מילון ערכים בקבלה

כג) פרסא:
פרסא, היא חצר הכבד המבדיל בין אברי הנשימה שהם החיות, ובין אברי המזון, ועושה כמו ב' גופין בגוף אחד. כן פרצוף מ"ה וב"ן שיצא מנקבי העינים דראש הס"ג, נחלק לב' פרצופים, על הטבור ופרסא, שמפה דראש הס"ג עד הפרסא, הוא בחינת ג"ר דמ"ה וב"ן, ונחשב לפרצוף שלם בפני עצמו, שסיום רגלים שלו הם על הטבור, כי הוא יצא מבחינת הרשימות דטעמים דס"ג, שלא נתחברו עם הה"ת. ומפרסא ולמטה יצא מ"ה וב"ן התחתון, שהן ע"ס דנקודים, והם יצאו מבחינת הרשימות דנקודות דס"ג, המחוברות עם הה"ת שלמטה מטבור, כנודע. הרי שהפרסא מחלקת פרצוף האחד דמ"ה וב"ן לב' פרצופים. (ת"א אות ט' ובהסתכלות פנימית אות ל"ד)

מ"ה וב"ן הפנימים חזרו וירדו למטה מטבור דא"ק אחר שנתגלה שם הה... פרסא באמצע מבפנים, ומשם היתה מאירה בחינת ב"ן פנימית לב"ן שיצא לחוץ הנקרא עולם הנקודות.

       (עיין לקמן בערך פרסא ) ה"ס סיום החדש שנעשה בהפרצופין בזמן עולם הנקודים, כי פרצופי א"ק היו מסתיימין בנקודה דעוה"ז שה"ס חלל הפנוי הנעשה בצמצום ראשון, ונבחנים ברת"ס דע"ס, שהסת"א נק' ראש שהע"ס שלו נק' גע"א חו"פ, ונמצא המסך שבכלי מלכות שעליו נעשה הזווג שעומד בפה, ומפה עד הטבור נמשכים הע"ס דתוך והמסך שלו עומד בטבור, ומטבור עד סיום רגלין העומדים בנקודה דעוה"ז נמשכין ע"ס דסוף, ונמצא מסך המסיים וחותך להפרצוף עומד בנקודה דעוה"ז.
      אמנם בפרצופי נקודים נעשה צמצום שני מחדש מסבת המ"ן שעלה לנקבי עינים ונעשה שם הזווג לע"ס דראש, ונמצא המסך של ראש עומד בנקבי עינים, ומשם ולמטה באח"פ נמשכים ע"ס דתוך עד הפה, ונמצא המסך של תוך המכובה טבור עומד עתה בפה דראש שמלפנים, ומשם עד הטבור דמלפנים נמשכים הע"ס דסוף, ונמצא המסך המסיים וחותך להפרצוף עומד במקום הטבור ולמטה דמלפנים, וסיום החדש הזה מכונה פרסא או רקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים: בין איברי דחיות לאיברים דמזון.
      הפרסא הזו עומדת בעקימו כי מתחלת מחזה ומסתיימת מול הטבור. והטעם, משום דפרצוף ע"ב שמלפנים בפרצופי א"ק היה מסתיים בטבור, כי הסת"ב שלו היה במקום החזה ומסך המסיים במקום הטבור נמצא עתה בצמצום ב' דנקודים, שמסך דפה דע"ב עלה לנקבי עינים ומסך החזה דע"ב עלה לפה ומסך המסיים דע"ב שהיה בטבור עלה עתה לחזה. ולפיכך מצד פרצוף ע"ב נעשה סיום החדש דפרסא במקום החזה, ולפיכך עומד הפרסא בעקימו, כי כל פרצוף כלול מה"פ עסמ"ב כנודע, ולכן מתחלת בחזה ומסיימת שם פרצוף דע"ב, ונמשכת עד הטבור לסיים שם שאר הפרצופ"ן כנ"ל.

