מילון ערכים בקבלה

כ) ג' בחי' של י"ג:
ד' בחינות של י"ג נבחנים בראש דא"א: א' י"ג דגלגלתא, שהם מתגלים במצה ובפנים. כמ"ש בדף אלף של"ט אות צ"ו. ב' הם י"ג אורחין חוורין. ג' הם י"ג נימין דשערי. ד' הם י"ג תיקוני דיקנא. כמו שממשיך שם הרב באות ק"ה ק"ו וכו', והנה הי"ג חוורתי מיוחסים לגלגלתא משום שהם מתלבשים ברישא דגלגלתא. והי"ג נימין דשערי מיוחסים למוחא דאוירא, משום שהשערות הם צמצומים, שהתחלתם מתחיל רק מהקרומא דאוירא, ששם פועל כח המסך דצמצום ב', שמסבתו, נתקנו המוחין במל"צ דצל"ם ואין הגלגלתא מקבל את ג"ר דחכמה הראוים לה לקבל מקומת ע"ב, כי ם' דצל"ם אינה מקבלת לתוכה זולת חסדים מכוסים בלבד, בסוד כי חפץ חסד הוא, כטבע ג"ר דבינה, כנודע. וע"כ יוצא אותו חלק דג"ר דע"ב לחוץ מראש, ונעלם בסוד מקיף חוזר, אשר האו"ח והלבושים של ג"ר דע"ב הללו, נקראים בשם שערות, כנודע. הרי שכל יציאת הע"ב לחון, והשערות שנתהוו בבחינת מותרי מוחא, כל זה בא מכח התיקון דקרומא דאוירא, ולכן מיוחסים השערות למוחא דאוירא דהיינו מבחינת הקרומא דאתתקן בו. והי"ג תיקוני דיקנא מיוחסים למו"ס, כי גם השערות קבלו התיקון של צל"ם אשר ם' שבהם נתקבלו על הגלגלתא בבחינת עמר נקי, אמנם ל"צ שבהם, שאינם ראוים להתאחז על הגלגלתא שהיא בחינת ם' , הם יוצאים מבחינת ראש דגלגלתא, ומקבלים רק הארת מו"ס בלבד, כי במקום הראש, אין הארת מו"ס יכולה להתגלות, כי שם מאירה הגלגלתא הגבוה ממנה, ואין הארת מו"ס עולה שם בשם, אלא במקום שנסתיים הארת הגלגלתא, שם מתחיל הארת מו"ס, וכיון של"צ דשערות שהם י"ג תיקוני דיקנא, אינם יכולים לקבל מהגלגלתא, כנ"ל לכן מתגלה בהם הארת מו"ס, וע"כ הי"ג תיקוני דיקנא מיוחסים למו"ס.
וענין היותם כל אחד בבחי' י"ג, כבר נתבאר לעיל בתשובה ג' <אורחא דפלגותא דשערי> ע"ש. (דף אלף של"ט אות צ"ו. דף אלף שמ"ג אות ק"ו ק"ז ק"ח).

מג) מהו ג' בחינות דנשמות באדה"ר.
קודם החטא היה לאדה"ר נר"ן מבי"ע שבאצילות, ומחמת החטא נאבדו ממנו ולא נשתייר בו אלא בחינת הנפשות בכלים דכתרים מכל ספירה וספירה שבפרצופי בי"ע, מלבד מב' פרצופין הראשונים או"א דבריאה שלא היה לו מהם כלום. ויש כאן ג' בחינות: א' הם הט"ר דאורות שנסתלקו ממנו לשורשם, כי באורות אין נפילה לקליפות ח"ו. ב' הם ט"ת דכלים עם הניצוצין שלהם, שנפלו לקליפות ונטבעו בהם. ג' הם אור הנפש בכלים דכתרים שנשאר בו. ומה שאור הנפש מתלבש בכלי דכתר, הוא מטעם ערך ההפוך שבין כלים לאורות. כנודע. ואלו ג' הבחינות נוהגין בכל ספירה וספירה מפרצופי בי"ע, כי לא נשתייר ממנו מכל ספירה שבהם רק בחינת נפש לבד בכלי דכתר, וט"ר דכל ספירה נסתלקו לשורשם, וט"ת דכלים שבכל ספירה עם הניצוצין שבהם נפלו לעמקי הקליפות (אות קכ"ה).

כ) מהן ג' בחינות מנצפ"ך.
ה"ג נקראות מנצפ"ך, על שם שה"ג הן מבחינת המלכות המסיימת את האורות והכלים של כל בחינה. כי כן מנצפ"ך באים בסוף המלה, והם בחי' סיומי המלות. ויש ג' בחינות של ה"ג, הנקרא מנצפ"ך: א' הם ה"ג של הקטנות, הנקרא מנצפ"ך דקטנות, שהם גבורות קשות, להיותם חסרי ג"ר, ויש בהם אחיזה לדינין, ואז אחוריהם ביתה. ב' הם מנצפ"ך דגדלות, שהיא מקבלת בעודה בהיכל או"א, דהיינו בעת עלית זו"ן למ"ן לאו"א, שז"א נכלל באבא ונוקבא באמא. והם כבר ממותקות, כי יש בהם ג"ר, דהיינו הבינות דאמא. אבל עוד לא לגמרי, משום שהיא נמצאת שם למעלה ממדרגתה כי או"א הם עלי עליון שלה. ג' הוא, אחר ביאת זו"ן למקומם ע"י תקיעת שופר, שאז הנוקבא מקבלת את המנצפ"ך דגדלות פעם ב' ע"י הז"א עצמו בדרך המדרגה, ובזה נעשה מיתוק ב' ע"י הז"א, ונחשבים לממותקות ביותר מקודם, כי עתה היא מקבלתם בדרך המדרגה. (אות קנ"א. שם ד"ה מנצפ"ך).

ח) ג' בחינות שבעיבור:
כמו שיש ג' בחינות בכללות מדרגת הז"א, שהם: עיבור: יניקה, מוחין, שפירושם נרנח"י דאורות, וכח"ב זו"ן דכלים, כן ישנם לג' בחינות הללו גם בזמן עיבורו דז"א, שהם: ג' ימי קליטה, ומ' יום דיצירת הולד, וג' חדשים להכר העובר, שהמה כוללים נרנח"י דעובר, כי ג' ימי קליטה הם בחי' נפש דעובר, שהוא בחינת עשיה שלו, ומ' יום דיצירת הולד, הם בחינת רוח דעובר, ובחינת יצירה שלו. וג' חדשים להכר העובר, הם נח"י של העובר, ואצילות שבו. וג' בחינות אלו נוהגים שם הן בבחינת הכלים והן בבחינת הניצוצין והן בבחינת האורות, וע"כ חוזרים עליו ג"פ בג' המדורות: שבמדור הא' הם בחינת כח"ב זו"ן דכלים שלו. ובמדור הב' הם נרנח"י דניצוצין. ובמדור הג' הם נרנח"י דאורות. (מאות מ' עד אות נ').

יט) ג' גו ג':
כשנה"י דז"א עולים ונכללים בחג"ת דז"א, שע"י זה נעשה התכללות ה"ת בה"ר, כנודע. זהו נקרא ג' גו ג', שג' דנה"י נכללים בג' דחג"ת. (תתפ"ד אות ל"ו).

כ) ג' ההי"ן דה"ר:
התבונה בגדלות יש לה הוי"ה דס"ג, ויש לה ה"פ זה למטה מזה, שיוצאים מהוי"ה פנימאה שלה, שג' הפרצופים הראשונים יוצאים מי"ה שבה. שהם: כתר, מקוצו של יוד, חכמה, מ י ' ובינה, מ ה ' ראשונה. וה' זו היא במילוי יוד. ונבחנת לג' ההי"ן: שה' הפשוטה היא בחינת חב"ד דבינה והיוד שבמילוי, נחלקת לב' ההין, כי ב' ההין הם בגימטריא יוד. וה' א' אשר במילוי, היא חג"ת שבבינה, וה' ב' שבמילוי, היא נה"י שבבינה. (תתק"ז אות ס"ט)

כא) ג' ההין דחיצוניות דג' ההין דה"ר:
כשהעליון מזדווג בעצמו, להוציא את התחתון, הוא מזדווג בבחי' חיצוניות שבו, כלומר בבחינת מסך המוציא קומה נמוכה מקומת עצמו. למשל: כשהעליון הוא מבחי"ג, הוא מוציא את התחתון מבחינת מסך דבחי"ב. ואם העליון מבחי"ב, מוציא לתחתון ממסך דבחי"א, וכו' עד"ז. וע"כ כשבינה מאצילה לז"א, אינה מוציאתו מבחינת קומתה עצמה, שהיא פנימיותה. אלא מחיצוניותה, דהיינו מבחינה נמוכה מקומתה עצמה. ולכן ג"ר דז"א יוצא מבחינת חיצוניות דה"ר הפשוטה דס"ג, וו"ק דז"א יוצא מחיצוניות ב' ההין שבמילוי יוד שלה, ע"י' לעיל תשובה כ'. באופן שז"א יוצא מחיצוניות הג' ההין דה"ר דס"ג. (תתק"ח אות ע"א) עי' בתשובה ג' (אחורים דג"ר דעליון) וד' (אחורים דו"ק דעליון).

יא) ג' חדשים להכר העובר:
אור החיה בכל מדרגה שהיא, הוא נבחן, לבחינת עצמות ועיקר, שבלעדו אין עוד שום הכר בהמדרגה. ולפיכך גם בחי' העובר, אין בו שום הכר מטרם שיעברו עליו ג' חדשים כי רק בגמר ג' חדשים, שנכנס בו המילוי דמ"ו ניצוצין של הוי"ה דע"ב, שהוא בחינת חי"ה דעובר, יש לו בחינת העצמות שלו, ויש לו הכר כלפי חוץ. (אות כ"א)

כב) ג' טפין דסגול:
נה"י דא"א, ה"ס ג' טפין דסגול, שמהם נעשה הז"א. אלא שנתכללו גם בחג"ת שלו. (תתקמ"א אות קמ"ב).

ט) ג' יודין:
מילוי הוי"ה דע"ב הוא במילוי יודין, כי בכל מקום שהוא מאיר הוא מוריד הה"ת מעינים שנתהוה בצמצום ב', ומחזיר אח"פ למקומם. והוא מטעם שע"ב האצילות מקבל מן הבחינה שכנגדו בע"ב דא"ק, ששם עוד לא היה שום התחלה לצמצום ב', כי צמצום הב' מתחיל מטבור למטה דא"ק, כנודע, ולכן הוא במילוי יודין, כי מילוי יודין מורה על צמצום א'. כנודע. אמנם יש בזה ב' בחינות, שהם: או"א עלאין שדרכם בחסדים מכוסים, ובחינת מחזה ולמטה שלהם, הנקרא ישסו"ת, שדרכם בחסדים מגולים. וזה כל ההפרש בין הוי"ה דע"ב, שהיא בד' יודין, לבין הוי"ה דס"ג שהיא בג' יודין. כי בע"ב שהם או"א עלאין יש ד' מוחין, שהם חו"ב חסד וגבורה, והוא משום שחסד וגבורה, שהם בחי' זו"ן דמוחין, אינם מתחברים בגלוי להזדווג ולהעלות או"ח עד חו"ב להוציא הארת החכמה לחוץ, כי הם בבחינת חסדים מכוסים ואין דרכם לגלות הארת חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא כנודע. וע"כ נקראים חו"ב אלו בשם דעת הנעלם, כי אינם מזדווגים להתפשט בהארת חכמה. וע"כ נבחנים לב' מוחין מיוחדים, ויש כאן ד' מוחין: חו"ב חו"ג. שעליהם רומזים ד' היודין דמילוי הוי"ה דע"ב.
אמנם בס"ג, שהם ישסו"ת, שדרכם לגלות החסדים, הנה מתיחדים בהם ב' המוחין חו"ג שהם זו"ן דמוחין, ומעלים או"ח עד חכמה ובינה, ומוציאים הארת חכמה לחוץ, וע"כ חו"ג אלו נקראים בשם דעת הגלוי, או דעת המתפשט. ולפיכך, הם נבחנים למוח אחד, ויש כאן ג' מוחין לבד, שהם חב"ד. וע"ז רומזים ג' היודין דהוי"ה דס"ג, להורות שיש בהם רק ג' מוחין. (אות קל"ג).

