מילון ערכים בקבלה

ס) יין מתהפך לדם: הנה כל עלית מ"ן, היא ע"י תפלות ומעשים טובים של התחתונים. ואם התחתונים חוזרים לסורם אח"כ, הנה הם גורמים, שאותם המ"ן שכבר נבררו ונתחברו לקדושה, בסוד יין המשמח, (עי' תשובה נ"ט) הנה עתה גורמים העונות שחוזרים ונופלים מהקדושה להקליפות, ומתהפכים שם לדם, שהוא מזון החיצונים עי' תשובה ל' (דם נדת). (תשפ"א אות ע"ג ודף תשפ"ו אות פ')

      שורשו נברא ביום ב' כמ"ש בזוהר חדש יתרו עש"ה. פי" ביום א' נברא האור כמ"ש יהי אור, שבטרם בריאת האור היתה לקויה בסוד תוהו ובוהו צדיא וריקניא, כי כל מה שצדה היה נשפך ונשארת ריקניא, ומכל השפיכות האלו נצטבר מים חשוכים בסו"ה כמים לים מכסים שה"ס וחושך על פני תהום. כלומר, שלא היה שם מים אלא חושך ונעשה מקום לבריאת האור בסו"ה כיתרון האור מן החושך.
      מים יצאו מרוח : אלא ביום ב' אחר שנמשך הרוח העליון בסוד אור מים רקיע, כי האור נתלבש בתחתונים כמו רוח ומרוח יצאו המים העליונים ואז נפרשו גלי הים כשמלה, שז"ס רקיע : בסו"ה נוטה שמים כיריעח, ואז נברא הים שהרקיע עומד באמצעיתו ומפריש בין מים עליונים לתחתונים. וביום ג' התחילו מים תחתונים בוכין ואז נעשה התיקון של יקוו המים אל מקום אחד ונברא היבשה וצאצאיה. וביום ב' לא יצאו לפועל שום צאצאי המים עד יום חמישי ששם נאמר ישראצו המים נפש חיה, משא"כ מיום ג' צאצאי הארץ לא היה שם רק בחי' צומח לבד. אמנם עוד מיום ב' נמשך הכתוב אשר לו הים והוא עשהו, ולא אנחנו והבן.

שורשם בבינה, (ש"ד פ"ה ע"ח).

נ) ימי קדם:
הספירות דעתיק נקראות ימי קדם, משום מלכות דצמצום א' המשמשת בו. כי בעולם התיקון מא"א ולמטה, כבר מלכות זו אינה משמשת, כי נגנזה ברדל"א, ורק מלכות דצמצום ב' משמשת בהם, דהיינו הממותקת במדת הרחמים, כנודע. וע"כ נקראות הספירות דעתיק ימי קדם, כלומר, מקודם מיתוק המלכות במדת הרחמים. וכן מטעם זה נקרא אדם קדמון, להיות בו המלכות דצמצום א'. שאין זה נוהג באדם דאבי"ע.
וכן הי"ג תיקוני דיקנא, נקראים ימי קדם, מטעם הנ"ל. כי להיותם לבושים במקיף חוזר, נמצא גם בהם משמשת המלכות דצמצום א'. כמ"ש לעיל דף אלף שצ"ו ד"ה וצורת. ובהסתכלות פנימית דף אלף תמ"ג אות י"ב. עש"ה. (אלף שע"ח אות קע"ה).

הוא עיקר עצמותו של הספירה, והשמאל הוא רק חלק העביות שבהספירה, הבחן זה של ימין ושמאל דכל ספירה נעשה בזמן צמצום ב', שעלתה המלכות ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, והעביות הנעשה בכל ספירה מצד התכללות המלכות בה נק' צד שמאל, ועצמות הספירה נק' צד ימין .

כג) ימין ושמאל: (תע"ס ח"א)

מדרגה תחתונה עולה לפעמים לקומה שוה עם העליונה ממנה בעת שהעליונה צריכה אליה להשלמתה עצמה, אז נבחנת התחתונה לבחי' שמאל והעליונה לבחינת ימין.

לג) ימין ושמאל :
עי' דרך צדדים באות י"ז

      ימין ושמאל דעליון הפכים לימין ושמאל דתחתון, ימין ושמאל דראש הפכים לימין ושמאל דגופא. ושניהם מטעם אחד, כי התחתון ביחס דעליון הוא תמיד כמו גוף כלפי ראש ( ע"ע עליון ). וימין דראש הוא נמשך ובא בסוד הבלים בטרם צאתו לחוץ שמשם סוד הברכה. ואור דקטנות הפרצוף ושמאל דראש ה"ס הבלים אחר שיצאו מהגוף אשר בראש הם בסו"ה ואלה יעמדו על הקללה, כי עדיין לא קיבלו אורותיהם המיוחדים להם.
       והיפוכו בהגוף אחר שהאורות דראש נתלבשו בו בסוד או"ח היורד ממעלה למטה, שה"ס אור הבכורה והגדלות המתלבש רק בכלים גמורים, הנעשו מסוד הבלים אחר שיצאומגוףוע"כ המה הם סוד הימין דגופא, והמה מקבלים מסוד השמאל דראש ששם עומדים הבלים הללו כנ"ל. ושמאל דגופאהמה הבלים מטרם צאתם לחוץ הממשיכים רק סוד הברכה ואור דקטנות, ע"כ נבחנים לשמאל דגופא המקבלים מימין דראש ששמה עומדים הבלים הללו כנ"ל, ( ע"ע נשיקין חיבוק ),

סז) יניקה אמיתית:
עי' תשובה כ"ד <דדים>, שנתבאר שם, ב' מיני יניקות דז"א, כי אחר שהשיג נפש דרוח מאו"א בעת הלידה, ונולד, הנה נפל לבי"ע, ונמצא שנאבד ממנו הנפש רוח דאצילות שהשיג בעת העיבור ובסופו. ואז ע"י יניקה מדדי בהמה, חוזר לו בחינת הנפש דאצילות מזמן העיבור. וע"י יניקה מדדי אדם, הוא משיג בחינת הרוח. עש"ה. והנה היניקה מדדי בהמה אינה נחשבת לחידוש בז"א. כי קנה עוד אותו אור הנפש בעת העיבור, ועתה אינה אלא החזרה בלבד. וכל החידוש שהוא קונה בעת היניקה הוא רק על אור הרוח, שלא הספיק כלל לקבלו בעת הלידה, כי תכף נפל לבי"ע. וע"כ עיקר היניקה וחידושו, נבחן רק על בחינת היניקה מדדי אדם, שהוא יונק מדדי הבינה. (א' קל"ג אות י"ט).