      מלשון פרשה. כמ"ש ז"ל באר היטב שנתן ריוח בין פרשה לפרשה. וה"ס התוך וההתפשטות דאו"ח מעליון לתחתון ששם נוטה שמים כיריעה, שהדברים ברורים כשמלה כמ"ש על הכתוב ופרשואת השמלה ב' פרסות: (ע"ע, התפשטות א' והתפ"ב ) שכל פרצוף כלול בהכרח מב' התפשטויות, וא"כ יש כאן ב' פרסות: פרסא א' תוך מקוה פרסא ב' אומ"צ. וז"ס שוסעת שסע פרסות: ע"ד שאמרו ליתן ריוח בין פרשא לפרשא. והריוח הזה מכונה שסע כמו בקעוחלל פנוי בין ב' הפרסות, שה"ס גדול שבבחי' עיה"נ נתעלה בחי"ד למעלה ( לכל"א ) ועשאה בקיעה בין התפ"א לבין הסת"ב והתפ"ב (בין מקוה לכל"א ואומ"צ) (בסוד לכן בשתים שמעתי כדי להרבות ההמשכה באופן שנבדלו הרבה זה מזה ) וז"ס ה"ת בעינים יה"ו באח"פ.
       וז"ס סימן טהרה: מפרסת פרסא ( בבחי' ) ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. פירוש, שבסוד הבקיעהשנעשה שם שנגנזה שם הבחי"ד כנ"ל, נמצאת הבח"ד הזו שגורמת אחר השביעה להעלות גרהוה"ס בקעלגלגלת עשרים גרההשקל.

       סודה מרומז בפסוק ויקח שם ויפת את השמלה וכו' וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו. כי נח רצה לתקן את ה"ת שלמטה מטבור, שז"ס שרצה להוליד בן רביעי, וע"כ המשיך אור הס"ג דהיינו אור ג"ר דבינה אל למטה מטבור, והבינה מכונה יין כנודע, וז"ס ויחל נח איש האדמה בעלה דאדמה שה"ס בחי"ב, רצה לתקן את הבחי' ד', ואז ויטע כרם, שה"ס ג'- פנים בג' שריגים בסוד פני האחת בתוך, דהיינו בכח המשכת נה"י דס"ג למקום נה"י הפנימיים, ואז וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהל"ה: אהל ה"ת. שבא לידי גילוי פגם שנק' גילוי ערוה, ואז וירא חם אבי כנען את ערות אביו, כלומר שהעלה פגם גם אל אבא, ויגד לב' אחיו בחוץ.
       ואז ויקח שם ויפת את השמלה שנאחזו בתיקון הפרסא המכונה שמלה, מפני שגלגלתא שלה מתחלת מתחת החזה ומכסית ומעלימה על ה"ת דשם, ובכח זה ויכסו וכו' וערות אביהם לא ראו.
       וסוד פניהם אחורנית מרמז על אחורי החזה. וילכו אחורניתהיינו בסוד גילוי מלתא למפרע וכל למפרענק' אחורנית. ועשו בזה תיקון שלם וערות אביהם לא ראו עוד והבן.