י) ג' ימי קליטה:
ג' ימי קליטה הם בחינת התיקון דג' הקוים, הבאים ע"י זווג של או"א, אשר קו וחצי מהם מתתקנים ע"י אבא, וקו וחצי מהם ע"י אמא, כי אבא מאיר בסוד ל"ב נתיבות החכמה, ומחלק אל המ"ן דז"א לש"ך בחינות, ומתוך שהוא מאיר רק לט"ר שבכל נתיב, ואינו מאיר אל המלכיות שבכל נתיב, נמצא שדוחה בזה את ל"ב המלכיות שבכל נתיב ונתיב בחזרה לבי"ע בסוד פסולת, ואת ט"ר שבכל נתיב הוא מאיר ומתקן בסוד הלובן שבולד הבא מאבא, שה"ס רפ"ח ניצוצין כי ט"פ ל"ב עולה רפ"ח. ורפ"ח אלו כוללים קו הימין, וחצי הימני של קו האמצעי, כלומר כל עצמותם דע"ס דזו"ן, מלבד העביות והמלכיות שבהם, שהרי דחה כל בחינת המלכיות שבל"ב הנתיבות, והוריד אותם לבי"ע, ולא נשאר שם זולת העצמות של הספירות. שז"ס שהלובן שבו נותן אבא, כי ע"י הבירורים דאבא, לא נשאר בהמ"ן של הולד, זולת בחינת ימין המכונה לבן שמורה, שאין שם מבחינת מלכיות ומבחינת עביות ולא כלום.
ואמא נותנת את האודם שבולד. דהיינו בחינות המלכיות והעביות, שעליהם נעשה אח"כ כלהו זווגים של זו"ן, שהם מכונים אודם, על שם התכללות דצמצום ב', המשותפת במדת הרחמים דה"ר, כי אז מכונה הבינה בשם ארץ אדום. ע"ש התחברות ה"ת בה ועושה בה מקום עביות וזווג, כנודע. ואודם זה מכונה בשם הארת ה"ג דאמא. כי גבורות דאמא מטבורה ולמטה הם מבחינת צמצום ב', שה"ת עולית עד העינים ועושית קו שמאל בכל הע"ס עד חכמה, כנודע. הרי שקו השמאלי בא מאמא, ולא מאבא, כי אבא הוא בחינת ע"ב והוא מקבל מן הבחינה שכנגדו בע"ב דא"ק, שאין בו מבחינת צמצום ב' כלום, כנודע.
והנה הלובן שבו שהוא קו הימין, הוא מתתקן ביום א', מאבא. והאודם שבו, שהוא קו שמאל, הוא מתתקן ביום ב' ע"י אמא. וביום השלישי או"א מזדווגים על המ"ן הנבררים ומתוקנים האלו והאו"ח העולה מהשמאל מלביש האו"י, ונמשכים שם הע"ס דנפש הנפש, שזה בחינת התחברותם של ב' הקוים ימין ושמאל זב"ז, בסוד קו האמצעי. וצריך שתדע כאן כי יש זווג מיוחד בחו"ב דאבא לבד. והוא הנעשה ביום א'. וכן בחו"ב דאמא לבד, הנעשה ביום ב', אבל ביום ג' הם מתחברים כללותם יחד בסוד הזווג. (אות ד').

כא) מהם ג' כלים דחיצוניות.
בכל מדרגה יש עי"מ דאחור, ועי"מ דפנים. כי בחינת ו"ק, נקרא אחור, שבחינת נפש נקרא עיבור, ובחינת ו"ק דרוח נקרא יניקה, וג"ר דרוח נקרא מוחין, דו"ק. וג' אלו נקראים עי"מ דאחור, או עי"מ דחיצוניות. ובחינת נרנח"י דג"ר נקראים עי"מ דפנים, שעיבור יניקה הם נפש רוח דג"ר, הנקראים ג"כ ו"ק דגדלות, והמוחין הם ג"ר דג"ר. ואלו ג' הפרצופים הן דעי"מ דאחור והן דעי"מ דפנים הם כלולים זה מזה, כי פרצוף העיבור כלול ג"כ מיניקה ומוחין, וכן פרצוף היניקה כלול ג"כ מעיבור ומוחין, וכן פרצוף המוחין כלול ג"כ מעיבור יניקה. וע"כ נמצא שיש בכל פרצוף ג' כלים: חיצון, אמצעי, פנימי. אשר החיצון הוא הכלי הנמשך מעיבור, והאמצעי הוא ההתכללות מהיניקה, והפנימי הוא ההתכללות מהמוחין. וג' הכלים שיש בכל אחד מג' הפרצופים דחיצוניות, נקראים ג' כלים דחיצוניות. וג' הכלים שיש בכל אחד מג' הפרצופים הפנימים, נקראים ג' כלים דפנימיות. (אות קפ"ב).

כב) מהם ג' כלים דפנימיות.
עי' לעיל תשובה כ"א <ג' כלים דחיצוניות>. (אות קפ"ב).

מד) מהם ג' לבושין שבגוף.
בכל מדרגה יש ג' בחינות עי"מ דאחור, וכן עי"מ דפנים. כי המדרגה נחלקת בכללה לו"ק ולג"ר, ועי"מ דו"ק נקראים עי"מ דאחור, ונקראים בכללם בחינת הכלים של המררגה, או בחינת הגוף שלה. ועי"מ דג"ר נקראים עי"מ דפנים, ונקראים בכללם בחינת המוחין והאורות של המדרגה. וכן נקראים עי"מ דאחור, בשם ג' לבושין של הגוף. ועי"מ דפנים נקראים ג' לבושין של המוחין. (אות קס"ה).

הא' הוא נה"י דס"ג שעלו ונתקנו לישסו"ת דא"ק ושוב לא ירדו. הב' הוא מהתפשטות ישסו"ת דא"ק דהיינו ג"ר דנקודים. הג' הוא מהתפשטות ג"ר לו"ק דנקודים דהיינו ישסו"ת דנקודים. (ע"ע לאה ורחל) (ע"ע נקב)

יב) ג' עיבורים:
ג' עיבורים הם: עיבור ז' הוא לאורות. עיבור ט' חדשים, הוא לניצוצין. עיבור י"ב חדשים, הוא לכלים. (אות א').

כג) מהם ג' עיבורים כוללים.
עי' לעיל תשובה י' <ב' עיבורים כוללים דחיצוניות>.

    חח"ן בג"ה דת"י. מתחילה יצאו הספי' בסוד קו אחד בזה אחר זה בלי הפכיות, כי קו אחד יורה שכולם בחי' אחת ואין אחת מכחישה להשניה, ואח"כ נתגלה ביניהם הפכיות. ושורשם מתחיל מכל"א, אשר הכו"ח ראש ותוך נעשו להפכים זה לזה, ו אע"פ שהתוך יצא מהראש, ואין שום דבר משהו מהתוך שלא יקבל זה מהראש, אלא בסוד מלך פורץ גדר כי בהראש בטרם שנתגלה המלכות, היה שם גדר חזק, בסוד אל המיוחד, אשר בהופעת התוך נפרץ הגדר הזה, וע"כ נראו כמו הפכים ומכחישים זה לזה, וע"כ כתובהשלישיהכריעביניהם, דכיוון דהראש כולל כל מה שבתוך, ע"כ הכריע הכל"א את הגדר שבראש והקיפו גם על התוך, באופן שהכנים את התוך לרשותו של הראש, ונתיחד גם החכמה בבחי' הכתר, שנבחן כמו שוקלבמאזניםומכריעאשר כו"ח המכחישים זל"ז נבחנים כמו ב' כפות, שה"ס כפותהמאזנים.
    ומתחילה היה עיקר השליטה בהחכמה, והיתה כף החכמה יורדת ומתפשטת למטה. ובעת שהבינה הסתכלה בזה אשר החכמה ירדה ועברה את הגבול אשר גבל הכתר, אז שקלה אותם והעלה כף החכמה למעלה, ואת כף הכתר המשיכה ונתפשט למטה מהחכמה. ויצאו כח"ב בסגולתא: כתר חכמה בינה
   חכמה שזהיורהשהבינה העלה לחכמה ויחד אותה עם הכתר, שבשביל זה הוכרחה להוריד הכתר, שתתפשם עכ"פ למטה מחכמה ותכלול אותה, והבן היטב. 
   ובזה תבין סוד תיקון קוין בג"ר דנקודיםולא בז"ת דנקודים, כי אחר שהבינה המשיכה הכתר בהתפשטות למטה מהחכמה, שבזה נתיחדו שניהם לבחי' אחת, נעשה בזה יחוד גדול לכל ז"ת היוצאים מהבינה ולמטה, שלא יצאו עוד בהפכיות שיהיו צריכים להכרעה, אמנם התחתונה אינה יכולה לשנות העליונים וע"כ נשארו העליונים בבחי' ג' קוין. כלומר, שעדיין ניכר בהם ההפכיות שמתחילה גם את ההכרעה שעשתה הבינה, משא"כ כל הנאצל ממנה ולמטה, כח הבינה רוכב עליהם ואין ביניהם הפכיות כלל, וע"כ יצאו ז"ת דנקודים בקו אחד זה למטה מזה בלי שום הפכיות מראש לתוך, שהאומ"צ לא היה הפכי לכל"א ומקוה"נ לא היה הפכי לאומ"צ, והבן.
     כח"ב לחב"ד: ולפי הנ"ל היה הכתר צריך לעמוד בקוימיןוהחכמה לקושמאלוהבינה בסוד קואמצעי. אכן נודע שהכתר ה"ס קו אמצעי והחכמה ימין והבינה שמאל, אכן תבחין אשר סוד ג' קוין כח"ב הםבקטנותבינה. שאז כאשר הבינה היתה בצלע דהיולי דחוכמתא, הוכרחה ליחד הכתר וחכמה, ולהכריע את הכתר על החכמה כנ"ל, כדי לסגור את הפרץ הנעשה בסיבת החכמה כנ"ל. גם מסיבה זו הי' חכמה בשמאל,שה"ס יד כהה, דהיינו בסיבת הפרץ שראתה הבינה לסגרו, אמנם אח"ז בגדלות בינהשנפתרה באומ"צ, שאז לא פחדה עוד משום פרץ שבעולם, וע"כ חזרו כתר וחכמה בקו אחדזה למטה מזה, כמו בראש דא"א גם הבינה למטה מחכמה בקו א', ונמשך זה עד שנגלה הדעת (מקוה"נ), שה"ס נקב החזה שבאמצע הת"ת, אשר אז נחלשה הבינה מהעלמתה דאומ"צ וחזרה לקטנות והכחישה גם את החכמה, ואז נשקלו בכח הדעת שמשך את החכמה לימין ובינה לשמאל.
     באופן, כשהחכמה בשמאל נמצאת הבינה באמצע לבחי' מכריע בין כו"ח, וכשהחכמה בימין נמצא הדעת למכריע בין חו"ב, וכן הת"ת בין חסד לגבורה, כי חב"ד וחג"ת בחי' אחת הם, דהיינו רת"ס דמקוה.
    ויש לפרש באופן הפוך, (ע"ע אורך לעובי) שנתבאר שם סוד זה למטה מזה בעת שיש הפכיות בין הספירות, שעיקרו מתחיל מכתר לחכמה ואח"כ מחכמה לבינה ואח"כ מבינה לז"א ואח"כ מז"א למלכות. אשר הכתר והבינה והמלכות, הם נוטים ביותר לאור דחסדים. והחכמה והז"א נוטים ביותר לאור החכמה, ומסתימים לאור דחסדים, עש"ה.
     ובזה תבין סוד תיקוןקויןשה"ס התלבשות הספירות זה בתוך זה כמ"ש שם, שזה הגיע מכח התפשטות הכתר עד סיום כל הע"ס בסוד נקודה דעוה"ב, שאז נמצא אשר ספירת הכתר הוא נושא עליו כל שאר הספירות, ובמקום שנסתיים שליטת הכתר מסתיים כל הארתם של הספירות, ואז נבחן אשר חו"במלבישיםיו"שדכתר,כי אור הכתר יורד ביניהם ומקיים אותם שזהו סוד ג' קוין, שכן אור חג"ת במשכים בג' קוין, אשר חו"ג מלבישים יו"ש דת"תלהיותם בחי' כח"ב במהדורא ב', שאז אור הכתר מתגבר ושולם בכל תוקפו, בסוד הבינה כל"א שבמהדורא ב' ה"ס הת"ת. ואור חסד ה"ס חכמה במהדורא ב' להיותו מקבל מהלבשת מין דג"ר, ואור גבורה ה"ס ביבה במהדורא ב' להיותה מקבלת מסוד הלבשת השמאל בג"ר.
     ותבין ההפרש בין מת"ת כלפי בינהכי אע"פ שאור הת"ת הוא משורשו בחי' בינה במהדורא ב', אמנם בסוד תיקון קוין, נחלקה הבינה לכתר ובינה, כי הכל"א המשיך למקומו סוד הגבול שבכתר, כי ע"כ היה כח הכתר יפה להתפשטות עד סיום הג"ר. והנה זה הכח של הכתר שבתוך הבינה, נטל הת"ת והיה לקו אמצעיאמנם בינה עצמה בהכרח שמלבשת את כח הכתר שבקרבה בסוד השמאל. והנה עד"ז ממש במהדורא ב', נמצא חלק הכתר שבבינה ה"ס ת"ת וקו אמצעי, וחלק הבינה שירדה לבחי' גבורה נעשה לקו שמאל המלביש על הת"ת.
      והנה נתבאר, שבמקור אצילות הבינה ירד הכתר ונתלבש בתוכה, וע"כ אמרנו אשר בינה ממשכת חסדים מהכתר. ולכאורה יש לשאול איך אפשר שהבינה תקבל שפע מעלי עליונה, וגמירי דאין שום מדרגה יכולה לקבל למעלה מעליונה עצמה, אלא הוא שאמרנו אשר הכתר בעצמו נמשך וירד אל מקום הבינה, והשפיעה בה החסדים אשר לא יכלה לקבל מהחכמה ופנתה לה עורף. ועל ד"ז במהדורה ב' דג"ר, קיבלה הת"ת את התפשטות הכתר .
      ועם וה תבין סוד נה"י, כי ז"א משורשו ה"ס נה"י בלבד, דע"כ הוא מלביש למטח מטבור דא"אבכח עצמו, אלא במה שמרויח מסוד שביה"כ שה"ס קילקול ע"מ לתקן. כלומר, כדי שיוכל לקבל מאחסנתיהו דאו"א, שה"ס קבלת חג"ת להשגת ג"ר, כי ע"י שיורש התוספות מאו"א בסוד קטנות דהיינו חג"ת, הנה בגדלות חג"ת עשוים לחב"ד, דהיינו אחר הבירור דהקלקול שנעשה בשביה"כ לא הוי קלקול כלל, ונמצאים החג"ת שירש שבים לבח"י ג"ר, כמו שהיו מתילה.
     אמנם ז"א משורשו עצמו ה"ס נה"י: ועיקרו הוא סוד הנצח, שבעת אצילותו בסוד הנצח תיכף הנצח החזיר חג"ת לחב"ד, אלא משום שהנצח משורשו אין לו רק אור החכמה בלבד, דע"כ כחו יפה להשיב החג"ת לחב"ד, הנה משום זה נחסר ונסתם מאור החסדים, וכדי לתקן את זה נאצל ספי' הודהדומה לבינה הפונה עורף אל אור החכמה שבנצח, שההוד יונק חסדים מהבינה כמו הבינה מהכתר כנ"ל. ונמצא אשר אור הכתר נמשך עד הוד דרך הבינה כאמור. אמנם כמו שהבינה נתחלקה לב', לאור הכתר ולאור דחסדים כנ"ל, הנה גם כן ההוד נתחלק לאור הכתר ולאור דחסדים, אשר אור הכתר בא תמיד רק בקו אמצעי, וע"כ יסוד ה"ס אור הכתר שבהוד, כמו הת"ת שהוא אור הכתר דבינה. ונמצא אשר קו אמצעי שהוא תמיד התפשטות הכתר נמשך עד היסוד, מתחילה עד הבינה ומשם לת"ת ומשם ליסוד. אכן דעת הוא ת"ת דגדלות, דהיינו בשעה שהנצח החזיר חג"ת לג"ר, נק' ת"ת בשם דעת. וכן אח"כ שהז"א קונה מחמת תיקון הקלקול את הגדלות שנברר, חוזר הת"ת שבו להיות דעת, דהיינו ג"כ התפשטות הכתר. ובזה תבין אשר ג"ר דנקודים היה תיקון קוים במקצת ולא ז"ת, כי הז"ת היו זה למטה מזה, שפירושו שהספירות דחג"ת נהי"מ היו בהפכיות, שחסד הפכי לגבורה וגבורה לת"ת וכו', משא"כ הג"ר במקום יציאתם כבר היו מתוקנים בסוד זה בתוך זה, שהכתר נמשך עד גבול הבינה והיה נושא לחו"ב בימין ושמאל, שזה נתקן בסוד פרצוף ס"ג הקודם לב"ן.