מט) יניקת הקליפות:
עצם חומר הקלפות, הוא רע גמור שפירושו, שאינו ראוי לקבל כלל כי הם מבחינת חלל פנוי, שהוא בחי"ד המצומצמת שלא לקבל כלום מאור העליון. ונמצא ע"כ, שהוא בחינת חומר בלי חיות כלל. אלא אחר מביה"כ מסבת טוב ורע המעורב בהם, נפלו אלו הכלים לקליפות ההם, ונעשו להם נשמה וחיות. כי אע"פ שנסתלקו האורות מתוך הכלים, מ"מ נשאר בהם שיורין מהאורות, ואלו השיורין נעשו לבחינת נהירו דקיק, המאיר ומחיה להקליפות, ומתוך כך נעשה להם בנין של פרצופין ועולמות דוגמת הבי"ע דקדושה. אמנם זה הספיק להם לעצם בנינם. אבל אחר חטא של עצה"ד, וכן כשבני אדם חוטאים, המה גורמים בזה התרבות חיות ושפע להס"א, לפי מדת הפגם שהם פוגמים בהקדושה.
כי גופו של אדם הם מסיגי המלכים שלא נתבררו, והוא מעורב טו"ר, בסוד עייר פרא אדם יולד. וכשמטהר את גופו ומפריש הרע ממנו, אז מקבל הארות עליונות לנשמתו ונפשו, כפי מדת זיכוכו. ואח"כ כשחוטא נמצא האורות מסתלקים, והלבושים מאלו ההארות, נופלים לקליפות, ממש כמו שקרה בשביה"כ, שמשום, שהיה הבחי"ד מעורבת בכלים, הוכרח האור להסתלק, והכלים נפלו לקליפה, ונעשו להם לחיות כנ"ל. כן הדבר ממש בשעה שהאדם חוטא, שפירושו כשחוזר ומערב את הרע ההוא שכבר טיהר את עצמו ממנו והפריש אותו מגופו, הנה תיכף מסתלקות ההארות העליונות מנפשו, והלבושים של ההארות הללו נופלים לקליפות, ונעשו להם לחיות ולמזונות, וז"ס רדיפת היצה"ר וס"א להחטיא את הצדיקים ולהדבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה יתרבו חייהם, כלומר, כל מי שהוא גדול ביותר, הרי יש לו טובה וקדושה ביותר, ונמצא כשהס"א מכשיל אתו בחטא, והטובה והקדושה מסתלקת בסבתו, והלבושים שלהם נופלים לחלקם של הקליפות, הרי יש להם ממנו ריבוי שפע החיות ביותר, וע"כ כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כי הס"א רודפת אותו יותר. (דף תצ"ה אות י"ח. ובאו"פ שם ד"ה דמנהון. עש"ה)

סח) יניקת נה"י מהשדים:
אחר ביאת הגדלות דיניקה, דהיינו בז' שנים שלאחר עיבור ב', הנה אז מתלבשים ג"ר דרוח, בכלים דחב"ד, ובחינת ו"ק דיניקה יורדים לחג"ת נה"י. כי ג"ר דרוח דוחים הקטנות למטה. ונבחן אז, שבחינת החלב של יניקה דכ"ד חודש, ירדה ונתלבשה בנה"י ונמצא עתה, שנה"י דז"א יונקים מדדי אמא, כלומר שמקבלים המוחין האלו דיניקה דכ"ד חודש.

ע"ע יוסף.

     הכ"ב אותיות נק' תמיד בספר יצירה בשם יסוד, לרמז לטפת חומר הזכר שהוא הראשוןוהיסודשהם עצמות.
     ג' יסודות : הם מכח ג' ימים הראשונים דמע"ב כמפורש בכתוב, יסוד א' הוא המבדיל בין אור לחושך, יסוד ב' הוא המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, יסוד ג' הוא המבדיל בין מים ליבשה, (שה"ס בין שמים לארץ).

(ע"ע יוסף) כשעלה היסוד והלביש את הת"ת בעת עיבור א' דזו"ן, (בעליית נה"י לחג"ת), לא היה מקום למלכות לכלול בו,(בת"ת ), וע"כ לא היה לה להמלכות בת זוג וכו'ואז היתה נקראת פסיעה לבר. והטעם, מפני שיש שם עובי ג' ספירות: ת"ת יסוד מלכות, משא"כ בשאר הקוין היה רק שתי ספירות: ח"נ, ג"ה. (של"ד פ"ד).