היא נתקנה לתיקון הבריאה שה"ס ג"ר בחושך דחסדים. אמנם הוא שאיב מלעילא (מגו"ע ) אור דחסדים ויהיב לתתא למטה מטבור, לסוד פרצוף ז"א העומד שם. ומקורה נעשה בצמצום ב' דא"ק בעת שנה"י דס"ג ירדו עד סיום רגלין דא"ק, ורצו לתקן ה"ת אשר שם בבחי' אור הבינה וג"ר, אכן נתערבו זה בזה בסוד עיה"נ ובפגמה הס"ג עד בחי' החכמה שבה, כי בינה וחכמה עצם אחד הם כנודע, ואז הוכרחה לעלות למעלה מטבור לקבל תיקון, ומשום עיה"נ העלתה עמה גם בחי' כו"ח דנה"י הפנימיים אשר המלכות וה"ת שלהם בתערבה עם חו"ב שלהם, באופן שבחכמה דנה"י הפנימיים כבר היתה נמצאת ה"ת האמיתית, והם עלו למעלה מטבור לע"ס דחג"ת דס"ג, וגם שם עלו עד החהמה דע"ס אלו. כלומר, שב' מיני מ"ן העלו שם בכח עלייתם, דהיינו מ"ן דבחי"ד הכלולים בכח דבה"י הפנימים ומ"ן דבחי"ב הכלולים בבה"י דס"ג, וע"כ יצאו שם ב' ראשים במקום חג"ת דס"ג: ראש א' הוא גו"ע עד החזה, ושם נפסק יסוד בינה מכח המסך דבחי"ד שאינו מקבל עצמות חכמה, וע"כ נסתיים שם בחי' אצילות דישסו"ת, (שה"ס הע"ס החדשים שיצאו על מ"ן דצמצום ב' בעיה"נ). ומעינים ולמטה דישסו"ת יצא ראש ב' דהיינו בחי' יה"ו באח"פ, והוא שנק' פרסאכי הע"ס שלה יצאו במסך דבחי"ב לבחי' ג"ר דאור הבינה, ע"י זווג עם החכמה בסוד אנקת"ם ולמפרע, ופה דראש הזה אשר בפרסא מכונה טבור. באופן שמן החזה שה"ס חכמה ועינים במסך דה"ת מראש הא' דישסו"ת עד הטבור, בכל המקום הזה מתפשטת הפרסא, והיא נק' רקיע המבדיל בין מים עליונים שמחזה ולמעלה, ובין מים תחתונים שמטבור ולמטה. ובה עצמה אין שום חסדים, דהיינו חושך דאמא אלא אור דעצמות לבד, וע"כ יפה כחה לשאוב אור דחסדים שמחזה ולמעלה, כי מכח ה"ת שבחזה נפסקה מסך דאמא והעלה שם אור דחסדים הרבה בסוד או"ח, וע"כ שואבת ;משם אור דחסדים בסוד הויה אור לי ויהיב לתתא למטה מטבור, ואותם האורות דחסדים העוברים דרך הפרסא שבים להיות אור עצמות וג"ר מכח הפרסא המתוקנת תחתיהם ומתוך ירידתם דרך הפרסא, באופן שכל בחי' ג"ר דז"א הנמצא למטה מטבור הוא נוטל מסגולת הפרסא הזו.

      סוד דל"ו פרסאית האמור במארי עלמא ה"ס נעלם, ואפרשו כמה שאפשר, כי ע"י מול"מ ששם נלחמים ב' נתיבות זב"ז נתיב דכגנ"י ונתיב דחבחת"הם, שממלחמתם נולד ענין עיה"נ שעלתה ה"ת בעינים ואח"פ דכלהו פרצופים מרת"ס שלהם יצאו לבר ממדרגה ולבר מפרצוף, אשר סיום החדש הזה הנעשה מכח עיה"נ, מכונה בשם פרסא. ולפיכך יש להבחין בכל פרצוף ג' פרסאות: פרסא דראש מנגד עינים המכונה עקימו דאודנין, ופרסא דתוך המכונה פרסא בגוי מעוהי מחזה, ופרסא דסוף המכונה עטרת יסוד, שפרסא ג' זאת ה"ס הפרסא שע"ג בריאה התחתונה, משא"כ הפרסאות דראש ותוך המה תיקונים לבריאה העליונה, לאח"פ דראש המכונה בריאה כלפי ראש, אח"פ דתוך המכונה בריאה כלפי החג"ת והתוך.
       וסוד האצילות בקטנות ה"ס ל"ו פרסאות שהם י"ב פרצופין, שבכל אחד רת"ס חב"ד חג"ת נה"י, וא"כ יש בכל פרצוף ג' פרסאות, וג"פ י"ב הם ל"ו פרסאות ועל גביהם פרסא נטוי מלמעלה המפסקת בין א"ק לאצילות וה"ס ר', כי הא"ק ה"ס ראש הנעלם לכל העולמות וע"כ רמוזה פרסא זו בשם ר'. וכשעולים העולמות בסוד הגדלות שה"ס או"א עי' ופרצוף חיה, אז נק' כל הפרסאות בשם אלף כמו ספירותיו דאו"א כנודע. וז"ס רל"ו אלף פרסאות והבן.

