ע"י ב' המזלין שהם בחינת דעת, שהם בחינת מ"ן דזו"ן, ע"כ היא מוגדרת בשם ''חכמה בסוד הדעת. וכבר נתבאר ענין זה לעיל בתשובה י"א <אין דעת אין בינה> בביאור אם אין דעת אין בינה, ואם אין בינה אין דעת. ע"ש. (אות פ"ה).

      כדי להבין איזה פרצוף מן פרצופי אבי"ע, צריכים להשים נגד העין בשעת העיון בו בכל הענינים הנוהגים בבנין כל פרצוף, שהם:
      א' הסתכלות א' וב'.
      ב' ניצוצין.
      ג' או"ח המסתלק למקורו.
      ד' או"ח המלביש.
      ה' היוצא מהפרצוף.
      ו' הבא להפרצוף.
      ז' נקבים.
      ח' שערות.
      ט'...... (חסר ההמשך)

סב) חלב:
בעת הלידה, שהדלת דקטנות חוזרת לשליטה, מכח עלית ה"ת לעינים, שישסו"ת יורדים ומתמעטים לבחינת ו"ק, ונסתלקו מהם הג"ר, כנודע. (עי' תשובה כ"ו) ולא נשאר שם אלא אורות דרוח נפש, אשר אז עולה שוב אור הרוח לכלים דחב"ד, ואור הנפש שהיה בנה"י, עולה לכלים דחג"ת, הנה עולה עמו ג"כ, בחי' העביות דהוד יסוד ומלכות שלא נבררו, ונכללים בהזווג החדש דחג"ת, שהוא בחי"א, ומקבלים בחינת מסך מתוקן דבחי"א מתוך התכללות בזווג ההוא, ואז נעשו לחלב, כי קומת החסדים היוצאים שם על בחי"א, נבחנים לחלב. וכשז"א יונק ומקבל לתוכו החלב הזה, הוא משיג בחינת העביות דהוד יסוד מלכות, המתוקנים במסך דעליון, וגם הוא עצמו, נעשה בסופו ראוי להזדווג עליה, ויוצא בו קומת ה"ח וה"ג. ולפיכך נחשב החלב שהוא יונק, לבחינת האודם שבו, כי נעשים בו לבחינת עביות מתוקנת במסך דבחי"א. וכל עביות הנמשכת מאמא, נבחנת לאודם, כי בינה דצמצום ב' מכונה ארץ אדום, כנודע. (א' קס"א אות ק"ח. אלף קל"ז אות ל"ב. א' קמ"ד אות נ"ט).

סג) חלב ודם:
חלב (בצירי תחת הח') שהוא השומן, נמשך מטפת מ"ד דאבא. ודם, נמשך מטפת מ"ן של הנקבה. ומשניהם נבנה ז"א והן קריבין לגבוה. (א' קס"ב אות ק"י).

ק) מהי חלה דאלף הא' דבריאה.
חלה בינונית היא אחד מחמשים. ואדה"ר היה תופס ג' עלמין בי"ע, שהם שתא אלפין דרגין דנשמתין, וחלק א' מחמשים שבהם הוא ק"ך. והנה אדה"ר הוא חלתו של עולם, כי אחר החטא לא נשאר בו כי אם בחינת חלה, והיה צריך להשאר בו ק"ך דרגין דנשמתין, אמנם לא נשאר בו כי אם ק' דרגין. והטעם הוא כי באלף הראשון דבריאה. שהם או"א דבריאה, לא זכה בהחלה שלהם, כי אם מעשרה פרצופים שמזו"ן דבריאה ולמטה. (אות קי"ג).