      הוא כינוי להשפעה הטהורה, השפעה שאין בשעתה שום הנאה ממנה לבעלים, ודוקא משום זה הוא מעין כל הברכות, וכל הנצחיות הן למעלה והן למטה.
     יסוד העליון זווג דנשיקין : ובזה תבין ההפרש שבין ב' הזווגים המכונים זווג דנשיקין וזווג דיסודות, כי זווג העליון הנק' נשיקין דנשקי אצילות ובריאה בהדי הדדי יש בשעתה הנאה לבעלים שה"ס ד' רוחין של אהבה, ואע"פ שגם שם היא בחי' הורקה המעלה, אמנם ריח נעים כמו שמוריקון שמן הטוב מכלי אל כלי אשר יתקבל לבעלים נייחא דרוחא מכל הצדדים, שה"ס הריח ממעשיהם של צדיקים דוקא, וע"כ משם המזון לנשמות והולדה למלאכים להיותם טהורים משורשם ואין בהם יצה"ר, משא"כ נשמות עצמם דבני אדם אין היסוד העליון הזה ( לשון ) מספיק, אלא יסוד גופני לזווג היסודות צריכין, שה"ס זווג יסודות : הורקה מכלי אל כלי, ואפי' ריח סוב אינו מעלה אלא אדרבה ( עדשז"ל טפה סרוחה והבן ). וע"כ אין מגיע ממעשה הזה שום הנאה לבעלים והוא השפעה בלי קבלה כלל, וזהו המכונה ביאה ממש כמכחול בשפופרת, ולאפוקי מזווג העליון שהיא נשיקה בעלמא ודביקותא דרוחא דחיי.

הדר מלך, ה"ס שם מ"ה החדש, הוא תולדת יסוד דא"ק, (ע"ח ש"ג פ"ב ).

סג) מהו יסוד דאבא שמחוץ ליסוד נוקבא.
המוחין דנסירה שהנוקבא מקבלת בנה"י דאמא, שהם בינות וגבורות דאבא ודאמא, הנה גם נה"י דאבא כלולים בנה"י דאמא אלו, ונמצא בעת שנה"י דאבא מתלבשים ביסוד הנוקבא, מתהפך יסוד דנוקבא ונעשה ליסוד זכר כמו בחינת אבא, כלומר, שיסוד דנוקבא היא בחינת קצר, שפירושו, ששם בחינת המסך שאינו מקבל להארת חכמה אלא שדוחה אותו בסוד זווג דהכאה, וע"כ נקרא קצר, שהוא ההיפך לבחינת ארוך, דהיינו לחכמה שנקרא ארוך. כנודע. אבל עתה בעת שמקבלת המוחין דאמא דע"ב דמזלין. נמצא שיסוד אבא מתלבש תוך יסוד הקצר שלה, ונעשה לבחינת ארוך כמו יסוד דאבא, דהיינו שמקבלת שם להארת חכמה שהוא בחינת אבא. והארה זו של בחינת ארוך שהשיגה ביסוד שלה בעת היותה באחור הז"א, נקרא בשם יסוד דאבא היוצא מחוץ ליסוד דנוקבא. ואין הארה זו נוהגת אלא במוחין דאחור דנוקבא, שאז מקבלת המוחין ממזלא, שהם גבורת זכרים, ויש לה יסוד דאבא. אמנם בעת חזרתה פב"פ עם הז"א, הנה אז אינה מקבלת עוד המוחין מנה"י דאמא דע"ב דמזלא, אלא שמקבלת המוחין מנה"י דז"א הבאים ממלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דמזלא, שע"י ההתכללותה בעטרא דגבורה שבראש הז"א היא מוציאה שם מוחין דחיה. ואז כבר אין בה אלא גבורות נקבות. ונשאר היסוד שלה קצר, ובחינת יסוד אבא אינו מאיר עוד ביסודה, כי עתה כבר אין מתלבש בה נה"י דאמא, אלא נה"י דז"א. (אות ר"י. ובאור פנימי ד"ה וז"ש הרב).

מתפשט בז"א עד החזה, ונקרא שדי, ע"ש שאמר שם לעולמו די, ונגד נה"י דבינה יצאה לאה שנפסקת ומסתימת בחזה, וזה טעם שאמר לעולמו די, דהיינו על ידי יסוד דבינה שנפסק שם, (ש"ד פ"ה).

שה"ס נה"י וז"א דכל פרצוף כנ"ל, אשר הע"ב ס"ג אינם ממלאים אותו,
(ע"ע ב' מלכים בכתר א').

(ע"ע יוסף) שורשו מתוך מקו"ה מעת החיבור הראש בהתוך, אשר האו"ח ששימש בראש מקוה עד הכתר ממטה למעלה, הנה אח,כ בתוך דמקוה התפשט באותו השיעור ממעלה ממקום פה דראש למטה דרך התוך של הגוף, עד שהגיע לכל"א, ששם נתגלה מסך חדש להסת"ב, ונפסק אותו ההתפשטות המכונה תוך מקוה. ומכאן השורש לכלהו יסודות העליון, המלובש בגוף התחתונים מפה עד החזה, כמו יסוד עתיק המלובש בא"א ויסוד אמא המלובש בז"א וכו',
(ע"ע ראש הנקבה. ע"ע יובל, ע"ע יצירה, ע"ע יוסף) .