רכד) מהי פרסא שבגוי מעוהי.
עי' לעיל תשובה קל"ב <כלים דפנים>.

פג) פרצוף (ח"ג פ"ח אות ו'):
הע"ס דזו למטה מזו הבאות על ידי עלית המלכות למאציל, מכונות בשם פרצופים (כמ"ש בהסת"פ כאן פי"ג אות א').

       הוא בחי' התלבשות האור בכלים באופן שיהי' ראוי להשפיע לתחתונים.
       בכל פרצוף נבחן רת"ס, דהיינו הסת"א בפה הסת"ב מפה עד הטבור ואו"ח היורד מטבור ולמטה עד סיום רגלין, ( ע"ע הסתכלות ). רת"ס אלו כוללים בהכרח ה' פרצופין: שהם געסמ"ב, כי הראש דפרצוף גלגלתא שהוא פרצוף הראשון אינו כלל בחשבון הפרצוף, משום שאין בו כלים של כלום, וע"כ תחילת הפרצוף מתחיל מגלגלתא דע"ב של הפרצוף, באופן שהראש של הפרצוף הוא ראש דע"ב ומפה שלו עד החזה מלבישו הס"ג. והנה מצד שורש א"ק נחשב ראש דע"ב לראש, ואע"פ שגם בו אין כלים דע"ב, מ"מ כיון שמלביש לתוך דגלגלתא מפיו עד הטבור, ע"כ יש בו עכ"פ כלים דעליון וע"כ נחשב לראש, והס"ג שנמשך מפה דע"ב ולמטה להיות בתוכו גם כלים דחג"ת דע"ב, ע"כ נחשב לגופא ותוך.
       וכ"ז רק מצד שורש א"ק, אמנם מצד שורש נקודים גם ראש הס"ג הוא ראש גמור, משום שלענין עשרה כלים אין בו שום עביות עוד להיותו בחי' או"א שלא נתחבר במ"ן, אכן מחזה ולמטה ששם ראש דישסו"ת שם מתחיל השורש לעשרה כלים עד הטבור, וע"כ נחשב לראש דאבי"ע.
       אמנם מפרסא ולמטה שם ה"ס תוך בבחי' כלים גמורים דב"ן, כלומר בסוד תיקון קוין ומ"ן, באופן שיש להבין בכל פרצוף ה' פרצופין שמלבישין זא"ז זלמ"ז, אשר ד' הראשים דגע"ס וישסו"ת אין בהם תפיסא כלל ואינם ראויים ע"כ להשפיע לתחתונים, ורק פרצוף החמישי המתחיל מטבור ולמטה רק הוא בא עם כלים גמורים, שהעצמות מתלבש בו כדי להשפיע לתחתונים.
       ונתבאר לך שאין פרצוף ראוי להשפיע בטרם שמתפשט לה' פרצופין, כי בטרם זה אין בו עוד כלים כלל, כי כלים גמורין רק מפרצוף ה' הנק' מ"ה וב"ן המה מתחילים שמלבישין רק מפרסא ולמטה דכללות הפרצוף, (עי' היטב בערך פרסא ) שכלפי ע"ב דפרצוף מתחילים הכלים מחזה ולמטה עש"ה.

