מילון ערכים בקבלה

טז) בוצינא דקרדנותא:
הארת מלכות דצמצום א' נקראת בוצינא דקרדינותא, ותחלתה היא בגבורה דעתיק, כי אין מלכות זו מצויה אלא בעתיק, והיא שורש הגבורות שבעולמות, כי הגבורות שבאבי"ע, הם רק מצמצום ב', שהוא רק ענף מצמצום א', כנודע. וגבורה זו דעתיק מלובשת במו"ס, ובחינת הוד דעתיק מלובש בב' אודנין, בסוד ב' ביעי דוכרין. כמ"ש כל זה לעיל תשובה י"ב <ב' ביעי דוכרא>. ע"ש. (אלף שי"ט אות נ"ז).

יא) בורא (תע"ס ח"א הסת"פ י"ח):
השם בורא מתיחד רק על החידוש דהיינו המצאת "יש מאין", שהיא בחינת חומר של הכלים בלבד, המוגדר בבחינת ה"רצון לקבל" שבכל מהות, שבהכרח לא היה זה בעצמותו ית' בטרם הבריאה.

זה חכמה ע"י שמזדווג עם אמא, (ע"ח ש"ה פ"ה).

יא) מהי בחי' עשירית דאחור.
נקודת החזה דז"א, נבחנת לבחינה עשירית דאחור. כי שורש הנוקבא הוא ממלכות דנקודים דקטנות, שאז לא יצא בז"א אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא המלכות דנקודים. אמנם מיחס האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, והנקודה שתחת היסוד היא המלכות דנקודים. ולפיכך גם באצילות יש לה אלו ב' השורשים בז"א, שמבחינת האחור של הנוקבא, דהיינו הכלים, היא נבחנת לנקודת החזה דז"א. ומבחינת הפנים דנוקבא, דהיינו האורות, היא נבחנת לנקודה שתחת היסוד. ונקודה דאחור מכונה בחינה עשירית דאחור. ונקודה דפנים מכונה בחינה עשירית דפנים. (אות קמ"ד).

ה"ס דרגה הרביעית בעביות הכלולה באור העליון, ומכונה ג"כ נקודה האמצעית או מלכות, וה"ס ה"ת דשם הויה.

   שורשה גבוה מאד נעלה, שה"ס בחי' אחרונה שבא"ס המכונה ניצוץ בורא, וה"ס הבחינת יש מאין, כי חוץ מזולתה כל הנמצא הוא בחי' יש מיש ודאי כי אין לך נותן מה שאין בו, זולת אותה בחי' אחרונה האמורה נתן ממש מה שאין בו מכל הצדדים. כלומר, הפכי אמיתי עד לקצה מכל הבחי' הטובות והיופי והחכמה והנימוס והטעם, וכן מבחי' השכליות הנעימות וכן מבחי' האמת. שמצד היופי הוא מאוס בקצהו ומצד החכמה הוא סכלות בקצה ומצד הנימוס הוא בלתי מנומס ומצד הטעם הוא מד מאד ומצד נעימות הרוחני הוא עד להקאה ומצד האמת כולה שקר שאין לה שחר. ואם תתמה איך אפשר לבחינה שפלה ומאוסה וכו' כנ"ל שתהיה מצויה בא"ס ב"ה, התשובה היא שהרי כולו שקר כי אינו כן שאין לה מציאות אפילו בתחילתה. אלא ז"ס המובא בסד"צ בני בנינין במקום דלא הוי. אלא דבר אמת יש בבחי' שליטתה שהרי היא עשתה הצמצום והחלל הפנוי, ואיך תאמר שהיא שקר, (*) אלא בלתי מושג בלבד, (ע"ע עצה"ד).
   הגהה (*) ובאמת גדרתי אותה במושג נאמן שהוא בחי' פעולה בלי חומר, והיינו הרצון לקבלכי זה החומר המצטייר בה הוא שקר גמור.
   שינויים דבחי"ד הוא רק בהארתה: ועוד תדע שאין שום הפרש מבחי' אחרונה הנ"ל מעת שעשתה הצמצום עד בתחתית השאול צורתה אינה משתנה, אלא כל הפרש הוא שבסוד בחי' אחרונה היתה בסוד ניצוץ בורא מזהירה ומאירה עד לאין ערך, ולפיכך בטלו כל הטעמים השפילים הנ"ל. משא"כ למטה כשהוצגה אותה הבחי' במערומיה בלי ניצוצין מזהירין, אז נבחנת לשאול תחתית. ואמנם מנקודת הצמצום עד למטה פעולתה לאין קץ, וה"ס בה' בראם. וז"ס ע"פ שנים עדים יומת המת שהקשו בזוהר החי מיבעי ליה, ותרצו, המת דא ס"מ שהוא מת מעיקרא, שה"ס מה שאמרנו שכולו שקר ובני בנינין במקום דלא הוו, כי לפי האמת אין שום טעם והבנה ותפיסא במשהו איך נקודה בלתי ממש כזו יעשה צמצום וחלל פנוי, ואם שקר הוא כל החלל והמקום פנוי אינו במציאות ואיך בני בנינן?