כא) ג' רישין דא"א:
כבר ידעת, שעקרו דא"א הוא רק ב' רישין שהם בחינת זכר ונקבה שבראש, שהזכר נקרא גלגלתא, והנקבה נקראת מו"ס. כנ"ל בתשובה ט"ו עש"ה. אלא שהזכר שהוא גלגלתא, נחלק בעצמו לב' רישין, מסבת התיקון של מל"צ דצל"ם, שנתקנו בהם המוחין דא"א כי ג"ר דגלגלתא קבלה בחי' התיקון של ם' דצל"ם, שאין המסך דפה דעתיק יכול לשלוט עליה, רק על ז"ת שבה, ונעשה מסך דעתיק לבחינת רקיע המבדיל בינה ובין ז"ת שלה, שהמסך הזה נקרא קרומא דאוירא, כנודע.
ולפיכך יצאו ז"ת דגלגלתא לבר מבחינת הגלגלתא, ונעשה לבחינת מו"ס, דהיינו בסוד מים תחתונים שמתחת לרקיע. ובעת הגדלות יורדת ה י' מאויר שלה, ואשתאר אור, כי בה מתגלה הארת החכמה, אבל בגלגלתא שהיא נתקנה ב ם' דצל"ם, אין ה י' יוצא מאויר שלה, ואפילו בגדלות הוא בבחינת אוירא, שפירושו חסדים. הרי שהגלגלתא נתחלקה לב' רישין נבדלים זה מזה, ועם מו"ס שהיא הנקבה הרי הם ג' רישין, שהם: גלגלתא, מוחא דאוירא, ומו"ס. (אלף ש"ז אות כ"ה).

יג) ג' שני ערלה:
שורש הנוקבא הוא בעטרת יסוד דז"א, כנודע. מטעם, כי שם היתה המלכות בעת הנקודים, בעת שהיו הז"ת בבחינת קו אחד, כנוהג בצמצום א', שמלכות היא תחת כל הט"ר, והט"ר כולם נקיים מבחינת צמצום ועביות, כנודע. ומלכות זו ה"ס מדת הדין הגמור, שבסבתה היתה שביה"כ, כנודע. אמנם לעת תיקון, עלו הז"ת בסוד עיבור במעי בינה, בסוד ג' גו ג', נה"י בחג"ת, ונכללה עטרת היסוד בת"ת, שהוא בינה דה"ח, ונשתתפה מדת הרחמים בדין, כי ה"ת שבעטרת היסוד, נכללה בה"ר שבת"ת, שהיא מדת הרחמים, ומלכות נמתקה. ועכ"ז, כיון ששם היתה שורש המלכות, ע"כ נבחן בה פנימיות וחיצוניות, שז"ס ב' העורות שעל עטרת היסוד, כי בחי' שורשה ממדת הדין, עוד נשאר שם בבחינת חיצוניות, וצריכים להסיר משם העור הזה, כי יש אל החיצונים שנקראו ערלה אחיזה גדולה בה, שז"ס המילה, לאחר שנולד ויצא לאויר העולם. ולפיכך נבחנים המוחין דבחי' העיבור לדינין גמורים, משום שהגם שכבר נמתקה הה"ת במדת הרחמים כנ"ל, אמנם הערלה עדיין לא הוסרה משם, וע"כ ג"ס נה"י הללו דעובר, הנכללים בחג"ת, נבחנים לג' שני ערלה, ואין הרחמים יכולים להתגלות בפרצוף, עד לאחר הסרת הערלה משם. (אות פ"ו)

    (שעה"כ פ"א) ר"ת ג' ראשונות, יורה על ג' ספורות - כתך חכמה בינה, שהם ג' ראשונות של הע"ס.
   גדרו: שוא בחינת ראש ומוחין של הפרצוף, כלומר אור העצמות והנשמה שלו. ויש ג' בחי' ג"ר דהוונו שהם: ג"ר דנשמה : מורה על כח"ב דבינה. 
   ג"ר דחיה : מורה על כח"ב דחכמה.
   ג"ר דיחידה : מורה על כח"ב דכתר.

יג) ג"ר (ח"ב פ"א או"פ צ'):

הן אורות שקדמו לכלים, המלובשים באו"ח העולה להם ממסך ממנו ולמעלה, דהיינו ג' ספירות ראשונות: כתר, חכמה, בינה, או שמכונים ראש של הפרצוף.

מח) מהן ג"ר דבינה דגופא.
ת"ת הוא בינה דגופא, ויש בו ע"ס, וע"כ נחלק לג"ש: חב"ד חג"ת נהי"מ. ונמצא שליש עליון דת"ת הוא בחינת חב"ד שבו, והוא בחינת ג"ר דבינה דגופא. (א' תתפ"ח ד"ה והעלה).

מט) מהן ג"ר דבינה דראש.
נקבי עינים הם ג"ר דבינה דראש, ובחינת האזן הם ז"ת דבינה דראש. (שם).

נג) מהן ג"ר דגוף.
חג"ת נבחנים לג"ר דגוף. ועי' לעיל תשובה ל"ד <בולט ויוצא לחוץ מהגוף>  ול"ה <בחינה העליונה דא"א שביצירה>. (א' תתפ"ח ד"ה והעלה).

מהן ג"ר דחיצוניות.

כו) המוחין דו"ק נקראים ג"ר דחיצוניות כי ו"ק נקראו חיצוניות. וג"ר נקראים פנימיות עי' לעיל בתשובה כ"א <ג' כלים דחיצוניות>. (אות קפ"ד).

נא) מהן ג"ר מבחינת הארתם.
עי' לעיל תשובה נ' <ג"ר מבחינת עצמותם>.

נ) מהן ג"ר מבחינת עצמותם.
בינה אע"פ שהיא בחינת אור דחסדים, מ"מ היא נחשבת לג"ר ממש, משום שבינה היא עצמות חכמה, אלא בסוד כי חפץ חסד הוא, תאבה תמיד רק לאור דחסדים. אמנם בעולם הבריאה, אע"פ שאמא מקננא בבריאה, ויש שם קומת ס"ג, עכ"ז אינה נחשבת ''לג"ר ממש מבחינת עצמותם דג"ר" כמו בינה דאצילות, שהיא עצמות חכמה, אלא רק לבחינת הארת ג"ר של הבינה, כי היא עתה, אינה עצמות חכמה, כי החסדים של הבינה שבבריאה, נפרשו לגמרי מאור החכמה, מחמת המסך ופרסא דאצילות המסיים על אור חכמה, ואינה מניחה לעבור הארת חכמה לבריאה. וע"כ אלו ג"ר שבבריאה נבחנים רק "לג"ר מבחינת הארתם" בלבד, כלומר שאין כאן עצם הג"ר דבינה, כי הג"ס עצמם אינם מתפשטים לבריאה. אלא רק הארתם לבד, שהרי אין בהם רק חסדים נפרשים מחכמה בכח מסך וצמצום. (אות ר"ה. ואות ר"ט).

נב) מהן ג"ר שע"י מסך.
קומת הס"ג המאירה בבריאה, אע"פ שהם בחינת ג"ר, מ"מ רחוקים הרבה מס"ג המאיר באצילות, ונחשבים רק להארה מג"ר, כנ"ל תשובה נ'. ונקרא "ג"ר שע"י מסך", כי המסך דבחי"ב המשמש לקומת ס"ג דבריאה המחבר ונכלל עם הפרסא המסיימת אל האצילות, ונעשה מסך מפריש ומבדיל את כל הארת חכמה מחסדים, וע"כ הם נבחנים לאור של תולדה מג"ר דס"ג דאצילות, ואינם עצמות ג"ר. והם מכונים משום זה: ג"ר ע"י מסך. (אות ר"ט).