      הוא הארה תמה ושלמה, אלא שנתערבבה מסיבת חיסרון של משהוא, וכמו שאמרו ז"ל אין חלום בלי דברים בטלים. כלומר שאיננה בבחינת הכל הבל ובטל אלא המעט שנחסר בה בהכרח דבר בטל הוא, כלומר שנתבטל מה. באופן שגדר החלום הוא בביטול מקצתו וגדר ההבל הוא בביטול כולו. וז"ס בחלום אדבר בו שנאמר לאהרן משא"כ משה הוא כדבר איש אל רעהו, כלומר בתכלית ההספקה לא תחסר אף משהו שזהו נקרא בהקיץ. ועוד, כי כל הארהשנתבטלהבמשהולא תופיעבהווה רקבהיה, וע"כ נדמה העליון כמו חלום שלא יארע השגתו לאדם בהווה אלא מבחיבת היה בלבד, וטעם שאין ענין מקצת נוהג ברוחביות ונדר שהופר מקצתו הותר כולו. וע"כ אע"פ שלא נחסר מההארה רק משהו דמשהו, עכ"ז אין התחתון יכול עוד להדבק שם עד שיתקן אותו החסרון.
     וזה סוד חסרון לא יוכל להמנות שאע"פ שהמקבל ישגיב ויקבל כמה ההארות גדולות אחרות, עכ"ז לא יתמלא משום זה החסרון הקודם עד שמתקן בודם שקלקל.
     הבל בגי' ל"ז כמילוי ס"ג: כמ"ש במ"א (ע"ע חושים), שכריית כלי הקבלה לא יצוייר אחרת זולת על ידי הבלים היוצאים מהפה, דע"כ משה גלגול הבל, וא"כ אי אפשר שיתמלא הויאה דס"ג ששם היה שביה"כ זולת ע"י הבל, ולכן נרמז שם חשבון המילוי דהוי"ה דס"ג להראות התיקון דידה.

ל) חלון (ח"ב פ"ב או"פ ע'):

הכח מבחינת עביות המסך, הנבחן בע"ס דראש מדרגה או בע"ס דעגולים, הנה כח עביות זה המתפעל בהם עם האו"ח העולה אליהם ממסך, נקרא בשם "חלון". פירוש: כי או"ח הנדחה מבחי"ד מחמת עביותה, נעשה לבחינת כלי קבלה לאור העליון, במקום בחי"ד שהיתה כלי קבלה בא"ס ב"ה. והוא מטעם, שהאו"ח הוא באמת כלול מעביות דבחי"ד, מחמת שהיא המשיכה אותו אצלה מא"ס ב"ה (עי' הסת"פ ח"ב אות ע"ט ד"ה וזה). אמנם אין עביות זו ניכרת, רק בכלים דגוף, להיותם מתפשטים, ממטה למסך, דהיינו למטה מבחי"ד של ע"ס דראש, וע"כ עביות דבחי"ד שבמסך שולטת בהם, ולפיכך, נחשבים לכלים גמורים, להתלבשות האור העליון בהם. משא"כ בע"ס דראש, שהן בהכרח למעלה מבחי"ד שלהן, אלא שאו"ח עולה אליהן ממטה למעלה, ואין עביות דבחי"ד שבמסך יכולה להתכלל ולעלות עם האו"ח, למעלה ממקומה, לט"ס ראשונות ממנה, ולפיכך, אין האו"ח הזה נעשה שם לבחינת כלים גמורים, אלא לבחינת שרשים לכלים בלבד. וע"כ נקראת התלבשות ט"ס באו"ח זה, רק בשם התקשרות (עי' לעיל אות כ"א). ועם כל זה, כלפי ט"ס דראש, נבחן גם האו"ח הזה, לבחינת "כח של עביות", כי על כן נעשה לכח התקשרות, עכ"פ, להתפיס אותם בנאצל. והנה כח זה מכונה בשם "חלון", כי בכניסת או"ח ואו"י להאיר את הכלים הזכים דעגולים, שאין בהם הכר של עביות כל עיקר, הרי כח של עביות שיש באו"ח, הוא שפל בהרבה מהם, וע"כ פחות ומשפיל את דופני הכלים דעגולים, "דרך כניסתו בהם". בדומה, לנקב וחור שישנו בחדר, שהוא פחת וחסרון בכותל החדר, אמנם הוא דרך כניסה לאור השמש. וכן כאן, הפחת והחסרון שנעשה בדופני הכלים דעגולים, מכח עביות שבאו"ח, אינו נחשב בהם כלל לחסרון, אלא לחלון, כי זולתו לא היה להם שום אור, שהרי אינם מקבלים שום אור, אלא דרך הקו, בכח מסך שבו.

נ) חלון (ח"ג פ"א אות ד'):
הוא בחי"ג של ראש, המלובש באו"ח.