       (ע"ע יוסף, ע"ע כל, כלה) הוא נמשך מג' מקומות: יסוד א' נק' לשון. כלומר, יסוד דראש מקוה שידע את חלל הנוק' שנתגדלה, בסוד ותאמר הנני, אשר אז החזיר לה הפקדון בסוד דביקות רוחא ברוחא, (ע"ע ד' רוחין דאהב"ה, ע"ע זכר ) שה"ס הסת"א, ואח"כ כשנמשך האו"ח מעילא לתתא, דהיינו הפקדון, שה"ס יסוד זכר, בא בעצמו ונתלבש בתוך דמקו"ה, דהיינו ג"כ במדת החלל המצוי שם, בדומה ליסוד עתיק המלובש בתוך דא"א ויסוד אמא המלובש בתוך דז"א. וענין זה הוא מקור הב' של יסוד דוכרא. ומקור הג' ה"ס הסת"ב דמקו"ה ( כל"א ) שנבחן אשר היסוד שהיה מלובש עד החזה חזר ונשלף משם בסוד משה משה, והתחיל האו"ח לעלות מתתא לעילא בסוד הסתכלות האמור, ונמשך ענין זה עד שנתגדל החלל של הנקבה לשיעור שלם, אשר אז חזר האו"ח עם האו"י שה"ס הפקדון, ובא ונתלבש בחלל דידה ( כמו בתוך דמקוה ). וזהו נק' זווג ממש זווג דגופא, משא"כ מקור הא' ה"ס זווג רוחני בלי הכר נוקבא, ( כלומר מקבל וכלים ), ומקור הב' ה"ע יסוד פנימי בבחי' זכרון והתלבשות עליון בתחתון, ומכאן נמשך החיבוק, וכך מקור הג' הוא העיקר היסוד וכל ברכת הזרע שבו.
     (ע"ע זווג, ע"ע נסירה, ע"ע יצירה).
     סיום היסוד : זה נעשה מכח ב' בחי', האחד הוא מכח ההתלבשות בחלל בבחי' אור היורד מעילא לתתא, הנה נפסק כל הארתו (ע"ע רת"ס) משום שאינו נוהג הסתכלות במלכות ג', עשא"ה. אכן מלבד זה יש עוד בחי' רעה, כי אחרי סיום הארתו שנגלה החושך, הנה חזרה הבחי"ד להגלות (במקו"הנ). דהיינו תחת רגליו ממש, וקליפה זו עלתה ונדבקה ביסוד הנ"ל ונעשית ערלה, כי הפגם עולה עד היסוד שבראש כנודע, בסוד שכל הנעלם מכל רעיון. ודע שבחי' הראשונה שנסתיימה ונפסקה בסוד החושך, ה"ס עטרה לראש צדיק, והשניה ה"ס הערלה וזוהמא דקלי'. וע"כ צריך לחתכה ולהטמינה בעפר. וז"ס הכתוב ויפן כה וכה וירא כי אין איש. דהיינו שהסתכל בנפילה דכלא ואורה הגדול ובקימה דאומ"צ ובהחשך. שה"ס עטרה לראש צדיקכנ"ל. ואז ויך את המצרי שה"ס ערל בשר הנ"ל הדבוק שם, ויטמינהובעפר כדי שלא יודע לאיש, ויעלה פגמו וזוהמתו. אמנם למחרת כשפנה לעברים הנצים, שרצה להקים את הצדיק דבחי"ב, ויאמר לרשע למה תכה רעך, תיכף אמר לו הרשע הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, כלומר שחזר וגילה את הקלי' דמצרי הנ"ל שזוהמתו עולה עד הראש, וז"ש משה אכן נודע הדבר, כי לא הועיל ההטמנה, וע"כ וישמע פרעה ויבקש להרגו, אכן אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה וכו', (ע"ע זווג).

נב) יסודות (ח"ג פ"ה אות א') :
ד' הבחינות שבעביות כלי המלכות, מכונות לפעמים ד' יסודות.

      ד' יסודות הם: אש רוח מים עפר, שה"ס ד' האותיות של שם הויה, שהם חו"ב תו"מ, י"ה ה"ס אש רוח, ו"ה ה"ס מים עפר. גם הם מרומזים בד' העולמות אבי"ע. ובפנימיות האדם הנרנח"י, ובגופו ובמלבושיו ובבית שיושב בו. ובכל אחד מד' בחי' הנ"ל יש ג"כ להבחין בו ד' בחי', כי בפנימיות יש הנר"נ, ובגוף עצמות גידין בשר ועור. ובמלבושים יש ד' בגדי כהונה המוכרחין אפי' לכהן הדיוט, כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט, ובבית יש בית חצר שדה מדבר.
     ואין להקשות על הנ"ל שסדרנו הכל ע"פ ד' בחינות, הרי יש גם בחי' חמשית דהיינו קוצו של יוד וכתר ויחידה. והתשובה בזה, כי בחי' חמשית שה"ס הכתר, הוא בחי' אמצעי בין מאציל לנאצל, ואינו נבחן אל הנאצל, שז"ס ראשית חכמה, שכל נאצל מתחיל מחכמה. וע"כ אנו מבחינים רק ד' בחי' בכל נאצל ובכל מדרגה.

     ג' נקבימ (*) הם: א' פה דראש, שה"ס פה הבינה במקומה, (כל"א ) בטרם שנתבררה באומ"צ , ב' ה"ס פה הבינה, בסוד כח"ב שיורד לחג"ת ונעשה לפה הטבור, ופי הטבור הזה חזר ונסתם בבירור דאומ"צ. ג' ה"ס פה הבינה שכבר נסתם בש"ת דת"ת ע"י אומ"צ כנ"ל, ואח"כ חזר ונפתח ע"י נכישה דנחש, וה"ס השער שעומד לזווג לפרקים בסוד זווגא דפסיק, דהיינו שלפעמים נסתם באומ"צ שלפעמים נפתח ע"י מקו"הנ בעוה"נ, ושם סוד דם טמא ודם טהור, שכל הנשמות מתגלים ע"י זה.
     (*) הגהה , ויש עוד בחי' נקב רביעי, שה"ס פה האחור בחי"ד ממש, שזה מוכרח להשאר פתוח תמיד לדחיית פסולת, וז"ס המכה דאבימלך מלך פלישתים .

סד) מהו יעקב.
פרצוף ו"ק דז"א, הנקרא פרצוף חיצון, הוא נקרא בשם יעקב. ופרצוף המוחין דז"א, שהוא פרצוף הפנימי המתלבש תוך פרצוף הו"ק, הוא נקרא בשם משה וישראל. (אות קע"ז).

ט) יציאה בחוזק:
כל שהעביות שבהמסך מרובה יותר, האור יוצא בחוזק, יותר ואם העביות שבהמסך קלושה היא, אין האור יוצא בחוזק, כלומר, שאוה"ח הוא מועט, וקומת האור שהוא ממשיך אין לו התפשטות למטה. ומתוך שה"ת נתחברה בנקבי עינים, נמצאים שם האורות שיוצאים בחוזק ומתפשטים למטה. (דף ת"ב אות י"א).