רצון בחיריי, ומחויב.
ענין גאות שהוא משבחי השם יתברך, הגם שמגונה בעד הבריות, הטעם: שאין נבחן אצל הבורא בחירה ורצון כמו בבריות, הגם שאינו בעל חיוב כלל כמובן. מכל מקום, רצון הפשוט שלו דומה כמו חיוב שלנו או כמו רצון בלתי מניעה שהיא גם כן לנו מחויב, כי זה שהרצון מחולק מן החיוב מטעם שאפשר שלא יתמלא, כי תהיה מניעה לאותו הרצון או יקפחנו רצון אחר, מה שאין כן בחיוב שבטח יתמלא מפני חיובו, ואם כן אם יצויר אצלינו רצון בלתי מניעה הרי צורת רצון זה, כמו כל רצון מחויב, ושיעור גאות היא שלא ירצה להתדבק בשפלים הימנו, ואם הוא בדרך החיוב לא יגונה כלל, כמו השמים שמתגאים על הארץ ושאינם מתדבקים בה והשמים ממעל והארץ מתחת, משא"כ, אם הוא בדרך רצון בחירי, הרי זה מגונה מאד, ויצא מכלל טוב, כי חשקו של הטוב להטיב וכיון שהוכחנו שרצון הבורא ית' דומה לחיוב שלנו מטעם שלא יקרה מניעה לרצון שלו, ואפילו רצון אחר שיקפחנו לא יקרה לו מפני יחודו ואחדותו, ואם כן הרי אותו הרצון מחויב להיות, ולא שייך בו בחירה, כי לא יעבור עליו עוד רצון אחר שישבה בשבילו רצונו הקדום, ואם כן דומה לטבע השמים שמתגאים ומתרוממים על הארץ.
וז"ש, כי אל גאות ה' ולו נתכנו עלילות, פירוש. שחיוב הבורא מושג אצלינו בדרך הגאוה שלו, ועל מדה זו... גאות סובבים... אופנים של מכונת הבריאה...

גבוה מחבירו, יורה חשוב מחבירו.

ט) גבול (ח"ב הסת"פ ע"ט):

המסך שבכל מדרגה, מודד ועושה "גבול" על המדרגה, בקומת האו"ח שהמסך מעלה (עי' לעיל אות ב') במדת עביותו, כי מסך בחי"ג מגביל קומת המדרגה, שלא תשיג אור כתר. ומסך דבחי"ב מגבילה גם מאור חכמה וכו'.

הוא בחי' הסיום הנבחן בכל ספירה פרצוף, אשר בחי"ד שבו הנקראת מלכות, טבעה לעכב על האור העליון שלא יעבור טבעה לעכב על האור העליון שלא יעבור דרך בה, משום כח הצמצום השורה עליה מזמן צמצום א', (ע"ע צמצום). ולפיכך נמצאת חותכתאת ההארה ומסיימתו, (בסוה"כ עד פה תבוא ולא תוסיף). כי מגבלת האור ומעכבתו מלהתפשט.

כל הארה המופיעה בהעולמות מוכרחת להיות בעלת גבול, ששורשה מנקודת הצמצום שבבחי"ד, (ע"ע צמצום). והסו"ה עד פה תבוא ולא תוסיף, וב' פעולות הפוכות נמצאים בכוח הגבול, הא' היא פעולת המניעה ודחיית האור לאחוריו, והשניה היא פעולת אחיזת האור בהפרצוף, להיותו סוד המסך המעכב על האור מלהאיר את בחי"ד, ע"כ בטרם נגיעת האור בבחי"ד תיכף דוחה ומחזיר כל האור לאחוריו. וענין זה עצמו של מניעת והחזרת האור האמור מתהפך להיות אור גדול שנק' או"ח, (ע"ע או"ח). שהוא המאחז את האור ישר בפרצוף, ודומה לאור השמש המכה בעששית ומוחזרים הניצוצים לאחור. והנך רואה ב' פעולות הפוכות בהגבול: דוחה ומקרב, בבת אחת בב' אנשים, או בזא"ז באדם אחד. ותבין אמנם אשר בשרשם ברוחניות באים בבת אחת ממש, להיותה למעלה ממקום ולמעלה מזמן, והבן.

ודו"ק ותשכח אשר גם החושים הגשמיים אינם נאחזים בחושי האדם, זולת בבחי' הגבול של הדבר, כמו הקול והמראה והריח, שאינם נתפשים בחושים זולת ברגע מניעת הקול ומניעת הראיה ומניעת הריח, כי החושים ליחס רלטיבי צריכים. וקול נמשך וראיה נמשכת וריח נמשך, אין בהם מציאות השגה ולא כלום. וטעם הדבר, כי הגשמי הוא ענף מהרוחני, וע"כ דומה הוא בהכרח לשורשו, שאין שם אחיזה אלא בסוד או"ח העולה מכח ההפסק שבגבול כנ"ל.

יד) גבורה נצח והוד דעיבור:
הם ג' ספירות שאינם מקבלים תיקון בירחי העיבור, כי גבורה שהיא בחינת קו שמאל דחג"ת, אינה מקבלת תיקון, כי עדיין אין שם קומת חג"ת אלא קומת נה"י. ואין בהקומה אלא בחינת ת"ת ויסוד הכלולים זה בזה, שאין הגבורה מוכרעת על ידיהם וגם נו"ה אינם מתבררים לגמרי מטעם הזה, משום שהמה כלולים בחג"ת ואין להם גילוי במקומם. ועי' להלן בתשובה ל"ב (חסד תפארת ויסוד דעיבור). (אות ח' ט').

יח) גבורות:
גבורות, פירושן, חוסר חסדים, ואע"פ שראוי לקבל אור חכמה מ"מ גבורות מקרי, מטעם שאין אור חכמה מתקיים בהכלי כל עוד שאין בו חסדים בשפע. (דף תק"ח אות ל')

ש"ך נידוצין שהאס הבלא דגרמי הם דכורין, וגבורות מנבפ"ך נקבות.

כג) גבורות דב"ן דב"ן:
אמא סתם נקראת ב"ן, אבל היא כוללת מ"ה וב"ן, שהם בינה ומלכות דבינה דמ"ה. וצד ב"ן שבה היא ה"ת דבינה דב"ן, דהיינו מן גבורה ולמטה דבינה דנקודים. וכשאומר, גבורות דב"ן דב"ן שבאמא פירושן, הגבורות שהן ב"ן שבאמא, שנקראת בעצמה ג"כ ב"ן. שם.

כב) גבורות דב"ן דמ"ה:
אבא סתם נק' מ"ה, ויש לו נוקבא שבגופו, דהיינו צד הב"ן שבו, והוא הז"ת דחכמה דנקודים, והוא בחינות הגבורות שבו. ומכונה תמיד בדברי הרב גבורות דב"ן דמ"ה דאבא. כלומר, הגבורות שהן ב"ן של אבא, שבעצמו הוא בחינת מ"ה. (תת"ה אות ק"ב)

כד) מהן גבורות דע"ב.
בחינת ג"ר שנוקבא מקבלת מאמא דע"ב דמזלא לבנין פרצופה, נבחן רק לגבורות דע"ב הזה, משום שהמוחין אלו אינם באים רק להשלמת הכלים דנוקבא, ולא נשאר לנוקבא ממנו רק הנר"ן שבו, דהיינו ג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, הנבחנים לבחינת גבורות דע"ב. (אות ק"ד).

כה) מהן גבורות דעטרא דגבורה.
יש ב' בחינות גבורות: גבורות זכרים, וגבורות נקבות. כי הנמשכים ממזלא, ששם משמשת הגבורה דיסוד דמלכות, דהיינו בנימין הנכלל ביוסף נקראו גבורות זכרים. והוא בחי' גבורות דעטרא דגבורה שבמוחין דז"א. אמנם הנמשכים ממלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דמזלא, הם נקראו גבורות נקבות. והיא בחינת הגבורה שבמוחין דנוקבא דז"א. ועי' לעיל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'> וח' <ב' נסירות>. (אות קי"ח).

כד) גבורות זכרים:
אם הגבורות הן בבחינות ג"ר, נקראות גבורות זכרים, ואם הן חסרי ג"ר, נקראות גבורות נקבות. ומכ"ש בשעה שעוד שאינן בבחינת זווג לגמרי, שנקראות גבורות נקבות. (תשנ"ט אות מ')

כה) גבורות נקבות:
גבורות נקבות, פירושן, שעוברות דרך מסך והן מחוסרי ג"ר, עי' תשובה כ"ד (גבורות זכרים). (שם)

י) גג (ח"ב פ"א או"פ א' שניה):

הוא כתר שבכל מדרגה. וכן בספירות ובעולמות.

ה"ס המסך המבדיל בין עולם לעולם, שעליו נעשה זיווג דהכאה ומעלה או"ח על הע"ס דעולם העליון, וגם האו"ח ההוא מתפשט משם ולמטה לעולם התחתון ומאיר לע"ס של עולם התחתון, וע''כ מכונה אותו המסך בשם קרקע. לעולם העליון ובשם גג לעולם התחתון.

יט) גדול:
גילוי אור חכמה בהפרצוף עושה אותו לגדול, שלפני זה נבחן בשם קטן, כלומר, ההולך ומשתלם לאט לאט עד שמשיג גדלותו, שהוא הארת חכמה. וע"כ מכונה הארת חכמה בשם אור גדול. (דף תקכ"ח אות מ"ט)

כ) גדלות:
מוחין דאבא, דהיינו הארת חכמה מכונה בשם גדלות. עי' אות י"ט (גדול).

יא) גוף (ח"ב פ"א או"פ צ'):

כלי קבלה אמיתיים שבכל מדרגה, המתפשטים מכח או"ח שבמסך, ממנו ולמטה, נקראים "גוף" המדרגה, להיותם קודמים מהאורות. לאפוקי האורות המתפשטים לזווג דהכאה על המסך, שהם קודמים לכלים.

כ) גוף (ח"ג פ"ח אות ו') :
ע"ס העוברות דרך המסך ולמטה, שהמלכות מתרחבת לע"ס מינה ובה, מכונות בשם "גוף". מטעם היותן עיקר כח הפרצוף, כי שם עיקר התלבשות העצמות בכלים. משא"כ בע"ס דראש, שממסך ולמעלה, אין שם התלבשות גמורה אלא רק שורשים להתלבשות.

יג) גוף (ח"ד פ"א או"פ סעיף ל'):
ענין התלבשות האורות בכלים, צריכים להיות מתחילה בבחינת "כח" ואח"כ בחינת "פועל". ובחינת התלבשות עשר הספירות מבחינת כח, מכונה ראש. ובחינת התלבשות עה"ס מבחינת פועל, מכונה בשם "גוף".

   הע"ס שיש בהם כלים גמורים כראוי נקראים גוף. כי הכלים אינם נגמרים בזיווג א' דהיינו בהסתכלותראשון על המסך, (ע"ע הסתכלות). ששם יוצאים רק שרשים לכלים, וע"כ נקראים ע"ס ההם בשם ראש, שפירושו שורש.
   והטעם, כי הכלים נמשכים ובאים מעביות שבמסך הנמצא במלכות, ומתוך שהמלכות בתחתית הע"ס, אין העביותיכולהלהתעלותלמעלהממקור יציאתה, וע"כ אינו עושה שם כלים גמורים, אלא אח"כ בזיווג ב' דהיינו אחר שהמלכות שבראש מתפשטת בהסת"ב על הזווג במסך דמלכות שבמלכות, אז יוצאים משם כלים גמורים, משום שכבר נמצאים למסה מהמסך של ראש, אשר העביות הנמשכת ממנו עושה כאן כלים, וע"ס השניים האלו המה המכונים בכל מקום גוף.