כלי היסוד נק' חלון להיותו המקום המיוחד בפרצוף העליון שדרך שם יוצא האור דעליון להתחתון, ודומה לחלון של בית שהוא מיוחד להבית אור השמש להבית, וחלון היינו מסך. ונק' חלון משום שמשפיע אור העצמות.

      (ה"ס אומ"צ) שדרך שם נשקף העליון אל התחתון בסו"ה משגיח מן החלונות, והוא מתוקן יפה יפה לת"ת הבית. ויש ג"כ בחי' חרכים : שדרכם נשקף ג"כ העליון להתחתא, אכן נבחן בו ב' גרעונות בערך החלון, הא' שאינו מתוקן ועשוי לת"ת הבית אלא אדרבה שהם מנוולים הבית. והב' שאין כל תמונת העליון נשקף דרך שם אלא מקצתו, שזה נק' במחה מציץמן החרכים, מלשון הציץ ומת הציץ ונפגע, שאין זה בחי' בהיריות אלא מבהיק לשעתו כמו ניצוצין דנפקין ומתדעכין. ובזה תבין דרבב"ח תא ואחוי לך שמיאורקיעאדנשיקיאהדדי: שה"ס כל"א האמצעי בין תוך דמקוה שנק' רקיע ובין הארץ שה"ס העולם הזה שהוא קצה השמים וראש הארץ, ובסו"ה מקצה השמים מוצאו.
      חזא דאיכא כוותא ברקיע: כלומר חלון כנ"ל שדרך שם נראים העליונים דרי שמיא. הניח שם חפציו וחזרליטול אותם ולא מצאם, אמר איכא גנבי הכא, א"ל תא למחד ותשכחינין, את' למחר ואשכחינין, א"ל מאי האי, א"ל מאי הא', א"ל האי גלגלי דרקיע הוא דהדר:
      פירוש, כי עגול יורה שאין שם הבחן בין קטן לגדול כי אין בציור העגול שום בליטות אלא הכל שוה, כן הענין גלגל הרקיע שמקומות הסתומים ומקומות הפתוחים כולם שותם, וע"כ הוא מתגלגל תמיד כדי להראות ולפעול עם כל בחינותיו כקטן כגדול. וזה שתירץ לתמיהתו כי עכשיו בכל"א היכי דנשקי ארעא ורקיעא ראה החלון דאומ"צ משמש בו, ואח"כ כשחזר והסתכל באותו מקום ראה שסתום הוא כבתחילה, ותירץ לו שאין בבחי' עגולים שום העלמה אלא שתמיד מתגלגל. וזיל השתא ותא למחר ותו תשכח ליה, כי החלון יחזור למקום הזה ואח"כ שוב יתגלגל משם ויראה לך כסתום.
      וז"ס חלונות שבעגולים: שדרך שם משפיעים ספירות עליונות לתחתונות, אמנם חלונות אלו אינם תלויים במקום אלא תלויים בזמן בהיותם מתגלגלית ולפיכך נדמה לך שלפעמים נפתח חלון ולפעמים חזר ונסתם.
      וזסו"ה ותחל רוח ה' לפעמובמחנה דן, בסוד כמלך במדינה. דהיינו מבחי' העגולים אין השפע מגיע אלא בזמנים שההלונות חוזרים למקום בחינתו, וע"כ אינו נמצא תמיד תחת השפע.
      באופן ב' משמעות בעגולים : הא' ששפעם אינו קבוע אלא כגלגל החוזר בעולם עולה ויורד, ומשמעות ב' שאין שם שום גריעות או חשיבות אלא תמונה עגולה, וז"ס גלגל בשנה כמלך במדינה.

יש ג' בחי' חלונות שהם יסודות דעליון כנ"ל (בערך חלון). דהיינו יסוד דא"א המשפיע למוחין דאו"א ויסוד דאו"א המשפיע למוחין דז"א, ושניהם אלו נק' חלונות גדולים משום שמשפיעים מוחין דג"ר ממש, אמנם יסוד דז"א המשפיע לנוק' נק' חלון קטן וצר משום שאינו בחי' מוחין דג"ר ממש אלא הארתם בלבד.