לב) יציאה לחוץ (ח"ב הסת"פ נ"ט):

השתנות צורה המושגת ברוחני, מכונה בשם "יציאה לחוץ" הימנו. להיות שינוי הצורה המתהווה בחלק מפרצוף, נבחן, שחלק זה יצא מפרצוף ולחוץ, ע"ד מדליק מנר לנר ואין הראשון חסר, כי אין העדר ברוחני. וא"כ נמצא, כי כשמתחיל החלק לשנות צורתו, הנה יחד עם השתנות זו, מתחיל להתפרד מפרצוף, ולצאת לחוץ מפרצוף לרשות חדשה בפני עצמו. באפן, שהשתנות הצורה ו"יציאה לחוץ" היינו הך הם.

מו) יציאה לחוץ.
כשנתקנה החכמה כעין דכר ונוקבא מפאת עלית ה"ת לעינים, כנודע. נמצא בזה שהוציא חכמה את הבינה, לחוץ מכל המדרגות, כי בינה וזו"ן של ראש, יצאו לבחינת גוף. ובינה וזו"ן דלמעלה מטבור, יצאו לבחינת למטה מטבור לבחינת ע"ס דנה"י. ובינה וזו"ן דע"ס דסיום שנקראים נה"י, יצאו לגמרי לבר מאצילות. (תתפ"ב אות ל"ב).

      פירושו, שיצא בשליטה בפ"ע במשונה מאופן שליטתו שהיה נוהג בו בעת היותו בפנים, ששם היה קשור וממוזג עם כל המדרגות שבפנים ולא היה לו שום שליטה בלעדם, וע"כ אין המדרגה ניכרת שם רק אחר שיצאה המדרגה לחוץ, אז מגלה רק בחינת עצמה לבדה ואינה משתתפת עם זולתה, בדומה ליציאה מבטן אם שנק'
      לירה : כי אין שום שליטה להעובר בהיותו בפנים בבטן אמו כי הוא ירך אמו, וכל פעולתו הוא בדרך כלל כל המדרגות הנוהגות באמו, משא"כ כשיוצא לחוץ אז מתגלה בו שליטה בפ"ע והנהגה בפ"ע, מה שאין עוד למדרגות דאמא שום התחברות עמו.
      ועד " ז תבין ג"כ סוד
      יציאת עסמ"ב מהויה פנימאה : כי בעת שיצאו הספירות מא"ס ב"ה היו קשורים ודבוקים זב"ז בלי שום שינוי צורה כמעט, ואצ"ל שלא היה הפכיות הצורה עד הבחי"ד ששם היה הצמצום ויציאת הקו אחד, שמבחי"ד ולמעלה נק' ראש ומאותה הבחי"ד ולמטה נתפשט האור מלמעלה למטה לבחינת קבלה והתלבשות האור בכלי שנק' תוך, שז"ס ע"ס דהתפשטות מלכות מינה ובה עד למלכות דמלכות הנק' טבור, והמה דומים לגמרי כמו ע"ס דראש. אלא ההבחן רק בבחי' הקבלה שאינו נוהג אלא בבחי' ממעלה למטה (כתוך דמקוה ). וזהו הנק' הסתכלות הסת"ב על הטבור : ותבין כאן ב' התפשטויות של אור העליון. כי בטרם שהגיע האור לבחי' הסת"ב הנ"ל אלא שנתפשטו ע"ס דראש ממעלה למטה עד הטבור, הוא מכונה
      התפשטות א' : שאז היו כח"ב זו"ן דראש כמות שהם שם באים ונעתקים ומתלבשים בתוך, וגם הכתר יצא בכל השלימות ממש כבע"ס דראש, משא"כ אחר שנתפשט בחינת הסתכלות ב ': על הטבור כנ"ל, אז תיכף נעלם ונסתלק כל האור למקורו ( מחיזו דעבידתא ), שהסתלקות הזה נק' או"ח המלביש לאו"י, ( כמגולה והיה בתוך דמקוה בסוד צלצלי תרועה ). וז"ס שהסתכלות על בחי"ד מלביש עד הכתר. אמנם הלבשה זו ה"ס הסתלקות כאמור, וע"כ חזר האור ממעלה למטה להתלבש בכלי כמקודם, והוא הנקרא
      התפשטות ב': כלומר התלבשות העצמות בכלים ( כתוך מקוה ), אחר ההסתלקות מכח הסת"ב כנ"ל.
      וז"ס יציאת ע " ב מי' דהויה פנימאה לחוץ , שיצא בשליטה גמורה בפני עצמו, כי בעת שהיה בפנים שהיה נכלל בכל הע"ס המקוריות היה כולו קשור ומחובר עם הכתר בלי שום הו"א של איזו שינוי צורה הימנו כמ"ש לעיל בע"ס דראש, כי ע"כ עלול מהכתר ודבוק בו, משא"כ עתה אחר הסת"ב כיון שנפרש מכללות הפרצוף גילה רק כח עצמו לבדו ולא כלום מצורת הכתר, ונעשה בזה בחי' הפיכה לשליטת הכתר, שז"ס רו"ת ההפכים זל"ז.