       מתחיל מזו"נ, ושורשו מובן בסו"ה על כן יעזב איש את או"א, שה"ס השינון דהמשכת ג"ר, וע"כ נעשה סוד נסירהגילוי דבחי"ד המנסר את הנוק' שה"ס טופסא דאמא בסוד אבידת ג"ר, ואח"כ נבנה הג"ר אמנם באופן שלא יהיה דבוק בהם אלא להיפך שיעזוב אותם, ולפיכך תבין תחילת הפירודמתחיל מז"א: מתחילה לאו"א ואח"כ לאשתו, אמנם ב' אלה ננסרים ונפרדים בבת אחת, וההפרש ביניהם שעזיבה דאו"אלעולמיתמשא"כ עזיבה דאשתו יש עכ"פ בחי' עתים לזווג.
      לידת פרצוף ע"ב:
      ע"ב: ה"ס פרצוף ב' לפרצוף דכתר: כי אחר שנגלה סוד אור זכר וזווג דהכאה בפרצוף עצמו שנק' הסתכלות ב', (שבהסת"א דהפרצוף עדיין אין שם זווג דהכאה כל עיקר שיהיה מיוחס לאותו הפרצוף, וכל ענין האו"ח העולה ממטה למעלה הנוהג בהסת"א הוא ע"י זווג דהכאה שעושא הפרצוף הקודם בזה אחר זה. שהמה נתקבצו כאן לבחי' אורות, אומנם דבר ההכאה בעצמו לא נגלה כאן ) אז נק' חזה, והתחילו להסתלק האורות בסוד ניצוצי או"ח המסתלקים לשורשו, וכשנתקבצו למספרים הנרצה יצא שוב בחי' הסת"א לפרצוף חדש, ואם נניח שפרצוף הקודם היה כתר, נמצא שהסת"ב שלו עשה זווגין דהכאות והעלאת ניצוצי או"ח במקום החזה שלו עד קיבוצו לשיעור שלם המספיק להלבשה, (כלומר שניכר האו"ח הזה דהסת"ב לבחי' מלבוש זךהמלביש לאור העליון) ואו"ח המתגלה בסוד ההלבשה ממטה למעלה אע"פ שהפועל הוא מבחי' הסת"ב דכתר כמבואר, מ"מ השלימות הזה הוא תולדה חדשה לגמרי ונבחן לפרצוף אחר, דהיינו פרצוף ע"ב, שכלפי דידיה נבחן להסתכלות ראשון ובחי' אורות שקדמו לכלים, (ע"ע אורות שקדמו לכלים ) כלומר בלי גילוי למלאכת ההכאה אלא לגמר מלאכה, באופן אשר הסת"א ה"ס גמר מלאכה ולא המלאכה עצמה, ולהיפך שנמנע שם לגמרי אותה המלאכה. והסת"ב: ה"ס פעולת המלאכה המעלה או"ח ממטה למעלה בבחי' ניצוצין, כלומר בזה אחר זה, עד כמה שלא נשלם שיעור המספיק להלבשה כנ"ל.
      פרצוף ס"ג: וע"ד שנתבאר בפרצוף הכתר ללידת ע"ב, כן הענין בפרצוף ע"ב ללידת ס"ג, שאחר שנגלה בו אור הזכר דהיינו הסת"ב שבחזה דע"ב, פעל ענין הזווג דהכאה עד שהספיק שיעור הצריך להלבשה, ואז כשגילה ההלבשה הרי גילוי ההוא בחי' פרצוף אחר, דהיינו שנק' פרצוף ס"ג, והסת"א של הס"ג כנ"ל גבי ע"ב. ( ע"ע שיעור או"ח הראוי להלבשה).

קטז) מהו פרצוף פנימי דאו"א.
הוא ע"ב דאו"א. ועי' תשובה נ"ה <חיצון דאו"א>.

קיז) מהו פרצוף תחתון חצי העליון.
שורש דבר זה הוא בנקודים, שבעת שעלתה ה"ת לעינים, נחלקה משום זה כל מדרגה לשנים. כי ה"ת עלתה בעינים שהוא חכמה, ונסתיימה שם המדרגה בסבתה, ויצאו אח"פ לחוץ ונעשו למדרגה תחתונה, כמ"ש הרב לעיל, דף תל"ב אות מ"ד, שנעשה בעינים בחינת ה' אחרונה, ויה"ו באח"פ. ע"ש. דהיינו שאח"פ קבלו מדרגה תחתונה ביה"ו. כמ"ש שם. ונודע שגם ה"פ אצילות כולם נתקנו בבחי' המלכות דצמצום ב', כנ"ל בחלק י"ג. ע"כ נבחן שכל תחתון הוא חצי פרצוף של העליון, דהיינו בחינת אח"פ שלו, כי אח"פ דעליון נמצאים תמיד בג"ע דתחתון. ולולא ידיעה זו על בוריה אין הבנה בדרושי הרב באבי"ע, אף במלה אחת. ולפיכך הוא מזהיר על זה ואומר ''וזה כלל גדול שתבין בו הכל" (אות ס"א).