קא) מהו חלון פתוח.
המסך דבחי"ב, שעליו נעשה הזווג דאו"א לצורך עולם הבריאה, נבחן למסך מפסיק על אור החכמה, ורק אור חסדים המופרשים מחכמה מושפע להם דרך המסך הזה, והוא מטעם שרגליה נוגעות בהפרסא שבין אצילות לבריאה, והמסך דבחי"ב שביסוד שלה נכלל בהפרסא, המסיימת לכל הארת אצילות. ולפיכך נבחן פי יסוד דאמא, ששם נעשה הזווג לצורך הבריאה, בשם פי יסוד סתום, או חלון סתום, או מסך בפי החלון, כי החלון המשפיע האורות אל הבריאה, הוא סותם על אור החכמה. אבל המוחין דס"ג דאצילות, אע"פ שגם אמא משמשת במסך דבחי"ב בפי היסוד שלה, אמנם שם אין המסך סותם על אור חכמה, ויכולה לעלות ולקבל חכמה בעת שיש לה מ"ן, וע"כ נבחן שם המסך בשם חלון פתוח, כי הוא פתוח שם לקבל חכמה. וכן נקרא פי יסוד פתוח מאותו הטעם, כי אין שם מסך מפסיק שיסתום על החכמה. (אות כ"ט).

קב) מהו חלון צר.
המסך דבחי"ג נבחן בשם חלון צר, וכשז"א מקבל הארת חכמה הוא מקבל דרך המסך הזה. ונקרא חלון צר, משום שהוא צר מחסדים וארוך בחכמה, כלומר, שהוא בחינת יסוד דאבא החסר מהשפעת חסדים לגמרי, ואין בו אלא אור חכמה בלי חסדים. והשפעת חסדים מכונה רחב, והשפעת חכמה מכונה ארוך, כנודע. (אות ל').

      ההפרש ביניהם כמו מזווג דפיוסא לזווג דהכאה, בסוד ע"ה מכה ובועל, כי פי יסוד נק' חלון, כמ"ש בע"ח שמ"ב, שה"ס עטרת יסוד הנק' מלכות שבגופו דז"א, ששם מתגלים החסדים העליונים הנאמנים באנקת"ם, וא"כ אע"פ שהאורות העוברים דרך פי יסוד המה ג"כ בסוד זווג דהכאה, אמנם הוא בחי' זווג דהכאה בפיוסא: שמפייס מתחילה והדר בועל, כי מפייס את החושך בנוק' בריבוי החסדים, שבזה מתעלים החסדים ומתמתקים בסוד החכמה וקימה. ונמצא שסוד הכאה ממשיכה ג"ר ע"י פיוס חסדים, שז"ס ואאב"ח האל. וז"ס כל הארות שבאצילות המה בחי' עצמות דחכמה, כי מלובשים בלבושי חכמה דאנקת"ם מחמת שעוברים דרך חלוןשהיאפייסוד: שה"ס עטרה שעטרה לו אמו. וז"ס חיוהי וגרמוהי חד בהון: חיוהי ה"ס חיה וחכמה, וגרמוהי ה"ס אור דחסדים המתגלין אפומא דאמאשה"ס מלכות שבגופו שהם ג"כ אלקיות ממש בסוד אנקת"ם. מסכים המה בחי'מלכות בלי יסוד, שה"ס ע"ה מכה ובועל, שאין שם פיוסא מקדם הביאה, וע"כ אם טפה דג"ר הוא הרי הוא חסדים, והיא יושבת בחושך,
      שז"ס חושך דבריאה: כי אמא מקננא בבריאה, כלומר שכל הבחינות הנמצאות בבריאה המה מזווג דהכאה על מסך דבינה שה"ס מסך דבחי"ב. שיש שם סיתום דחסדים בבחי' ג"ר בלי חסדים וה"ס בריאה,
      וע"כ נק' זה קן ציפור: להיות כל העוברדרך מסך אינו כבר במדרגתוהא', כמ"ש בע"ח שמ"ב, אלא נבחן כתולדה ממנה, ומשמיענו הזוהר אשר אמא מקננא בבריאה. כלומר שאינה מעמידה תולדות מבחי"ב רק בהבריאה, ומקום הולדות תולדות הוא קן שאין הצפור מולדת אלא בקן המוכן לה.
      ז"א מקנן ביצירה: וכן מסך עיצירה הוא ג"כ הכאה בלי פיוסא, כלומר שמסך דו"ק המקנן ביצירה נותן לה חסדים בניכוי חכמה, ונמצא שהמקבל חסר ג"ר, וע"כ יצירה ו"ק בלא ג"ר, והוא ג"כ מכה ובועל. כלומר, שיש הכאה וניכיון בלי פיוסא כי בבריאה יש ג"ר בניכיון ו"ק, וביצירה יש ו"ק בניכיון ג"ר מסבות הזווגים דדו"נ, משא"כ באצילות מפייס לה בסוד לבושים ארוכים דג"ר, שהטפות דזווג מלובשיו בלבושי חכמה וממילא החכמה והחסדיו תמים יחדיו, ואין כאן הכאהונכיון בסיבתהזווג, וז"ס תרנגולאהמשלשוכנפיולמטה ומפייס לה ומבטיח לה שיעשו לה לבוש ארוך עד הארץ כמ"ש חז"ל. (עירובין ק. ורמזו בזה לסוד זווג דפיוסא, שכל עיקר הפיוס ה"ס לבוש ארוך שממציא להנוק' מסוד ג"ר וא"א והבן.
      לבוש הוא משפיע ע"י חלון: וסוד מסך שבפי היסוד נק' לבוש, שפירושו חיצוניות, כי כל המשפיע משפיע בדבר היותר עב, אלא בסוד פיוסא כנ"ל נק' לבוש. אמנם שיורילבושמשפיעיםע"ימסךממש, שמסך שממעל להבריאה נק' שיורי לבוש, עיין בע"ח שמ"ב פ"ד (ע"ע שיורי לבוש דיושר מוציאים שמים דעגולים).