      יציאת הע"ב לחוץ גורם להעלם הכתר בפה: כי שורש יציאתו דע"ב הוא משום הסתכלות ב' על הטבור שה"ס בחי"ד כמו הפה דראש, ( שאין נ"מ בין פה לטבור אלא הפה הוא מקום התגלות המלכות, וכאן הוא בחי' השפעה לוא"ח ממעלה למטה, והטבור ה"ס אותה המלכות ממש אלא שנתפשטת לקבל מכל הע"ס דראש בסוד ממעלה למטה להתלבשות העצמות בהכלים).
      ולפיכך בשעה שנעשה הסת"ב על הטבור נעלמה הבחי"ד שבה שקיבלה מפה דראש, והמסך עלה ונתיישב בבחי"ג, באופן שענין התלבשות העצמות בכלים לא הגיע לבחי"ד עתה כי נעלמה ונגנזה, אלא עד בחי"ג. באופן שאין עתה אלא ט"ס וחסר מלכות : וטעם העלמה דבחי"ד היא מכח הכאה ובטישת או"פ באו"מ : כיון שהתפשטות הא' היה מוכרח ג"כ לעבור דרך הפה ובחי"ד, א"כ אין ב' הפכים במקום א' ובזמן א', כי האו"פ שה"ס התלבשות העצמות בכלים הוא בהפכיות לכלי דבחי"ד שה"ס הסתלקות האורות מהכלים, אלא לסוד או"ח דע"כ מתתקנת במסך כדי לדחות האור למארו.
      וע " כ ב' פעולות ע"י הבטישא דאו"מ באו"פ:
      פעולה א' היא להעלים את בחי' אחרונה מהמסך שעתה הא,ס בחי"ד, וזה נעשה עחי ביטוש דאו"פ המתאמן דוקא להתלבש בכלי ובאימון הזה מעלים את בחיאד ומתלבש בכלי דבחי"ג.
      פעולה ב' היא לפגום גם את הבחי"ג ולתקן בו מסך כמו שהיה בבחי"ד, וזה נעשה ע"י הכאת או"מ באו"פ, והוא גורם לנפילת ניצוציןמבחי"ג ולתקן בו מסך כמו שהיה מלפנים בבחי"ד, וכיון שנתקן מסך בבחי"ג אז יוצא ראש ע"בממלכות דנחי"ג ולמעלה, ממש ע"ד שיצאו ע"ס דראש דפרצוף הפנימי, אלא כל ההבחן הוא אשר בחי' אחרונה דהמסך נעלמת ומקומה ירש בחי"ג שנתקנה כן מכח הכאת או"מ באו"פ כנ " ל .
      ואח"כ נתפשם ג"כ התפשטותא' דע"ב מפה דראש ולמטה עד הסבור ממש כמו בתוך דפרצוף הפנימי, אלא צריכין לידע אשר הסת"ב דפנימי הוא הסת"א דע"ב:
      כי פה דע"ב שהוא בחי' הסת"א לא היה בו שום הכר נקבה ותיקון מסך כלל, ועיקר המתקנו לבחי"ג שיהיה ראוי למסך והסתכלות הרי הוא ההכאה דאו"מ באו"פ כנגל, והתחלת ההכאה לא היה אלא אחר פעלה א' הנ"ל, אשר האו"פ הכה באו"מ והעלים לבחי"ד וביטלו מלשמש בבחי' מסך, אשר אז יכול האו"פ להתפשט ולהתלבש בסוד התפשטות מלמעלה למטה (ואין זה נקרא התפ"ב כי אין בו רת"ס ), ואחר שנתלבש בבחי"ג אז חזר הכח דאו"מ הטמון שם ופגם ותיקן מסך בבחי"ג. הרי לפניך שבחי' הטבור דפנימי הוא השורש לבחי' פה דע"ב שהריהו הנוקב ומתקן אותו.
      ב' בחי' התלבשות בכלים : ועוד צריך לידע, שבטרם שנעשה התפשטות ב' ( שה"ס יציאת הע"ב כנ"ל ), תיכף בהתפ"א ירדו הע"ס דנה"י מטבור דהתפ"א ולמטה כי זה הכלל שבכל פרצוף יש ב' בחי' התלבשות העצמות בכלים:
      הא ' בבחי' תוך דמקוה שהיא מפה עד הטבור,
      והב' בבחי' סוף דמקוה שהוא מטבוד עד סוף, כי הראשון ה"ס התפשטות אור החכמה 'שני ה"ס התפשטות אור דחסדים.
      יציאת הס " ג לחוץ : ונחזור לענין, כי כשם שהי' בחי' בטישת או"מ באו"פ בבחי"ד כן הי' בבחי"ג, ויצא הס"ג מן ס"ג הפנימי לחוץ ונבדל בשליטה לפ"ע, אכן בס"ג לא היה עוד ביטוש אלא בחי' מטי ולא מטי, עד שנתערבו בחי"ב ובחי"ד יחדיו ויצא ז"א לחוץ בבחי " א.