ע"ס הראשונים שיצאו בעת הצמצום א', ( מקוה"נ) שהסת"א היתה על מסך דבחי"ד יצאו פו"ח דא"ק, שפנימי ה"ס התפשטות אור א"ס ב"ה בא"ק, בסוד פנימית בסוד היה ובסוד עליון (ע"ע פו"ח בעש"נ ) על סדר רת"ס דשם ( שנק' כח"ב זו"נ אצל א"ק) ראש תוך, והסת"ב בכל"א שה"ס סוף וא"ס יחד, ונקרא פרצוף גלגלתאדא"קאו עתיק שלו שכל העתקות באים משם בסוד שאין לך שום חידוש רק מא"ס ב"ה. עתיק ה"ס א"סובאמת פרצוף זה אין לו ענין לא"ק עצמו כי עליונו דא"ק: יחשב, אלא שפועל בו בסוד פנימי בלבד, ועיקר השליטה הוא תמיד להחצון שה"ס פרצוף ע"ב דא"ק: וסדר אצילותו שמתחילה נזדכך בחי"ד האמורה ועלה המסך לבחי"ג, ואח"כ ירד הקו (שה"ס וירד ה' לראות ) בסוד הסת"א על מסך דבחי"ג בזווג דהכאה להעלות או"ח מתתא לעילא, ואז יצאו עד"ז ע"ס דראש ע"ב מפה דגלגלתא ולמטה עד החזה דגלגלתא ששם נעשה פה דראש ע"ב וזווג דהכאה דהסת"א, ואח"כ נעשה התפ"א שה"ס ירידת או"ח מעילא לתתא בסוד תוך, (ע"ד תוך מקוה אלא מבחי"ג ) ואח"כ נעשה הסתכלות ב' דע"ב א"ק:שנמשך מכל"א כמו שאחר שנשלם או"ח היורד דמקוה נעשה שם הסתכלות ב' המעלה או"ח מתתא לעילא ממסך דבחי"ב.

פשוט (תע"ס ח"א פ"א או"פ ט'):

שאין בו הבחן מדרגות וצדדים.

ה"ס התפשטות אורו ית' בלי חזרה לאחוריו מבלתי מסך, (ועיין ש"ה פ"א במהרח"ו ) ע"ע אור הפשוט, התפשטות (ע"ע התפ"א ב").

עי' ע"ח ש"ה פ"א בהגהת מהרח"ו ז"ל . וז"ל: אך הטעמים הם אור פשוט עכ"ל. משמע שאור נק' אור פשוט, וז"ס שטרם הצמצום היה אור פשוט, כלומר שלא היה מסך להעלות או"ח.

לז ) פשוט בלי מלוי (דף שנ"ד אות נ"ח):
כשמזדכך המסך מעביותו ונפסק הזווג ממנו, ונסתלק האור מהכלי אז נבחנות האותיות שהן בלי מילוי. כי הכלים הם האותיות, והמילוי היא מדת העביות שבמסך, וכיון שנזדכך מעביות, הרי הוא חסר המילוי.