    מדרגה ב' כלפי הא' נבחן לגוף, ומדרגה ג' כלפי הא' נקרא מלבושים. כמו האצילות שהוא מדרגה ב' לעולם א"ק נבחן לגופא דא"ק וכלפי הא"ס שהוא מדרגה הג' נבחנים למלבושים לא"ס. ועד"ז בי"ע לאצילות נק' גופא, ולא"ק נבחנים רק מלבושים.
    הוראתו : הוא ענין חסרון ג"ר, וע"ש זה נקרא מדרגה ב' בחי' גוף כלפי א' היות שמדרגה ב' נבחנת תמיד שהיא חסרה הג"ר דמדרגה הקודמת, באופן שג"ר דא"ס חסרים בא"ק, שהא"ק אינו משיג את הז"ת דא"ס, ד"ז האצילות חסר מג"ר דא"ק והבי"ע מג"ר דאצילות.
    מקורו : מתחיל מהארת הקו מצד אחד, כלומר אחר שנתהווה צמצום ראשון שנשאר מקום פנוי וריקן מאור, (ע"ע צמצום). אם היה הא"ס נמשך מכל סביבות צדדי מקום החלל ההוא, אז היה הצמצום מתבטל, והיה הג"ר דא"ס ב"ה מאירים שם כמטרם הצמצום, אמנם לא היה כן אלא שנמשך בבחי' קו דק, דהיינו בג' בחי' ולא בבחי"ד, שזה גרם חסרון ג"ר דא"ס בעולם הא"ק. והנך מוצא שמקור הגוף מתחיל מעת הארת הקו מתחילה למקום המצומצם.
    סבתו : הוא המסך שבבחי"ד כלומר כח הצמצום, כי מתוך שאור דבחי"ד דא"ס ב"ה לא בא לעולם הא"ק, משום המסך שהותקן שם מכח הצמצום שהחזיר האור לאחוריו, ונמצא שא"ק חסר בחי' סוף ולמטה מטבור בערך א"ס ב"ה. כי אם שהארת א"ס ב"ה היה מכל סביבות הנקודה, כלומר שהיה מבטל אותו הצמצום על בחי"ד אלא שהאיר גם לשם, אז לא היה הבחן בין ראש לסוף, כי אור א"ס מאיר בסוף דהיינו בבחי"ד כמו בראש, משא"כ שהאיר בבחי' קו דהיינו שהחסיר אותו האור שהוא המילוי דבחי"ד, א"כ הריהו חסר בחי' סוף דערך כלים, וכל חסרון סוף בבחי' כלים גורם חסרון ג"ר בערך אורות. 
    גדריו : כל מקום הן בכלל הן בפרט ובפרטי פרטיות אם אך ישנו שם מסךהמזדווג עם אור העליון ומעלה או"ח, נבחן שמהמסך ולמעלה הוא בחי' ראשוע"ס ספירות שלמות, כלפי אותה המדרגה הנמצאת למטה מהמסך, ואותה המדרגה אשר ממסך ולמטה נבחנת לחסר ג"ר כלפי המדרגה הנמצאת ממעל לאותו המסך מטעם הנ''ל. 
    ומזה תשפוט גם על המדרגה שממסך ולמעלה שאמרנו שהוא בע"ס שלמות, הנה זה אמור כלפי תחתונו עצמו שממטה למסך דידיה, אולם כלפי העליון ממנו שגם הראש ההוא עומד מתחת למסך שלו הרי זה גורם לו חסרון ג"ר בערכו של עליונו, ועד"ז העליון לעלי עליונו, וכן תמיד נבחן שהמסך מחשיך על בחי' סוף של המדרגה הנמצאת מתחתיו בערך הכלים, וע"כ נבחן לחסר ג"ר בערך האורות כנ"ל.

הע"ס דאצילות נק' מאנין, ר"ל אברי הגוף, כי הגוף שהם הכלים שם, נגלו באצילות ולא למעלה מהם (ש"ג פ"א ע"ח).

וה' בחי' יש בגוף שהם עבגע"מוהם
ה"פ:
מוחא יש בו ע"ס והם והאותיות
א' ב' ג' ד' ה'
עצמות יש בו ע"ס והם האותיות
ו' ז' ח' ט' י'
גידין יש בו ע"ס והם האותיות
כ' ל' מ' נ'
בשר יש בו ע"ס והם האותיות
ס' ע' פ' צ'
עור יש בו ע"ס והם האותיות
ק' ר' ש' ת'
מלכיות נכללות בז"א בגידין בשר עור: דשם אב"א : 
ותמצא שרק פרצופין דמוחא ועצמות יש להם מלכיות מפורשות ה' למוחא ויוד לעצמות, משא"כ ג' הפרצופין בגידין בשר ועצמות הנה המלכויות שלהם נכללו בז"א דאותו פרצוף מהוא סוד אב"א, כי מלכות דס"ג נכללת בנ' ודמ"ה בצ' ודב"ן שהוא האור נכללת בת'.
   והבן ענין התכללות הזו, כי ז"א בגדלות הרי הוא מטיב לנה"י דאמו הנעשים וג"ר שלו ע"ד אומ"צ המברר לכל"א, ואז יתכן שז"א פרצוף לפני עצמו. ואח"כ נאצלת הנוק' מבין דרועוי ממש כמו כל"א שנאצלה מתוך מקוה, משא"כ ז"א בקטנות שאינו מברר את הנה"י דאמו א"כ אין שום הפרש מז"א לנוק',
    כי גם הז"א האם גוף בלי דרועין כי הידים הם המברריםואע"פ שיש הפרש רחוק מבחי' המסך דנה"י אמא לבחי' המסך דנוק', שזה הסו"ה אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו כי אם בזאת וכו', וא"כ גם בעודו בקטנות הרי הם ב' בחי', כי הז"א הוא נושא את נה"י דאמו (למטה מחג"ת דידיה) בסוד כותל דחכמה והנוק' יש לה נה"י דעצמה בסוד כותלדגבורהאלא כאן הוא סו"ה ותלכנהשתיהםכי ב' בחי' מסכים נתחברו ונעשו לבחי' עוראחדבב' נחי'קלףודוכסוסטוסכי חצי כותל דז"א ה"ס גויל שהסמוך לבשר נק' גבול בעלמא בלי שום הכר וכח, אלא כמו בחי' הסיתום שמתחת אומ"צ שה"ס מלכות דעצמות בסוד י'הנ"ל. אמנם חציכותלדנוק' ה"ס דוכסוסטוס שה"ס חיצוניות נה"י דאמא, בסוד כותל דחכמה הנק' נ' דאשרישנאמר בה נפילה, וע"כ נ' דגידין ה"ס זו"נ דס"ג הדבוקים אב"א בכותל אחד.
     צ' דבשר ה"ס פב"פ אמנם אח"כ (*)בגדלות ז"א בעשה הנסירה, כי הז"א בירר לנה"י אמו לג"ר ומוחין גמורין, ואז הגבורות נטיל נוק' שה"ס צ' שבצ' דהיינו ממש נ' דס"ג דגידין הנ"ל נעשה כותל שלם לנוק', שהסו"ה ויבן ה' אלקים את הצלע וכו', וסוד כותל הז"א ה"ס י'דעצמות שהיה באב"א נכלל בנ' דנפילה והשתא נפרש משם, שהרי בירר לנה"י ויש לו מוחין וע"כ בבדל לגמרי מכותל דנוק' לפרצוף שלם עם ג"ר בפ"ע, שה"ס גויללתפילין'שפירושו שצריכים גבול להמשיך החסדים בסוד חסד דמתגליא אפומא דאמה, וגבול הזה ה"ס י'המטיב אל צ' כזה צ' שה"ס פב"פ דזו"ן.
     (*)הגהה: ודע, אמנם שסוד פב"פ דזו"ן שהוא בצורת צדיק צ כמבואר כאן ה"ס פב"פ דעליות זו"ן להיכל או"א, אשר אח"כ בירדם למטה נעשין שוב אב"א ונמצא שפרצוף עור שה"ס קרשתוכחבזו"ן דנוק' איננה מעת הזווג הזה דפב"פ והבן זה, אלא בחי' מלכות נפרדת, ואע"פ שת' ה"ס צ'כמבואר להלן מחמת שצ' הוא בהיכל או"א ות' אחר שירדו.
     עצם מעצמי ובשר מבשרי שהוא ממש צורת צ' דהיינו י'ונ' כי י'הוא מלכות דפ' עצמות כנ"ל, וה"ס י'דרכיב על גבי נ' וע"כ הנוק' עצם מעצמי וסוד בשר ה"ס נ' דצ', דהנוק' לקחה הגבורות דזכר ואז הזווג פב"פ כזו צ .
     קרש"ת דעור: כח"ב תו"מ דמל': ודע כי המלכות שאבה לכל הגבורות, וז"ס כתרמלכותדזרקין לה עד א"ס וא"ת, כי המלכות הכלולה בכתר מכונה כתר מלכות, ולפיכך כשנמתקה בסוד עצם מעצמי ובשר מבשרי כנ"ל נגלה הכתר שלה,
     שה"ס קוף כזה ק : שרגלה נתארך למטה מגבול שבשורה שה"ס תוךולפיכך גם במלכותו נולד רש נאמר להקלי' שלא יוסיפו להתאחז בה.
    וה"ס ריש חכמה דמלכות, בסו"ה ריש ועושר אל תתן לי ובסוד ועל פס לחם יפשע, ואח"ז נגלה סוד שין בינה דמלכות: בסוד כסא שן הממשכת סוד כתר דגידין, כלומר כתר הנמשך בכל"א וה"ס ג' ראשין, וה"ס חיציך שנונים עמים תחתך, כי אותו חץהשנוןבשיןבבינה דמלכות בסוד נ' דאשרי, הנה תחתיה יש בחי' חץ השנון דבחי"ד מכותל דגבורה הכלולה ג"כ במלכות בהעלם, שה"ס עמים תחתיך, כלומר תחתשורת המלכות -שהוא כרעא דק' הנ"ל שסוד כתר מלכות שהוא עיקר אצילותה שסוד כתרמלכותלבדהואבנינהמעצמותה, וט"ס תחתונות באים לה בתוס' מז"א, אלא זהו נגלה בסוד ת' שאספה רגלה אל השורהונתעבה ע"כ הרגל מחמת הקיפול הזה, וה"ס שורתהדין.
     ולפיכך ת' זו ה"ס נוגה טו"ר וה"ס ערלה הדבוק על היסוד, כי חלק הרגל הקוף שהגביה מחוץ לשורה ז"ס הרע, ורגלה עצמה ה"ס הטוב. וז"ס והתויתתיווז"ס ת' מות ת' חיים שה"ס עצה"ד טו"ר וה"ס ורגליה יורדת מות, דהיינו האי כרעא דת' בטרם שאוספת אותה אל השורה הרי היא יורדת בסוד ת' דמות, וכשאוספתה אל השורה נעשית ת' חיים.
     וז"ס אשר אין לחיצונים אחיזה אלא בעור: דהיינו בד' אותיות קרש"ת הנ"ל, שה"ס אותיות דפרצוף העור, וגם שם רק ברגלין דת'כמבואר .
    הפרש מן ק אל ת:
    כי אע"פ שכרעא דק' נמשכת למטה מן השורה מ"מ הר' מגנת עליה, שסוד ר' באמסודד' אלאחסרי' שבזוית: פירוש, כי סוד מלכות דע"ב דעצמות ה"ס י' כנ"ל, ונתבאר אשר י' זאת נמשך מסוד ד' כלומר מקרן זוית שלה שה"ס ישראלסבאכי ד'ה"ס ז"א דמוחא אומ"צ בעצמו שהיה בסוד הסיתום דאומ"צ, ויש שם כל הבירורין דנה"י דאמא שה"ס התפשטות דד', אמנם מלכות דע"ב לקחה רק הסיתום בלבד שנק' קרןזויתהבולטוניכרהרבההמכונה י'דליתלהמגרמהולאמידיאמנם י'זאת שבקרן זויות ה"ס הזכר שבד' ושאר ה"ס הנקבה.
     י - ר שב ד' ה"ס זו"נ שבז"א הפנימי דמוחא ונק' ג"כ ישסו"ת: שי'ה"ס הסיתום ור'ה"ס הידים המבררים ב' רקיעים: רקיע דתוך ורקיע דימין שבכל"א. ותדע שסוד ר'זו חסר י'לקחה המלכות לחכמה שלה שז"ס במלכותו נולד רש, וע"כ מכסה ומגינה על כרעא דק' משא"כ סוד כרעא דת'אין לה מי שיגן עליה ויכסה אותה .
      קי ה"ס ה' ; ר' ה"ס י' ; ש' ה"ס נ' ; ת' ה"ס צ' : כי מלכות דכתר ה"ס כתר מלכות, ומלכות דחכמה ה"ס חכמה דמלכות, ומל' דבינה ה"ס בינה דמל', ומלכות דז"א ה"ס ז"א דמלכות. ומזה תבין שסוד ק' הוא שורש המלכות ואין לה יותך בחי' עצמיות, כי השאר לקחה ממה שירד מפרצופין הראשונים אליה ועי' כאן בהגהה .