קיז) מהי יציאת האור דרך העינים.
בעת שעלה מלכות המזדווגת ממקום הפה לנקבי העינים, נעשה הזווג שם, ויצא האור דרך נקבי העינים, ולא דרך הפה. (אות ו').

קיח) מהי יציאת רגלים מחוץ לתחום.
מחזה ולמטה דיצירה ועשיה, ירדו מחמת החטא למקום י"ד הספירות התחתונות ונתלבשו במדור הקליפות. ובשבת יש להם עליה לאצילות. ולכן נאסר הוצאת רגלים מחוץ לתחום שבת, שהוא החזה הנ"ל, כדי שלא להורידם שוב למקום הקליפות כמו שהיו בחול. (אות צ"ו וצ"ז).

נג) יצירה (ח"ג פ"ג אות ג'):
קומת הע"ס הבאה ע"י זווג דהכאה במסך דבחי"א, מכונה בשם "יצירה".

קיט) מהי יצירה.
מקום יצירה, נעשה מבחינת ז"א דגופא, שנחשך ויצא למטה מסיום האצילות, בעת עלית המלכות המסיימת לחזה דפרצוף נקודות דס"ג, הנקרא חיצוניות מצד אחור. עי' לעיל תשובה צ"ז, וע"כ נחשב היצירה לאחורים של ז"א דאצילות. ובעת תיקון בי"ע בראשונה, שנתקנו מבחינת פנים דאחורים של ז' המלכים דמיתו, היה כבר עולם היצירה במקום ז"א דאצילות, להיותו האחורים שלו. ולאחר החטא ירד ירידה גדולה, כי הד"ת דיצירה נתלבשו תוך מדור הקליפות. והמוחין שמקבל הם יוצאים על מסך דבחי"א. שהוא מסך של ז"א מבחינת ו"ק בלי ראש. וה"פ של עולם היצירה, הם בקומת השלישים האמצעים והתחתונים דנה"י דא"א, שהם ג"כ בחינת חיצוניות מצד אחור כמו המקום יצירה, כי השלישים העליונים דנה"י דא"א, שהם בחינת חיצוניות מצד פנים, לא נתלבשו רק בעולם הבריאה, שהם בחינת ג"ר דנה"י שהם חסרים ביצירה. ואלו ב' חלקים תחתונים דנה"י דא"א מתלבשים בו"ק דו"ק דאו"א עלאין, והם בו"ק דישסו"ת, והם בו"ק זו"ן. (אות ה'. ואות פ"ג. ואות צ"ג. ואות רכ"ד עד רכ"ח).

      ה"ע העולם החסר ג"ר, וה"ס היסוד דהעולמות, כי אצילות ה"ס הראש ובריאה ה"ס הגוף שיש בו חג"ת נ"ה, (כי אמא עד הוד אתפאשטותה ). ויצירה ה"ס יסוד ועשיה ה"ס מלכות, ומה שהיצירה נק' יסוד, הוא שעל יסוד הזה נבנה כל הבנין, (בראש מקוה בסוד יצירת כל האורות העתידים ביהיה ). כי שורש הכל ה"ס יסוד, שבו נצטייר הכל ועלה עד הראש.כלומר, בסוד שנצטייר פעולתו לפניוית' וית', מכל הזווגים העתידים להגלות בכח היסוד.
      מבדיל בין אור לחושך: כי אז לא נגלה עדיין יסוד המבדיל בין מים למים. ולפיכך, הוא מסיים 9ל האור, ופועל ההכאה באו"ח העולה, עד הדעת הממשיך ט"ס דאו"י וט"ס דאו"ח, מדעת עד היסוד, בסוד ה"י העלמים אמנם חסר ראש.

קכא) מהי יצירה דעוה"ז.
ארץ ישראל היא בחינת יצירה של עוה"ז. (אות מ"ד. ואות מ"ט).

קכב) מהי יצירה ועשיה אב"א.
בבחינה השניה דע"ש שד"ר של עשיה היו במקום הנוקבא דז"א דאצילות, והיצירה כולה במקום ז"א דאצילות, הנה אז היו היצירה ועשיה אב"א כמו זו"ן אב"א, כי העשיה היתה מלבשת רק מחזה ולמטה דיצירה אב"א. (אות פ"ז).

קכג) מהי יצירה ועשיה פב"פ.
בבחינת השלישית דע"ש, שגם שש התחתונות דעשיה, עלו למקום נוקבא דאצילות, אז הפכה העשיה פניה כנהד פני היצירה פב"פ. כדמיון זו"ן פב"פ. (אות פ"ז).

קכ) מהי יצירה נתלבשה בעשיה.
מקודם החטא בתחילת יציאת בי"ע מן השבירה, היו מקום ע"ס דיצירה בד"ת דז"א דאצילות, ושש ראשונות דבריאה. ומקום ע"ס דעשיה, בד"ת דבריאה ושש ראשונות דיצירה. ואחר החטא, נפלו הע"ס דיצירה למקום העשיה שמקודם החטא, כי שש ראשונות דיצירה נפלו למקום שש תחתונות דעשיה שמקודם החטא, וד"ת דיצירה נפלו יותר למטה, כי נפלו למדור הקליפות. (אות מ"ח).

קכד) מהי יצירה צריכה להיות כז"א דאצילות.
ג' העולמות בי"ע, נבררו מהכלים וניצוצין שמחזה ולמטה דז' המלכים דנקודים שנשברו. וזו"ן דאצילות, נבררו מכלים שמחזה ולמעלה דז' המלכים, כנודע. ולפיכך גמר בירורם של בי"ע הוא, שיחזרו ויתחברו אל זו"ן דאצילות, שהם הכלים שמחזה ולמעלה שלהם. ולפיכך יצירה שהיא האחורים דז"א, מחויב לעלות למקום ז"א דאצילות דקטנות, המלביש מטבור ולמטה דא"א. כי אז צריך ז"א להלביש את א"א. ומחזה ולמטה דז"א, יהיה בחינת מחזה ולמטה דא"א, ואז עולה הבריאה לב"ש ת"ת שמחזה עד הסיום דת"ת. והיצירה עולה לנה"י שלו. והעשיה למקום הנקבה. הרי שישסו"ת וזו"ן של עתה בחול, העומדים במקום הכלים דאחורים של א"א, הוא מקום ג' עלמין בי"ע. וז"ס שז"א צריך להיות א"א, ובי"ע כאחורים של א"א, שהם מקום ישסו"ת וזו"ן של עתה. (אות פ"א ופ"ב).

ענין הירידה דאורות עליונים בכח ובמרוצה, כל זה משוער ונבחן בכמות הרצון לקבל את האורות האלו שישנו בהתחתון, (ע"ע ירידה בכח).

סא) ירושלים:
בחינת יסוד החיצון של המלכות, נקראת בשם ירושלים. וגם בחינת העטרה שבה נקראת בשם ירושלים. שהיא נקודת המלכות דנוקבא. (תש"פ אות ע"א ודף תשצ"ח אות צ"ה)

כז)ירחי עיבור:
הזמן ומקום שברוחנים פירושו, חידוש צורה כמ"ש לעיל באורך (בחלק א' דף כ"ו אות ל"ג. ומשם תדרשנו) וכיון שאין הפרצוף נשלם אלא ע"י זווגים והארות הרבה, המשונות זו מזו, שכולן יחד מצטרפות להשלמת הפרצוף, ע"כ הן מכונות ירחי העיבור, או זמן העיבור, שהם ז' חודש, או ט' חודש, או י"ב חודש. דהיינו לפי מספר ההארות המצטרפות בהשלמתו. (או"פ דף תר"ח ד"ה עיבור)

לג) ירידה (ח"ב פ"א או"פ ה' שניה):

התעבות, פירושה "ירידה", כלומר שירד ממדרגתו. והזדככות, פירושה עליה, כי נתעלה בהשואת הצורה לא"ס ב"ה, וזה הכלל, כל הזך יותר הוא עליון יותר, וכל העב יותר הוא תחתון יותר.