ז"א הוא יה"ו, ואח"ב המלכות נמשכת מקצה הת"ת שלו שהוא בנהי" שלו, ושם סוד ה' אחרונה שבשם שהיא הבחי"ד שלו, (ע"ח ש"ד פ"ג).

כמ"ש בע"ח, מפני שאין לה למי להאיר. והענין, כי בעת שמסתלק האור מהמלכות, הרי היא מחזרת פניה למטה. פי', שבחי' העביות שבה שהעלה או"ח עד לכתר שה"ס פנים, נמצאת עתה בעת הזדככות אשר מחשבתה לבחי' היותר גרועה, שהרי ע"כ עושה ההזדככות, ובהפיכת פנים הזה היא אובדת את בחי' הרשימו דבחי"ד. משא"כ בהסתלק האור גם מבחי"ג, שאז הכלי דבחי"ג גם כן מחזרת פנים לאחוריה למסה, אשך אז גם כלי מלכות מחזרת פניה למעלה, מפני שהאור רחוק ממנה ב' מרחקים, ונמצאו כלים של בחי"ג ומלכות פב"פ, (ע"ע ב' מרחקים), אשר אז אותה הבחי"ג שבכלי דז"א מאירה אל כלי דמלכות, שבזה נשאר גם במלכות בחי' רשימו דעביות דבחי"ג, וע"ב אין הרשימו דבחי"ג מתבטלת, כי כלי דז"א אפילו בזמן דהפיכת פנים למטה, ג"כ צריכה לאותה העביות שבה, כדי להאיר לכלי מלכות, משא"כ כלי המלכות לא החזיקה את העביות דבחי"ד שבה, כי אבדתו בעת הפיכת פנים למסה, שהשפילה את הרשימו, כי לא היתה צריכה לה כלל, מפני שאין לה למי להאיר, כי אין שום כלי למטה ממנה ודו"ק.

טו) מהי בחינה ארוכה.
אורך פירושו בחינת חכמה. ונה"י דאמא, בעת שהם לבושי מוחין דהולדה, דהיינו שהם בהארת חכמה, נבחנים לבחינה ארוכה. (אות ל').

לה) מהי בחינה העליונה שביצירה.
כל נה"י מתחלקים על ג"ש, כנודע. ונה"י דא"א כולם הם מאירים רק בבריאה, אבל בעולם היצירה אין שם רק ב"ש תחתונים דנה"י שהם האמצעים והתחתונים. ובחינה עליונה דנה"י דא"א, דהיינו הג"ש העליונים דנה"י שלו, הם נמשכו אל היצירה רק בבחינת לבוש לשלישים אמצעים דנה"י דעתיק ולא מבחינת א"א עצמו, וע"כ נעשו לרישא מגולה, כי רק עתיק מתלבש בהם כנ"ל בתשובה ל' <ב' זווגים דאו"א> עש"ה. (אות רכ"ח).

   (בע"ח של"ט דרוש ב'), וז"ל, והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת עולם היה ע"י נס, בבחירתו ית' וכו' כי לא היה שם הכר נוק' עש"ה, פי', שע"י העלאת מ"ן נתעורר הזכר העליון ועוזב את או"א ודבק באשתו, אולם בלאו הכי הנה הוא עסוק למעלה לקבל שפע ולינק מאמו כמ"ש שם הרב, הרי שהזכר מזדווג עם הנוק' בלי בחירתו ורצונו החפשי, אלא מתוך דחיפה של הנוק' ע"י שמתקשטת עצמה וכו'. וזה אמרו שבזווג הא' כדי לברוא העולם נזדווג עם הנוק' מכח בחירתו ית' והרצונו החפשי, מבלי הכר נוק' שידחפהו לכך.
   ומ"מ בחר ועזב את או"א ונזדווג בה עש"ה, והבן. (כמו"ש בכל"א), וע"כ הזווג הזה נעלם מאד, ולא היה בבחי' זווג יסוד דילה ביסוד דילה וכו'. לכן הזווג הראשון ההוא היה ברצון העליון שכולו דכורא ואין שם הכר נקבה עש"ה. והיה במחשבה מוחא עילאה, (כל"א) ע"ש.