הנרנח"י אינם מתלבשים בגוף זולת באמצעות מלבוש זך לכל אחד מהם (שם).
גוף הא"ס: א"ק שנעשה בחי' גוף אל הא"ס הזה העליון (שם).
גוף דא"ק: האצילות הוא גופא דא"ק (שם).
גוף דאצילות: בי"ע נגד אצילות נקרא גוף (שם).
גוף הוולד: מצטייר במעי אמא (דהיינו הז"א) בכ"ב אותיות דכורין (רמ"ח אברים מאבא), וה' אותיות מנצפ"ך נוקבין (שהוא הנפש מאמא) (ע"ע לידה).
גוף ונפש: וק הרוח דזו"נ עולים בסוד מ"נ ומ"ד, אבל גוף ונפש נשארין לעולם במקומם. (ע"ח ש"ה פ"ה)

כא) גופא דאבא:
הע"ס דראש היוצאים מנקבי העינים, נבחנים תמיד לג' ראשים: הגו"ע, לראש הא' והאזן לראש הב', וחו"פ לראש הג'. וכלפי ראש הא', נבחנים ב' הראשים התחתונים אח"פ, בבחינת ז"ת וגוף: שראש הב' הוא בחינת חג"ת שלו, וראש הג' הוא בחינת נהי"מ שלו. ולפיכך גם הע"ס דגדלות שיצאו באו"א דנקודים, שולט עליהם הסדר הזה, משום שתחילת אצילותם הוא מאור העינים. שמתחלה יצא בחינת הראש הא', הנק' הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה. ואח"ז יצא בחינת הראש הב' שהם הנק' גופא דאבא וגופא דאמא, מטעם, שראש הב' נבחן לגוף כלפי הראש הא' כנ"ל. ואח"ז יצא בחינת הראש הג' הנק' יסודות דאו"א, שהם נבחנים כן כלפי הראש הא', כנ"ל, שראש הג' הוא בחינת נהי"מ דראש הא'. וע"פ שמותם אלו תבין ג"כ שיעור קומתם: כי הקומה הראשונה שנק' הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, שיש בה בחי"ד דהתלבשות, ובחי"ג דעביות, שהם התכללות של ב' הקומות כתר וחכמה, ע"כ נק' גלגלתא ועינים, דהיינו ע"ש בחינות העליונות, שהם כתר וחכמה. וקומה הב' המכונה גופא דאבא שיש בו בחי"ג דהתלבשות ובחי"ב דעביות, מכונה אזן, ע"ש בחינה עליונה מצד העביות שבו, וכן גופא דאמא מכונה אזן משום שיש בה בחינה ב' של עביות, שהוא אזן, וראש הג' שהוא חו"פ הנק' יסודות דאו"א, הרי קומתו בבחי"א, שהוא זו"ן דראש המכונה חו"פ. הרי שהשמות עולים בד בבד עם הקומות. אמנם אין גופא דאבא ואמא אלו בחינת גוף ממש, מבחינת ממעלה למטה, אלא הוא בחינת ראש הג' כנ"ל וכינוי הגוף הוא רק בערך ראש הא' בלבד. (דף תקכ"א אות מ"ג)

כב) גופא דאמא:
עי' לעיל תשובה כ"א (גופא דאבא).

כג) גופא דיש"ס:
גם הישסו"ת נחלק לג' רישין כנ"ל באו"א בת' כ"א ע"ש. וראש הב' דישסו"ת מכונה גוף כלפי ראש הא' אע"פ שכלפי עצמו הוא ראש גמור כנ"ל. וראש הב' מבחינת יש"ס הוא הה"ח שבו, וראש הב' מבחינת התבונה הוא הה"ג שבו. עי' את נ'. (דף תפ"ח אות ו')

כד) גופא דתבונה:
לעיל תשובה כ"ג (גופא דיש"ס).

הגופים מתלבשים אלו תוך אלו ואינם ניכרים (ש"ג פ"א).

יד) גורם לכלי (ח"ד פ"א אות ט'):
התפשטות האור והסתלקותו אחר כך "גורם מציאות כלי".

ט) גזר:
הפרדת ה"ת מהכלים שנפלו לבי"ע, מכונה בשם גזר מלשון הכתוב. לגוזר ים סוף לגזרים. ובהפרדה זו תלוי כל התיקון. (תר"א אות ד')

כב) גידין (ח"ג פ"ה אות ג') :
כלי דבינה שבע"ס שקומתן שוה.

י) גילוי הארה:
עי' תשובה ט"ז (הבל).

מה) מהי גילוי לבחינת נקבה.
גילוי בחינת נקבה פירושה, התחלת השרשת צמצום הב' הנעשה בישסו"ת, בסוד הא' דמילוי ואו של הוי"ה דס"ג, הנקרא ג"כ בשם בטן, כי שם מתבררים הז"מ דמיתו ומתמתקים ונתקנים ומתחברים ונעשים בחינת פרצוף, בסוד השיתוף דמרת הרחמים בדין. אמנם בג' הפרצופים הראשונים: עתיק, וא"א, ואו"א עלאין, עדיין אין שם הכר נקבה, כי אפילו י"ה דס"ג, שהם בחינת או"א שבישסו"ת, הם ג"כ במילוי יודין, ולא בא', להורות כי בחינת צמצום הב' המרומז במילוי א' אינה שולטת שם כלל, עי' לעיל תשובה ל"ד <בולט ויוצא לחוץ מהגוף>, (אות י"ח).

כב) גילוי מצחא דאו"א:
עקרו דא"א חם ב' רישין: גלגלתא ומו"ס, שגלגלתא מאיר בראש לבד והם י"ג תקונים כנ"ל בתשובה כ' שהם גלגלתא וב' אודנין ומצחא, וב' עיינין וכו'. ומו"ס מאיר לבר מראש בי"ג תיקוני דיקנא וגופא. ע"ש. וגלגלתא עצמו מחולק לב' רישין, ע"פ התחלקות הם"ל, שגלגלתא הוא בחינת ם' בחסדים מכוסים, שבו אין הי' נפיק מאוירא. ו ל' היא מוחא דאוירא, שהוא בחינת חסדים מגולים, שבו נפיק י' מאוירא ואשתאר אור. כנודע. ולפיכך נחלק הראש לב' בחינות אלו, כי מקום השערות הוא בחינת גלגלתא, שבו אין ה י' נפיק מאוירא, וע"כ השערות קבועים שם ומקום המגולה הוא בחינת מוחא דאוירא, דהיינו ממצח ולמטה, ששם חלק בלי שערות, דהיינו בכל שטח הפנים.
אמנם בבחינות קטנות, מטרם דנפיק י' מאוירא, נמצאים השערות גם בבחי' ממצח ולמטה, אלא מתוך שה י' עתיד לצאת משם בעת גדלות, ע"כ אינם נבחנים לאחוזים בו כמו בגלגלתא, אלא שנבחנים שהשערות מכסים אותו שם, באופן שבעת הגדלות, אשר ה י' נפיק מאויר ואשתאר אור, אז מסתלקים השערות מלכסות על הפנים והמצח, ומצחא דא"א אתגלי. וגדלות זו היא תיקון החמישי, הנקרא רעוא דרעוין שהוא גילוי המצח, כי השערות נסתלקו משם, כנ"ל. ואז נקרא המצח בשם הזה, של מצח הרצון, כמ"ש בזוהר מצחא דאתגלי מעתיקא קדישא, רצון אקרי. (אלף של"ה אות פ"ז. ואלף שס"ח אות קנ"ו וקנ"ז וקנ"ח).

עיקר השמירה מלגלות סוד, הוא הפחד פן השומעים יסתפקו באותו המובן. שיוכלו לעבוד השי"ת בלי להגיע אל המטרה הנדרשת מכל אדם, דהיינו להדבק בהשי"ת באותו השיעור כמו בטרם שירדה נשמתו לעוה"ז, כי אז שכרו משנה. כמו"ש בארצם משנה יירשו, דהיינו תכלית הדבקות ותכלית השכר והעונג שהשי"ת חשב עליו להנות אותו, משא"כ אם לא היתה יורדת לעוה"ז מקום הקלקולים, אע"פ שהיתה לה לנשמה כל הדביקות, אכן היתה חסרה מסוד השכר והעונג וכו', כמ"ש בסוד הצמצום. ולפיכך חכמים הזהרו בדבריכם, שהשומע לא יכשל מחמת המובן לאחוז בעבודה כזו שלא תביאהו למטרה הנ"ל. והיינו דאמר רבי שמעון בן יוחאי, ווי אי אימא ידעון חייביא איך יפלחון למאריהון. דהיינו, אותם הרשעים שעדיין לא זכו לדביקות האמיתי הנ''ל, ידעון מחמת זה איזה דרך לעבדו יתברך, בלי להגיע למטרה, עד"ה פן ישלח ידו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, וישאר בחטאו בלי לתקן אשר קלקל.

   ענין גילוי שכינה הוא התגלות אלקית, וכאן צריך שתזכור את החוק שאין שום תפישא באור בלי כלי לא לעליונים ולא לתחתונים, וזה נוהג אפילו באותו אור שמלובש בכלי שלו, עכ"ז אין לנאצל או לנברא שום תפישא באור במהותו כמו שהוא בפ"ע, אלא רק באותה ההתפעלות הנולדת ויוצאת מהפגישה של האור בגבולים של הכלי שלו, באופן שכל נאצל משיג את האור המלובש בו רק מושגיחסימשותףעם התפעלות של הכלי שלו, בדומה לאדם התחתון המשיג את המהויות הגשמיות עפ"י חמישה חושיו, אשר דרך השגתו את המוחשי אינו לפי מהותו הנקי של המהות המוחשית רק יחם משותף מפגישת החוש עם המוחשי. כי העין הרואה אינה משיגה עצם הנראה אלא רק גוונים של צבעים הנולדים ומתחדשים בעת שעין האדם פוגש אותם, וכן דבר הניכר בחוש המישוש אין חוש המישוש מגלה כלום מעצם מהותו של הממושש, רק התפעלות של פגישה הנולדת ומתחדשת מבין שניהם, מן יד האדם ודבר הממושש. ועד"ז תשפוט ג"כ במאורות העליונים הן בעולמות עליונים או בהתגלותם למטה בעוה"ז לנביאים ובעלי מדרגה, שאין ההתגלות ההוא אמור בעצם האור העליון אלא רק בדבר פגישתו של האור בכלי המיוחס לו, שהתפעלות מחודשת יוצאת מהפגישה הזו.
    ובחי' הזאת ה"ס הגילוי שנתגלה להנביא או לבעל המדרגה, אמנם ודאי שהוא הספקה גמורה שראוי לגמרי לשם הזה של התגלות, עכ"פ לא פחות מדברים הגשמיים המושגיים לבני אדם בעזרת ה' החושים.

מו) מהו גירוש או"מ לכלים דאחורים.
באו"מ אין מעלה מטה, כי בהם שניהם שוים, אלא ענין פנימי וחיצון נוהג שם, שכל היותר פנימי הוא יותר גרוע, וכל היותר חיצון הוא יוצא משובח. והחיצון חשוב יותר מהעיגול הפנימי אפילו כשהחיצון הוא למטה מהפנימי. כנודע. גם בחינת הסוף וסיום של האו"מ הוא במרכזם, כנודע. ולפיכך בעת שנעשה צמצום הב' והמלכות המסיימת שהיתה עומדת תחת הסיום של רגלי א"ק, עלתה למקום בינה דגופא דפרצוף תנה"י דא"ק, ומטרם שמלכות המזדווגת עלתה לנקבי עינים להזדווג עם אור העליון, נפל אז המחזה ולמטה דפרצוף זה לבחינת חלל פנוי דצמצום א', דהיינו תחת סיום רגלי א"ק במקום העיגול הפנימי ביותר, דהיינו היותר קרוב לנקודה המרכזית שהוא החלל הפנוי דצמצום א'.
אמנם לאחר שגם המלכות המזדווגת עלתה לבינה דרישא הנקרא נקבי העינים, ונזדווגה שם עם אור העליון, ויצאו העיגולים ויושר דע"ס דנקודים, ונעשה אז בחינת סיום חדש אל העיגולים ויושר דצמצום ב', דהיינו במקום הפרסא של האצילות, ונמצא שנעשה בחינת נקודה מרכזית חדשה שם במקום הפרסא הזאת, ושם נמצא העיגול הפנימי ביותר שהוא חלל פנוי או"מ, דהיינו מסיום של כל או"מ. וכל שלמטה מנקודה מרכזית הזו, העומדת במקום הפרסא שמתחת האצילות, נמצא משובח ביותר, באופן, אשר הנקודה דעוה"ז שהיא חלל פנוי דצמצום א', היא נמצאת בערכם של העיגולים דצמצום ב', יותר משובחת מן הנקודה דצמצום ב' העומדת במקום הפרסא, כי היא מרוחקת יותר מנקודת הסיום של העיגולים החדשים.
ונמצא עתה, אשר האו"מ החדש הבא מכח הזווג דה"ת בנקבי העינים, גרש את הכלים דחיצוניות שנפלו מתחת רגליו לחלל הפנוי דצמצום א'. כי מבחינת העיגולים החדשים דנקודים נמצא החלל פנוי דצמצום א', הוא יותר משובח מהחלל פנוי החדש שנעשה במקום הפרסא דאצילות. וכל היותר עליון מן סיום רגלי א"ק הוא יותר גרוע משום שהוא קרוב יותר לחלל הפנוי דצמצום החדש. וע"כ לא יכלו עוד הכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק להיות בסיום רגלי א"ק, כי שם עתה מקום היותר חשוב בערך האו"מ החדש, וגרשום למעלה למקומם שהיו שם בתחילה, ששם עתה קרוב יותר אל העיגול הפנימי הגרוע מכולם הנקרא חלל פנוי, שהוא קרוב להפרסא שמתחת האצילות. (אות ו').