       פרצוף גלגלתא שבכל הפרצופים נק' הויה פשוטה, ופרצופי עסמ"ב שבכל הפרצופין מכונין הויות עם מילוים.
       כי כל פרצוף כלול בחיוב מה' פרצופין המכונים: גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שמלבישין זע"ז, כל תחתון למטה מראשו של העליון ממנו, דהיינו רק על הגוף של העליון בלבד כדי למלאות חסרון האורות שנסתלקו משם, (ע"ע הזדככות ) כי ענין הסתלקות האורות הוא מקרה מחוייב בכל גוף, ולפיכך זקוק הוא לפרצוף התחתון ממנו שילבישהו שם וימלא אורותיו, משא"כ בהראשים שאין נוהג בם הסתלקות אורות, וע"כ אין נוהג בהם ענין הלבשת התחתון. ( וזכור כאן שהגלגלתא נק' כתר, ופרצופי עסמ"ב נק' או"א וישסו"ת וזו"נ)
       ולפיכך נק' ד' הפרצופין ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן בשם ד' מילויים, להיותם כולם בחי' מלבישים ומילויים על הגוף של פרצוף א' השורשי הנק' גלגלתא. אמנם הגלגלתא עצמה לא נק' מילוי משום שהוא הראשון, וע"כ מכונה פרצוף הגלגלתא בשם ד' אותיות הפשוטים שבשם הויה שאין בהם מילוי, כלומר שאינם נבחנים למלבישים להעליון משום שהמה ההתחלה שבהפרצוף, שאין להם על מי להלביש ולמלאות חסרונו, (ע"ע מילוא).

צג) פתח:
קמץ, פירושו, קמיצו של האורות שזה מורה על בחינת כתר, דהיינו ע"ס דראש, כי בהיות שם המסך בבחי' זווג דהכאה, שהוא בחינת התנגדות להתלבשות בכלים, כנודע, ע"כ נבחן שם שהאורות הם בקמיצו כלפי התלבשות בכלים. והפוכו הוא בחינת ה "פתח" כי הוא מורה על בחי' התלבשות בכלים דהיינו לאחר הזווג דהכאה הנעשה במלכות דראש, שבכח דאו"ח העולה מזווג דהכאה, מתפשטת המלכות ממעלה למטה לע"ס דגוף, הנה אז נפתחו האורות ומאירים בהרוחה תוך הכלים, וע"כ נקרא בשם פתח. וכל המדובר הוא מבחינת אור החכמה, שהקמיצו של המסך ודחיתו לאור העליון, אינו נוהג אלא באור חכמה, כי על חסדים לא היה צמצום, כנודע. ולפיכך נבחן הפתח לבחינת פתיחו דאור חכמה. (אלף שט"ז אות מ"ז. ואלף שי"ד ד"ה אותיות).

       הנה אי אפשר להשיג ולבא בתוך הבנין זולת דרך איזה חלל שבו, כלומר דרך מקום הריקן מבנין הנק' פתח או שער, ודומה לערך הצל כלפי האור. ונודע שיש ב' בחי' של צל האחת נק' צלצלישמעבסו"ה ויאמר הנני, דע"כ קרא לו הרבה פעמים ובקול גדול. ובחינה השנית הוא צלצלי תרועהבסו"ה ואציעה שאול הנך וכו' כחשכה כאורה. ודע שצלצלי שמע ה"ס הפתחדהיכלא דמלכא, כמ"ש לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכלא, וצלצלי תרועה ה"ס שערוכל עבודתו של האדם הוא רק למצוא הפתח שהעוונות גרמו עד וילאו למצוא הפתחכי הוכו בסנורים. משא"כ אל השער אין צריכים לחפש אלא מגיע בסוד הירושה, כמ"ש ויירש זרעך את שעראויביו, וכמ"ש ז"ל פתחו לי פתח כחודה של מחטואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולםדהיינו בסו"ה ואולםחי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ.
      שער שופטים ב"ד: ופתח הוא מקום ישיבת יחיד, כמ"ש והוא יושב פתח האהלכחום היום. אמנם שער הוא מקום בית דין ושופטים, כמ"ש שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.

כב) פתיחו דעיינין:
הארת חכמה נקרא פתיחו דעיינין כי עינים הן חכמה. (תל"ח אות נ"א)

      או נפתח הסתום: (ע"ע שיעור קומה) ויש להסיף על מה שכתוב שם, כי העיבור אין לו אלא ג' ספירות שנקראו ברכיםשה"ס הברכה העליונה שנק' נ"ה או לימודי ה'. (והבן היטב שיסוד אין לו אפי' לתינוק מכ"ש לעיבור במעי אמו ) ובאמת הם שניהם רק טפה אחת.אלא שאנו מבחינים בקל מקום זו"נ שה"ס ופועלה. ובסו"ה סרלראותנק' נצח שז"ס פועל, ובסוד השמיעה דמשה משה נק' הוד (וסר לראות ה"ס קרני הוד)
      יסוד כלול בנ"ה: שהיסוד ה"ס הנני הנגלה לאור ע"י הבישול הזרע דב' ביעין הנ"ל.
     