מלשון טיחה ומשיחה הנמשך משמן הטוב היורד על הראש. וזסו"ה הבוטח בה' חסד יסובבנו, אשר כל הזוכה לבטחון אמיתי בה', אז החסד יסובבנו תיכף כמו שמכבר השיג החסד בהוה, אלא בסוד אור מקיף, וע"כ אומר יסובבנו. אכן או"מ הזה מופיע בו כולו בהוה כמו שכבר קבלו כולו, ואם אינו כן אין בטחונו בשלמות, וזסו"ה ובסתום חכמה תודיעני והבן.

   הוא האמונה בעצמו. ופירושו הפסיכולוגי הוא, הרגש היכולת לסבול, כי אין לך דבר העומד בפני הרצן חוץ מהתשת כח או חוסר הסבלנות להתיגע, וע"ב הגבור שמרגיש בעצמו כח סבלנות עד מאד ואינו שב מפני כל, הוא מאמין בעצמו והוא בוטח בכחו, והחלש הוא מי שמרגיש בעצמו שאין לו כח הסבלנות, וכשחבירו יסוב לו יסורין לא יוכל לסבול וע"כ נכנע אליו תיכף מתחילה.
    ותדע שה"ס כל הקנינים והמעלות שכללותם הוא חכמה גבורה עשירות: שחז"ל סימנו אותם לכל הזוכים להשראת השכינה. כי אנו רואים שאין שום קנין מושג בלי יגיעה, ולקנין גדול יסורים גדולים ולקנין קטן יסורים קטנים, ואין צ"ל בקנינים רוחניים אשר צריכים ליגיעה מרובה. במלה אחת, שהיסורין מוקדמים לכל קנין, להיותם המחיר של הקנין ומקציב את הערך של היקר, כמו שנראה אשר בעד ככר לחם נותן שעה א' של יגיעה ובעד בגד נותן שבוע א' של יגיעה ובעד בית נותן שנה או שנתים של יגיעה, כי הכסף שנותן אינם אלא סימן ותואר של זמן-יגיעה.
    ואין בזקנים אמונה בעצמם , כי מדת הסבלנות שאדם מרגיש בעצמו, דהיינו הרצון וההסכמה לסבול מכאובים ויסורין בשיעורם המחוייב להשגה של איזה קנין, הוא הוא אור החיים אשר בהבריה. ולפיכך עד ארבעים שנה אדם מצוי באור החיים על שלימותו, ולפיכך עד אז הבטחון והאמונה עצמית על בוריו, משא"כ אחר ארבעים שנה כשמתחיל לירד ממסילת החיים כן אובד חלקי בטחון ואמונה עצמית, עד שנתרוקן מכל בטחון ואמונה עצמית בשעת שקיעת אור חיותו.
   רוח ה', רוח הקודש: ומתוך שהחכמה הוא יקר הקנינים ומבחר המעלות, מובן עם האמור אשר המחיר בעדה הוא שיעור היותר גדול שביסורין ומכאובים הרגיל לתשלומין בעד קניני עולם. ואצ"ל בינה הרוחנית שהוא מבחר כל חכמות העולם, הרי המחיר שלה עוד מעלה מעלה ממחיר החכמה החיצונית. וע"כ יש לשאול מנין הבטחון והאמונה עצמית שיסגל לילוד אשה לקבל עליו סבלנות גדולה כזו? והענין הוא שלזה צריכים באמת להופעת רוח ממרום, שפירושו שיעור של חיים הבלתי רגיל בדרך הטבע של הבריאה, שבזה משיג כח סבלנות במדה מספיקה לסבול כל המכאובים והיסורין הקצובים למחיר של החכמה ובינה עליונה.
    וכיון שכן, יש לו ג"כ הבטחון והאמונה עצמית לרדוף אחר החכמה כי זה תלוי בזה, כי הרגש האדם בעצמו הוא ענין אמיתי כמו הרגש הרעב והשובע, וכל שיש לו חיים מרובים יש לו כח הסבלנות למכאובים, וע"כ יש לו בטחון ואמונה עצמית. ולהיפך, כל שחייו מועסים אין לו כח הסבלנות ואין בו אמונה עצמית. ולפיכך אי אפשר לזכות לחכמה עליונה, זולת ע"י מתנת רוח הקודש ממרומים כמבואר.