      שורש זה הוא מסו"ה צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו, כי יש צר וצרה שהם זו"נ דקליפה.
     חלוצים: ואפשר להבין זה מסוד ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שעליהם נאמר חלוציםתעברו לפני אחיכם ע"ש. וה"ע חליצת הנעל, כדי שלא יכשל בקוצים וברקנים שעל האדמה הארורה שנאמר עליה קוץ ודרדר תצמיח לך, אשר ע"ז התפלל דוד והודה לה' כי חלצת נפשי ממות את עיני מדמעה את רגלי מדחי, וענין קוץ הזה ה"ס בחי"ד שאין לה תקנה זולת בהנעל שעל הרגל, אשר ע"כ נתקללה האדמה בקוץ ודרדר. אכן יש אדמת קודש.
     אדמת קודש: והוא המקים המשומר בעזרת הכל יכול, שלא ימצא ולא יראה שם שום קוץ ח"ו, וע"כ לא ידח ממנו נידח. וזסו"ה של נעלך מעל רגלךכי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, כי בעזרתו ית' עמד על אדמת קודש. ולפיכך נפטר לגמרי מלשאת מנעלים.
     וסוד שלהוא מלשון שאלאלא בסוד ושלףהוא מלשון שאל אף. וז"ס לקיים כל דבר על הגאולה ועל התמורה ושלף איש נעלו ונתן לרעהו.
     ומתחילה צריך לבאר סוד
     הגאולה והתמורה: כי יש גאולה שלימה בסוד השמים שמים לה' (מקו"ה) ויש גאולה שעדיין בלתי שלימה (שה"ס בכח אנקת"ם). אלא בזמן השתא אלפי שני היא משמשת במקום הגאולה שבשמים, שבזה נתן ענין שכר ועונש לבני האדם, וזסו"ה, והארץ נתן לבני אדם. וכיון שמשמשת במקום העליון, ע"כ נק' תמורה : כלומר אור גאולה קטנה תמורת אור הגאולה הגדול והשלם בתכלית. אכן שני פרצופים מלאים אור המה שלכל אחד יש ראש תוך וסוף (ע"ע רת"ס)
     שנתבאר שם אשר המלכות דסוף איננה ראוי' לאור ההסתכלות המתפשט להכאה. והסברנו הטעם משום שבאו"ח העולה המקורי העומד בהטבור אין שם דינין לגמרי. ולפיכך אחר שנתלבש וירד להכלים אין שם מקום להכאה, ותדע שמקום זה נק' אדמת קודשוהעליון אומר במקום שאמר משה משה אומר עכשיו של נעלך מעלרגליך: כלומר אם תשמע קולי בראש בסוד או"ח העולה שה"ס משה משה, תשמע בסוף של נעלך.
     כי נעל : ה"ס המסך המעלה או"ח ומסלקו למקורו, אלא בעת שנמשך עמו כח מלכות השורשית נק' נעל בסוד גן נעול אחותי כלה, וכיון שסוף הפרצוף דהיינו הרגלין עומדים על אדמת קודש א"כ אין שום צורך לנעל כי מקום שדרכו להיות מגולה הוא,
     וז"ס יחף : בהר הבית ובכל מקום קדוש עומדים יחפים, והוא מכח האמור באדמת קודש של נעלך, להורות שאין שם שליטה לגילוי קוץ כנ"ל.