      אכן באמת יש כאן חג"ת נה"י: ג' גו ג':והענין שבכ"ד יש פנימיות וחיצוניות, והחיצוניות הוא הנראה בשטחיות תיכף
      חיצוניות ופנימיות משא"כ הפנימיות צריך זמן. ובזה תבין אשר אותן החיצוניות הנ"ל שנק' נה"י הנה בפנימיותם המה בחי' חג"ת. כי כל הברכה והחסד מגולה על סר"ל, וכל העוז והגבורה מגולה על מש"מ, וכל הת"ת מגולה על הנני.
      וכאשר תדתדק תבין שיש עוד פנימי פנימיות: לפני ולפנים: והמה בחי' כח"ב, כי כסר הוא כתר נגלה על סר"ל, וכל החכמה נגלה על באסר זך דמש"מ, וכל הבינה נגלה על הנני שה"ס מבין דבר מתוך דבר (שה"ס הבת שנעשה לאם).
      חיצוניות: נה"י: ובהרחבה יותר: לפי הכלל שיש ערך הפכי בין אור לכלים הנה מתחילה נגלה ב'הכלים היותר חשובים שהם גלגלתא ומוחא שנק' כתר וחכמה, ונקראו כן ע"ש העתיד בשעה שיופיע בהם היחידה והחיה, שבסר"ל נגלה סוד הפועל היחיד שה"ס היחידה וסוד אחד וסוד לית אתר פנוי מיניה.
      וחיה: שה"ס חכמה: נגלה אח"כ בעתיד במוחא שה"ס הכלי דמש"מ, שבזה כל הפעולה המגיעה לעולמות ברזא דאחד, ושני אלה הם דבר אחד.
      וז"ס דבר ולא חצי דבר: כי עתה בסוד אהי' שה"ס עובר, אין שם כי אם אור הנפש שה"ס הנני, (וסוד נשמה ובינה המבין דבר מתוך דבר לעתיד ) וע"כ הם נק' ברכה: שבאור הנפש בהעובר לא נגלה הפועל שה"ס הסר"ל ברזא דאחד, אלא רק הפעולה דמש"מ הוא נגלה על שלימותו, וע"כ נכללו נ"ה חד גופא באחורים:משום שאור הנצח שה"ס הפועל היה בטמירו ואין כאן בגילוי אלא הפעולה שה"ס הוד וה"ס חצי דבראמנם בסוד פנים הנו"ה ב' כלים הם:כי לעתיד שיגלה הסר"ל ברזא דאחד, הרי הנצח ג"כ כלי יקר הוא, שז"ס פועלה' יביטו:וז"ס וירא ה' כי סר"ל, וע"כ מה שנק' בעובר נו"ה הוא על שם העתיד. ועוד תשכיל כי גבורה בנצחוחסדים בהוד:כי הפעלה דמש"מ היה לכלי לכל ברכת הנפש הנ"ל וע"כ ה"ס חסדים, משא"כ ענין הסר"ל היה כלי לפועל גבורה, וצ"ע בזה.

והנה ידאי שגם העיבור צריך למזונות ושפע מעליון שלו, אכן מזונותיו ממטה למעלה, כלומר מסיומא דכל גופו (בסוד אוכל מה שאמו אוכלת ). כלומר דשפע באה לו רק מסוד מש"מ, שהוא הסתלקות כל השפע, והתפשטות כל השפעדרך מעי דטבורא דאםהתחתון דאמו וההארה לחיותו באה מפעולה תקיפא הזאת בסוד קול ה' בכח, אכן בהעיבור עצמו אין הסתלקות שפע.