יש לה שתי משמעויות, או התפשטות השפע להתחתון או הכנה אל התפשטות הזו. ומתוך שהעליון משפיע בדבר היתר ,עב ע"כ כל ירידה מראה גרעון גדול מתחילתו (כי מתחילה נמשך הכלים ואח"כ האורות).

לז) ירידה ב':
נודע, שסוד הצלם הוא בחינת האו"ח העולה ממ"ן דז"א בעת שנכלל בעביות ומסך דאו"א, המלביש על הקומה דאו"י. עי' בתשובה נ"ז. ובחי' האו"י הם עצם המוחין, ובחינת האו"ח הם לבושי המוחין שנקראים צלם. והנה התלבשות זו של המוחין דז"א שבעת עיבורו, היא בבחינה גבוה מאד, כי אז או"א וישסו"ת נכללים בפרצוף אחד, והזווג נעשה בג"ר דישסו"ת א', שהוא מקום ש"ת דת"ת דכללות שניהם. וכדי להתלבש בז"א במקומו, צריכים לב' ירידות ממקום הגבוה הזה: ירידה א' היא בעת הלידה, שאז הג"ר של ישסו"ת, ששם עמידת המוחין דז"א, הם יורדים ונעשים לבחינת חג"ת, דהיינו ו"ק בחוסר ג"ר. ונמצאים לבושי מוחין דז"א שאבדו בחינת ג"ר שבהם, ואז מכונים הלבושים בשם ם ' דצלם, והוא התפשטות א' של המוחין דז"א, כי נתפשטו מלבושים דג"ר, ובאו ללבושים דו"ק.
ועדיין אינם מוכשרים להיות ללבושים דז"א, כי סוף סוף, עתידה ם ' זו לחזור לבחינת ראש דתבונה כמקודם, שאז יהיו בבחינת או"א דתבונה, שאין לז"א שורש בהם כי אם בתבונה דתבונה, שהיא בחסדים מגולים כנודע, וע"כ לירידה ב' הם צריכים, והיינו שיורדים לנה"י דתבונה זו שכבר נתמעטה לו"ק, אשר בגדלות היא עתידה להיות שוב בחינת חג"ת כמטרם המיעוט, ויובחנו אז לתבונה דתבונה. והנה התפשטות ב' זו לנה"י דתבונה, נקרא ל ' דצלם, שמכאן הם ראוים להתפשט למקום ז"א. והיינו רק בחיצוניות שלהם, כמ"ש בתשובה נ"ו. הרי שיש ללבושי מוחין דז"א ב' ירידות: א' לבחינת ם ' דצלם. וב' לבחינת ל ' דצלם. כמבואר. וכן נקראים ב' התפשטיות: שהתפשטות א' היא ב ם ' , והתפשטות ב' היא ל ' . (אות קכ"ח).

זה נבחן בשיעור הרצון לקבל שישנו בתחתון, כי אם שהוא בשיעור גדול נבחן שהאור העליון יורד אליו בכח, ואם הוא בשיעור קטן מכונה זה אשר אור העליון יורד אליו לאטיות, כלומר ברפוי כח.

סה) מהי ירידה לקליפות.
נודע, שאין מוחין לז"א אלא ע"י הנשמות העולות לזו"ן בבחי' מ"ן. כנ"ל דף א' ת"ק אות י"א וי"ג. ע"ש. גם נודע, שהמ"ן האלו שבסבתם עלו הזו"ן לאו"א לקבל מוחין חדשים, צריכים להשאיר שורשם בזו"ן בבחינת קיום והעמדה, כנ"ל דף תקי"ג אות ל"ט. שהרב אומר שם שבסבת שביה"כ דזו"ן, נתבטל המ"ן שלהם שהשאירו באו"א בבחינת קיום והעמדה ואז נתבטלו ונפלו גם המוחין דאו"א עש"ה. ולפיכך גם בנשמות המעלים מ"ן לזו"ן, אם הם מקלקלים מעשיהם, ונפגמים המוחין שלהם, גורמים ג"כ לביטול המ"ן שלהם שהשאירו בזו"ן בבחינת קיום והעמדה למוחין שלהם, ומתבטלים ג"כ המוחין דזו"ן שיצאו בכח העלאת מ"ן שלהם.
ונמצא, שהנשמות שחטאו נופלים לקליפות בדומה לשביה"כ, ונפילתם של הנשמות לקליפות גורם לביטול המ"ן שלהם שנשאר בזו"ן בבחינת העמדה וקיום, וביטול המ"ן שם, גורם לביטול כל קומת המוחין שיצאו על המ"ן אלו. וביטול קומת המוחין, גורם לנפילת הכלים וניצוצין שנבררו מבי"ע כדי להלביש אלו המוחין, והם נופלים לקליפות כמקודם לכן. כי בכל שיעור קומה היוצא במוחין דזו"ן מתבררים כנגדם כלים וניצוצין מן הקליפות שבבי"ע, שהם עולים ומלבישים אל המוחין שלהם. ונמצא עתה אחר שנתבטלה קומת המוחין, ירדו שוב הכלים שהלבישו אותם לבי"ע לקליפות כמקודם. וז"ס נפילת הכלים דנה"י דז"א וט"ת דנוקבא. (אות כ"ב וא' תש"ט אות מ"ה).