     ובזה תבין סו"ה וחלצה נעלו וירקה בפניו: כי אע"פ שענין חלוץ הנעל הוא מדרגה נכבדה כי ה"ס קיום העולמות, וה"ס לקייםכל דבר ושלףאיש נעלו ונתן לרעהו, להיותו הסימן של סיום וגמר כל פרצוף של קדושה, דע"כ נמצא עומד על אדמת קודש סוד המלכות של הסוף. ואח"כ בסוד התיקון נמצא אשר אדמת קודש זו יורדת ונעשית עתיק לתחתון בסוד דינין דנקבה קשין בסיפא, (ע"ע דינין דדכורא קשין ברישא), הנה נק' זה ונתן לרעהו, שה"ס תיקון גדול לעת תיקון בסוד היבום. אכן בו בזמן שאינו מרוצה עוד לייבם, הנה יש גם בענין זה בזיון גדול, בסוד וירקה בפניו: יריקה ה"ס בחי"ד המתגלה בראשו של התחתון בפה שלו, אשר בשעה שהעליון שה"ס היבם אינו מרוצה עוד לייבם הרי היבמה חולצת את נעלו, דהיינו התחתון שיש בו בחי"ד כנ"ל, ויחד עם זה הולך אח"כ ויורק מתוך פה של ראשו את הדינין ומבזה אותו בשם
     בית חלוץ הנעל: כי הוא מגלה את הדינין במקום רגל היחף ונעשה ~נין יחיפת הרגל לבזיון גדול כמו חשופי שת, וע"כ שורה בביתזה פי שתים, הא' כי יש שמה אחיזה לדינים ובזיון גדול. והשנית שיש שם חושך מטעם שהיא באמת מלכות הג' מלכות דמלכות המלכות, שאינה ראוי' כלל להכאה. ואע"פ שנגלה שם דינין בסוד בית חלוץ הנעל, אכן אין אלו אמיתיים מצד עצמו אלא הוא רוק מפה התחתון דהיינו היבמה החלוצה שנתדבק בו. ולפיכך לוקה שתיים הן בחושך והן בדינים.
     והבן היטב הסוד הזה, כי עיקר הבזיון הוא מפני שאינו יכול עוד ללבוש בחזרה את הנעל שלו הנמשך ממלכות השורשית בסוד גן נעול כנ"ל, והוא משום הרוק דפה של ראש של התחתון נדבק בו, שזה פוגם אפי' את הנעל ג"כ, מטעם דדינין דנוקבא קשין בסיפא כנ"ל, (ע"ע דינין דנוק' קשין בסיפא).
     ודע שאין תיקון לזה רק בסוד ירקרק חרול: כלומר ביריקה שניה מצד בחי"ב שה"ס שיתוף מדה"ר בדין, ואז מה יפו פעמיך בנעלים, כי אינו פוגם עוד, דיריקה דנחי"ד נבטלת ביריקה דבחי"ב.

יט) חלל (תע"ס ח"א א'):

בחינה ד' שברצון שנתרוקנה מאור: הנה נבחנת לחושך ביחס לאור. וביחס לכלי נבחנת ל"חלל", כי בחינה ד' בעצמותה לא נחסרה מהנאצל בסיבת הצמצום, אלא שישנה בו בבחינת חלל ריקני בלי אור.

ה"ס בחי' אחרונה דבחי"ד שכח הצמצום שורה עליה שלא לקבל האור העליון בבחי' אחרונה זו, וע"כ נשארה חלל פנוי ואינה מוכשרת לקבל שם שום אור עד גמר התיקון.