תחילתו מתחיל מנה"י דס"ג שירדו לנה"י הפנימיים דא"ק, ששם היו ב' הכלים: מלכות שיצאה נפשה בהזדככות גלגלתא ולא חזרה לתחיה אצל הע"ב, וכן כלי דז"א שיצאה נפשו בהזדככות הע"ב, ומתוך שירדה אליהם למקומם הנה"י דס"ג, אע"פ שאור דס"ג המתיחס לבחי"ב אין להם שום יחס, בהיות החומר שלהם מבחי"ג ומבחי"ד, עכ"ז כשעליון יורד למקום תחתון משתנה כמותו, וע"כ התלבשה בהם אור הנפש דס"ג והחיה אותם. וזהו בחי' גילגול, שנפש דס"ג נתגלגל בחומר דלאו דליה.

יב) גלגל (ח"ב ב'):

ספירות דעגולים מכונים בשם "גלגלים", להיות האורות מתעגלים בהם, כלומר. שאי אפשר להכיר בהם זכות ועביות.

(ע"ח ש"א ע"ב) יש ב' בחי' בעשר ספירות:
בחי' א' - הם ה"ס דיושר בצורת אדם ראש וזרועות וכו' ברמ"ח אברים, ונקרא פרצוף.
בחי' ב' - הם ה"ס דעיגולים שאינם נבחנים בראש וסוף כמו קו, אלא בהשואה מכל צדדים, והמרכז הוא בחי' הסוף שבהם, (ע"ע עיגולים).

הגלגלת שה"ס הכתר משם שורש לנשמה עליונה הנק' יחידה, (ש"ד פ"א).

כא) גלגלתא (ח"ג הסת"פ פ"ח אות ב'):
פרצוף הכתר. וכן הכלי ששם מתלבש אור היחידה, מכונה ג"כ גלגלתא.

(ש"א פ"א) הוא כינוי לספירת כתר של הע"ס דראש, וכן הפרצוף הראשון מה' פרצופים שבכל פרצוף, נקרא ג"כ פרצוף גלגלתא.

כג) גלגלתא דא"א:
גלגלתא דא"א הוא קומת הזכר שבראשו, ומו"ס הוא קומת הנקבה שבראש. כנ"ל בתשובה ט"ו. ע"ש. וכל ההארות שבראש הם מגלגלתא, להיותו הבחינה העליונה שבראש, שהקטנה ממנה, שהיא מו"ס אינה עולה שם בשם. אלא שהגלגלתא עצמו, מחולק לב' רישין שהם גלגלתא ואוירא, ומקום המכוסה בשערות, נקרא גלגלתא, וממצח ולמטה שהם הי"ב תיקונים שבפנים, החלקים בלי שערות, הם מבחינת מוחא דאוירא כנ"ל בתשובה כ"ב ע"ש. אלא מבחינת ב' רישין, נקראים ג"כ תיקוני הפנים על שם הגלגלתא. (אלף שי"ח אות נ"ה אלף ש"ח אות ל' ול"א).

כד) גלגלתא ופנים דא"א:
חלק הראש המכוסה בשערות נקרא גלגלתא, והוא בחינת ם' דצל"ם, שבו אין ה י' נפיק מאוירא. וחלק הראש שהוא חלק בלי שערות, דהיינו ממצח ולמטה, נקרא פנים של הראש, והוא בחינת ל' דצל"ם, שבו נפיק י' מאויר ואשתאר אור. וגם הפנים עצמו מתחלק במל"צ. כי כל ג' הבחינות דצל"ם כלולים זה מזה, כנ"ל בדברי הרב (אלף שי"ב אות ל"ט) וב' אודנין ומצחא הם בחינת ם' שבו, וב' עיינין הם בחינת ל' שבו וב' תפוחין וחוטמא ע ם הב' שפוון ולשון ופומא הם בחינת ה צ' שבו. עיין לעיל בתשובה כ"ג <גלגלתא דא"א>. (דף א' של"ט אות צ"ו).

כג) גליפא:
גליפא פירושו, חקיקה, ובית קבול. עי' תשובה י"ח (בית קבול). (תתע"ט אות כ"ט).

כה) גמר בנין האחוריים:
עי' תשובה י"א (אחוריים שלמים דז"א).

יא) גן עדן:
עדן ה"ס חכמה, וגן הוא שם המלכות. וכיון שכל האצילות הוא בחינת חכמה, ע"כ נקראת המלכות דאצילות בשם גן עדן, כלומר דחכמה. (תר"ע אות ע"ו)

מז) מהו גן עדן.
נוקבא דז"א נקראת גן עדן. (אות ס"ד).

כד) מהו גן עדן עליון.
גן עדן עליון הוא בעולם הבריאה, שהוא בינה. (אות מ"א).

כה) מהו גן עדן תחתון.
גן עדן התחתון, הוא בעולם עשיה בבחינת יסוד דמלכות, שהוא הנוקבא. (אות מ"א).

ה"ס הפנים הנראה בשלש פעולות עיר מגדל וראש, והוא ממציא מתוכו ג' שריגים:מלשון שררק, מלשון צדיא וריקניא, וה"ס ג' המדרגות בזה אחר זה, כל"א ואומ"צ והסיתום, שז"ס הבשילו אשכולותיה ענבים, כי אש כל: ה"ס האור דיום ג' שה"ס אשכלהכפר, כל"א. ענביםה"ס אומ"צ שעיניו יפות, הבישול העושה אותם טוב למאכל ה"ס מקוה"נ, ובהסת"ב סוחטהענביםבהוי ושכיח, ונותן את הכוס על כף פה – רעה.

יב) גרון:
הבינה שיצאה לבר מראש דא"א, נקרא בשם גרון, מלשון גר בארץ נכריה, כי יצאה למקום שאינו ראוי לה. וכן כל הבינות שיצאו לבר מראש נקראות גרון. (שם)

כד) גרון:
בינה דא"א נקראת גרון. ונבחנת שיצאה לחוץ מן הראש דא"א לבחינת גוף. והוא מטעם שורש הקטנות דה"ת בעינים, שנשאר בהאי קרומא שתחת מו"ס. שהוא חכמה דא"א הנקרא עינים. ונמצא הבינה, שהיא מתחת למסך ומקום הזווג, וע"כ היא נבחנת לגוף ולא לבחינת ראש. (תתקי"ט אות ק"י).

נד) מהי גרון.
ג"ר דיצירה נקראים בשם גרון. וכן נבחן הגרון לבחינת כתר דגוף, כי הגרון דא"א הוא כתר לאו"א, והוא בינה שיצאה לבר מראש דא"א, וע"כ היא נחשבת לראש דבחינת הגוף. (אות ס"ד).

   פירושו ג"ר דידן, דהיינו ג"רן להיותו שורש הקומה והג"ר דכלהו אבי"ע, וכל כוחו הוא משום שהקדים לו סוד חר"ן שה"ס הנפילה: ג' אלוקים דקטנות שה"ס השורש וההכנה לכלהו ג"ר.
   גרון : מקום קיבוץ לשורשי הדינין והקלי', וג"ר שלהם שר המשקים שר האופים שר הטבחים. קנה ה"ס שר המשקים כח הגאות והכבוד. והושט שר האופים כח התאוה והורידים, שר הטבחים כח הקנאה שינאה. וע"ז תבין סוד השכינה היתה מדברת מתוך גרונו. 
   גרון : ה"ג הם, וכנגדם הי מוצאות הפה: גרון, חיך, לשון, שפתיים, שיניים.
   וז"ס דעתגנוזבפומא דמלכא, כי הגבורה של דעת בגנזו בפה בסוד ה' מוצאות הפה.
   וברצופה מוציא גניזת האותיות לחוץ בקול ודיבור, וברצונה נשארים גנוזות בסוד נאלמתי דומיה (ע"ע קול ודיבור).

טו) גרון דז"א:
הנה הראש דא"א הוא שורש לכל האצילות בכללות, הן לחכמה והן לחסדים. והגרון דא"א, אע"פ שיצא מבחינת ראש דא"א, נבחן ג"כ לראש ולכתר, והיינו רק לבחינת הגוף לבד, שהוא חסדים, כנודע. שהגרון דא"א הוא כתר לאו"א, שהם בחינת חסדים מכוסים. ועד"ז נבחן הגרון דז"א, שהוא בחינת ראש וכתר, בעת שהוא בבחינת גוף בלי ראש. והנה הראש דז"א נמשך מג"ר דנה"י דא"א, כנודע, דהיינו בבחי' מה שעלו ונעשו לחג"ת דאו"א בעת הגדלות. והנה בעיבור ז"א, אע"פ שגם אז עלו נה"י ונעשו לחג"ת, מ"מ לא עלו אלא רק ב"פ עלאין דנו"ה בלבד, אבל היסוד לא עלה להצטרף לחג"ת, משום המצאו למטה ממסך דסיום העומד באחורי ת"ת. ונמצא שרק ב"פ דנו"ה העליונים נעשו בבחינת ראש, דהיינו חג"ת, אבל היסוד יצא מבחינת ראש דז"א, כי לא נתעלה לבחינת חג"ת.
ולפיכך נבחן פ"ע דיסוד דא"א, שהוא בערך אחד עם הגרון דא"א, כי כמו שהגרון דא"א שהוא בחינת בינה שלו, והיא בחינת ג"ר וראש, אלא שיצאה מבחינת ראש מחמת המסך שנעשה בסיום החכמה סתימאה דא"א, כן היסוד דא"א, היה צריך לעלות עם הב"פ דנו"ה לחג"ת ולהעשות בחינת ראש כמותם, אלא שהמסך דסיום הת"ת עיכב עליו, כנ"ל. ולפיכך נמשך ממנו בחי' הגרון דז"א, ונעשה לבחינת ראש של ו"ק דז"א, דוגמת הגרון דא"א שנעשה בחינת ראש לגוף דא"א. (אלף מ"ה אות ס"ב. ובאו"פ דף אלף מ"ז ד"ה ובמתבאר).

    (ע"ע גש) הוא מלשון גש - שם, ותבינהו בסו"ה ואד יעלה מן הארץ להשקות את הגן. פי', לאחר ההבדלה של מים עליונים שהם לאפי מלכא, ובין מים תחתונים של תהום שהם מבחי' צדיא וריקניא, (ע"ע תהו ובהו) והיו מים התחתונים בוכים לאמר, אנן בעינן למהוי לאפי מלכא. ואז נעשה תיקון אחר, אשר ענני שמיא ירדו לתוך מים התחתונים והעלו אותם למעלה, שנתקנו בזה כמו דוגמא למים עליונים, ואז ירדו למטה בברכה גדולה, ולפיכך נק' גש - שם, כי השי"ת אמר אל ענן כבד: גש שםלמים התחתונים, ויגש שם (למקוה"נ), ובעת הזו נקרא אד. כי אד פירושו חגא, שהוא הכאב הגדול הפתאומי שקיבל (ממקוה"נ), בהטבלו במים תחתונים.
    ולכן מקודם נקרא עד: ולא אד : שהוא מלשון עדות ועדות, כי ע"כ כתיב ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, כי קודם החטא דעצה"ד היו מים העליונים משקים את הגן, וע''כ נקרא גן עדן, ולא גן אדן כמו שנקרא עתה, משום שעתה אד משקה הגן בסוד גשם, שהוא באמת רק מים תחתונים, ואפילו הענן שה"ס הסיתום דאומ"צ הנק' עד בהסת"א.
    וכל יבשה נק' גן: כלומר, מגן בפני המים תחתונים שנבראו ביום ג', בסו"ה יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, שה''ס בהיולי דחוכמתא שלפתרון צריך.
    שז"ס עדן : כמו עדות שלנו, אלא מתוך שנקוו המים למקום אחד (דחוכמתא), ע"כ נקרא האומ"צ הפותר ג"כ בשם אחד.
    דהיינו עד אחד: כי לא הגיע אל התחתונים שום מחילת עוונות ממנו כדרך מים העליונים, כמ"ש לא יקום עד אחר באיש לכל עוון ולכל חטאת, אלא פתרון בעלמא, (וז"ס ג"ד) כמ"ש בהקימה דאומ"צ, וע"כ לא יקום עוד ביחידות,
    אלא בסוד שני עדים או שלשה: בסו"ה על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, כי הסיתום שנגלה ובא אחר האומ"צ,
    שנק' ג"כ ענן דעאל ביה משה ובסו"ה ושכותי את כפי עליך עד עברי, והוא הנק' עד שני או ענני כבוד, ואח"כ עשה השי"ת הנחה, ויניחהו בג"ע: וה"ע היולי דעבידתא שהראה לו הקב"ה לאדה"ר, שלא יכול לסבול המצב של הענן, בסו"ה לא יראני האדם וכו', וע"כ עשה לו הנחה הנ''ל, שה"ס הפעולה הכתובה ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה.
    והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ויין. כלומר בהסת"א, אשר עד שני עבר על לא יקום הנ''ל, 
    נמצא הבעיר אש דמאה"נ, ועד א' דאומ"צ צלה על אש הזה את הבא - שר דאומ"צ.
    ויש שלשה עדים: א' אומ"צ, ב' הסיתום וענן, ג' הנחה, והיולי דעבידתא נק' הנחה,
    כי ה"ס הנחה למדינות עשה שבהסת"א היה נגלה בו הנחה גדולה לכל מדינות המלך, ושער וישיה כעמר נקי. ואע"פ דספרין פתיחין בחרושת הגוים, מ"מ דינא יתיב בלי פעולה, אלא אדרבא בסוד גן עדן, כי היבשה שנק' גן קנתה שלשה עדים הנ''ל.
    גן עדן: ונתבאר היטב שאותו המקום שנתגלו יחד שלשתהעדיםהנ"ל, דהיינו המקום שנק' יבשה דיום ג' נק' גן עדן, ועיקר הפועל כאן היה עד שני, שה"ס הענןדע"כ נק' עד כנ"ל. וחטא דעצה"ד שה"ס הסת"ב דעד הג' הנ"ל, גרם שעשה תשובה להמית את ס"מ הרשע.
    שז"ס ג' עדים יומת המת, יומת החי מבעי לי', אלא המת דא ס"מ דאיהו מת מעיקרא. כלומר בהסת"א, דשם עד ג' הנ"ל, שהי' שם בסוד דינא יתיב וסופין פתיחין כנ"ל, נתבאר ונגלה לעין כל, שהוא מוטל מת כאבן שאין לא הופכין.
    וז"ס אליהו בארבע: כי כל גילוין לישראל, היה בסוד האש שירד משמים וליחך את המים התחתונים שבתעלה וו'.
    דה"ס תעלה כבית סאתים זרע: סאה א' דחוכמתא סאה ב' דעבידתא.
    ויאמר מלאו ארבעה כדים מים: כד הוא מלשון קד, שהוא ענין קריעה קשה מאוד, שנועצים צפרנים הרגלים בקרקע ופניו עד הארץ, שהוא גורם צליעה, כמ"ש ז"ל לוי אחוי קידא קמיה דרבי ואטלע, דהיינו צולע על ירכו. וצליעה זו באה מסאה ב' הנ"ל, ורק בארבעה בחינות הנ"ל, שהם שלושת העדים. ואח"כ בח' הסת"ב דעד הג' הנ"ל, שמשם יצא הס"מ וזוהמתו דעצה"ד הנ"ל, ומכח הס"מ נקרא כל הארבעה בשם כדים, כי נעשו ראוים תמיד למילוא מים תחתונים בהם. באופן שהתעלה נתנקבה בסאתיים כלולים זב"ן, אכן הציק שם ארבעה כדים מים התחתונים.
    שז"ס ארבעה טיסות של אליהו: דהיינו ארבע מלאכות הנ"ל.
    אכן מלאך המות באחת: (*) שה"ס מלאכה הרביעית, דהיינו הסת"ב דעד ג' שאין שם אלא מלאכה אחת, דהיינו מהדל"ה ול"ש נעשה להוי ושכיח. אכן הוא מת מעיקרא דהיינו בעד הג', דשם הוי דינא יתיב וספרין פתיחין, והיה מונח כמו אבן שאין לה הופכין. וז"ס ובשתיים יעופף.
    שתיים יעופף: כי אחר שמשיגים ב' הסאין הנ"ל, (בסו"ה בסאסאה בשלחה תריבנה, שה"ס מיתוק מדה"ד במדה"ר) דעד הא' שנקרא גן, ועד הג' בהסת"ב שנק' כד מים הרביעי, אז יש לו
    שתי כנפים שעושה בהם ארבעה טיסות בסוד אנקת"ם וכו', והכל נמתקו יחדיו, אע"פ שבשתים יכסה פניו וגם רגליו, אכן התעופה בהם בהלוך ושוב, מגלה סוד כי שם אהי' עמה, וכל אשר לו נתן על ידיה וכו'
    (*)הגהה: וה"ס מצוה אחת המכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות, גם ז"ס אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש. וה"ס זריקת הדם שקרא אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו' כי סוד אחת הנ"ל מתלוה ובאה עם כל זריקה וזריקה.
    גשם וטל: ובהמתבאר תבין ההפרש שבין גשם לטללים, כי הטל יורד בניחא להיותו סוד הנחה למדינות, כי כן היה בהסת"א דעבידתא בל"ה ול"ש, רק נייחא גדולה מכל הסיתומים דעבר עלוהי.
    ולפיכך טל יורד בימות החמה: כי הוא עת החסדים הבאים ממאור הגדול לממשלת היום, שטמון בהארתה גם אש שורף לחימום, וצדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה. והנה ביום ג' (כל"א) נקוו המים תחתונים למקום אחד ונראה היבשה, שה''ס טיסא ראשונה המלאה אור החמה. והנה עד הראשון הנ''ל דהיינו שלאחריו יש טיסא שניה, המעיד טהרתו דיום ג' בהיבשה שלו, דהיינו המאור הקטן זעיר האנפין, כי אחריו יש טיסא הג' דעד השני, דהיינו הסיתום, וע''כ אינו באורך אנפין כמו האור דיום ב', וע"כ יש שם קפאון גדול וקור חזק, בהיפך מאור החמה בטרם שנתחבר בהלבנה שהיה חם ונעים מאד, הנה אחר שנתחבר אור הלבנה באור החמה נעשה אור יקרות וקיפאון, כלומר אשר החמה העלה עדים ממים תחתונים שבארץ, שהמה נקפאו בדמות עננים על פני הרקיע, והמה נק' עננים שמקומם ממעל להארץ. אכן יש ג"כ טל טללים. ואע"פ שגם המה מאותה הבחי' דהיינו מהעדים שהחמה מעלה ממים תחתונים, אכן המה מסוד כד הרביעי הנ"ל, כלומר אחר שנגלה עד הג' ובהסת"ב שלו, אז נחלשו העננים דעד הב' הנ"ל, וחלק מהם ניזל ונטפו טל על פני האדמה דהיינו כמו שנפלו משמים ארץ, באופן שענן וטל הם בחי' אחת, בחי' הסיתום והקיפאון שמתחת לאומ"צ, אלא מבטרם שהופיע כד הג' והד' הנ"ל נקראים עננים נקפאים, ואותו חלק שנימס מהם ונפל חזרה לארץ לסוד מים תחתונים אחר שהופיע כד הג' והד' הנ''ל, נקראים עננים נקפאים, ואותו חלק שנימס מהם ונפל חזרה לארן לסוד מים תחתונים אחר שהופיע כד הג', המה נק' טל טללים. והראי' כי שעת הופעת הטל הם בלילה, כלומר בממשלת הלבנה הקרה, משא"כ עם צאת החמה חוזרים לסוד מים עליונים ופורחים לשמים.
     גשם : אינו כמו טל הנ"ל, אלא הוא בחי' מיתוק, כי העננים גורמים לקור וקפאון שמכסים את אור החמה, וקשה יומא דעיבא, וע"כ המה יורדים בכונה למים התחתונים וטובלים בהם ונפגמו בהם. ונהפך העד לסוד אד עולה מהארץ כי העננים שה"ס עד שני גשים שם לאותו מקום דכד הג' והד', ומתוך שהעד נכלל שם נעשים טפיים מלמטה, ע"ד שנתבאר בסוד סאתיים זה רע, כי העד ה"ס בחי"ב והמים התחתונים ה"ס בחי"ד. ויש בכל טיפה ב' טיפות, ואח"כ מעלה אותם העננים בתוך קרבם ושמה נעשו לטיפה א'. וכן בסוד טפה א' המה יכולים להגביה את עצמם ואת המים שבהם אל בחי' הרקיע, דוגמת מים עליונים. ואח"כ בכח אור החמה, המה חוזרים ומורידים לארץ למים תחתונים, אלא בסוד חתן לקראת כלה. כלומר, שהם פועלים על מים התחתונים שבתהום שיתמתקו, ויהיו כמו מים עליונים, אע"פ שאינם יכולים להגביה את עצמם. וזה עושים בסוד ג' טיפות: טיפה א' מלמעלה טפיים מלמטחכי טיפה היורדת מהעננים, הם כבר נתמתקו בהרקיע בטעם מים עליונים ממש, אלא שהמה בסוד חתןיורדים, כלומר שכל ירידתם והשפלתם לאדמה הוא רק להפרות ולשמח את הכלהדהיינו הארץ, להצמיח בה פירות. ומתוך שנשפלים לאדמה, מתערבים שוב בטפיים דתהומות, ולכן ימתקו כל ג' הטיפות כאחד, כמו החתן הבא לכלתו ויהיה זרעו לברכה גדולה.
     והנה נתבאר היטב ההבחן בין ג' הדברים גשם, טל, עננים,כי הענן ה"ס עד, והטל הוא חלק הנפסל והיורד מעד הזה, שאז נקרא אד ולא עד, בסיבת תופעת בחי"ד בכד הג' ובכד הד', והגשם אינו כלל שום חלק מהעננים, אלא כולו מי תהומות, אלא העננים ממתיקין אותו בסוד יחוד חתן וכלה כנ"ל. וזה שנתברכה א"י שלמטר השמים תשתה מים, דהיינו גשמי ברכה הראויים אח"כ ליחוד חתן וכלה, ולא כארץ מצרים שהשקית ברגלך גןהירקכלומר שרגלי אדם מטריחים א"ע ובאים למגן ליום ג' הנק' ג"ן כנ"ל, דהיינו יבשה, ואח"כ לכד הג' והד' שנק' ירקואביה ירק בפניה, ואז ניצולין מגיהנם של שלג ומחורבת האדמה.

יד) גשמיות :

כל המדומה והמוחש בחמשת החושים, או שתופס מקום וזמן, מכונה בשם "גשמיות".

   הם אותיות גש – מים. וכשנמדדין במידה נכונה מכח ההשגחה, מהם כל קיום המציאות. ולהיפך יש גשמי זעף ח"ו בסוד פתיחת ארובות השמים, שהמה לעונשין מצד הקליפות ודינין.
   ובזה תבין דחז"ל ונתתי גשמיכם בעתם לילי רביעיות ולילי ערבי שבתות, כי ברביעי נתמעטה הירח ובליל שבת נתקנה, שהוא המקוד: ליורה בד' ומלקוש בליל שבת, בסוד שאין בני אדם מצויים בשוק, כי העולמות בסוד העליה בחי"ד בבחי"ב, וכשהגשמים והדינין הם בבחי"ב הם לברכה ולא לקללה ח"ו לעולם, כי שם ציוה ה' את הברכה והחיים, דהיינו התולדות והתבואות דאתנהירו אח"כ מנהירו עילאה דאו"א (ע"ע מים עליונים).