     מצוה אחת: ואמרו ז"ל, עשה מצוה אחת מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות. פי', כי יש ודאי הכנה באדם המכשרתו להתכלית, דאל"כ ודאי לא היה מוצלח כלל אליה. והנה הכנה זו נקראת אמונה, דאע"פ דלית מחשבה תפיסא בי' כלל, מ"מ מפעמת האמונה בלב האדם שיש משגיח עליון כל יכול שלעתים הוא פונה אליו בכל הויתו, כמ"ש גנבא אפומא דמתחרתא רחמנא קריא. ואנו מוצאים גם החפשי ביותר בדעותיו שמתעורר פעם בעת צרה ופונה למשגיח העליון, אכן המציאות נערכה לפנינו בצורה כזו אשר היא סותרת בהחלט אל האמונה האינסטינקטית הנמצאת באדם מטבעו. ולפי"ז יש לשאול מה הועילה ההשגחה בהכנה זו שנטעה באדם.
      אמונה: אכן כטוב ומשחרי ימצאונני. והטעם פשוט, שכן הוכן בטבע השכל האנושי שיוכל לגלות מני חושך כל הנסתרות, שהרי אנו רואים בכל דור ודור מתגלים נסתרות להפליא מתוך חקירת השכל, ודברים המוכחשים בדור העבר נעשה למציאות ממשית בדורינו זה. וכל זה בכח השכלת השכל וחיפושו בתוך החושך של הבריאה, אשר לפי"ז הוא פשוט ג"כ, אשר אם היו חוקרים האלו משכילים בביקוש וחיפוש אחרי ה', היה זה נתגלה לפניהם לא פחות משאר מסתרי הטבע, כי אם הוכן באדם התכלית האמור א"ב וראי הוא דרך טבע לא פחות כלל משאר דרכי הטבע, ועכ"ז לא שמענו ולא ראינו מי מהמשכילים החפשים שיגלה באפס מה מהתכלית האמור, ואדרבא ע"פ רוב המה עוד המכחישים לגמרי את ההשגחה.
      ודעי אשר הסיבה היא מפני שנמנע מהם כח ההשכלה שהוא האומנות השכלי והידים הממששים בתוך אפילת המושכלות כמו שמצוי להם בשאר מסתרי הטבע. אמנם כן בדרך הטבע הפשוטה הוכן משום זה האמונה האינסטינקטית, כמו בחי' אפילת המושכלות בשאר החכמות. כלומר, הסוביקט שידי השכל יוכלו לתפוס אותו כל משך הזמן הנחוץ לו למשש אותו ולהשכילו עד שיגלהו, ואמונה האינסטינקטית שבו מקרב לו את החומר הזה. אכן אמרנו שהמציאות וקיומה נערכה לעינינו באופן כזה המכחשת את ההשגחה בהחלט, ולפיכך ישמט מתחת המשכיל כל כח אמונה שיש בו מטבע, ועמה כל החומר הנחוץ לו לתפיסת ידים של השכל למששו ולהשכילו.
      יחיד ורבים הלכה כרבים: אחרי רבים להטות : ולא עוד, אלא אפילו אותו המשכיל שמסיבות הטבע מרחיבין לו מעת את האמונה, מ"מ נכשל בה מכח הכרעת רוב העולם החסר להם אותם המסבות. ומדרך הטבע הוא שיחיד ורבים הלכה כרבים, ואין היחיד אפילו בינו לבין עצמו יכול להכריע דעתו ורצונו נגד הרבים. ובזה תבין אמרם ז"ל, עשה מצוה אחת, דהיינו המשלים בכל כחו ומאודו את המצוה האחת הנודעת, שהיא מצות האמונה, והוא ע"י ריבוי מעשים טובים, שסגולתם להרחיב ולקבוע בו את אמונתו מלידה, והוא מושך כח שיכריע את עצמו ואת כל העולם כולו. כלומר, אע"פ שהעולם כולו מכחישים את האמונה, מ"מ יפה דעתו להכריע אותם ולעמוד על דעתו במוחלט.

ו) בטן:
שליש ת"ת התחתון דכל פרצוף נקרא בשם בטן. ובנוקבין הוא מקום הריון ולידה. (תרי"ד אות כ"א)

יג) בטן:
שליש תחתון דס"ג דאצילות, הוא מקבל מבחינה שכנגדו בא"ק, משליש תחתון דס"ג דא"ק, ששם בחינת ג"ר דנקודים, אשר שם הושרשו כל התיקונים דשיתוף מדת הרחמים בדין, דהיינו בחינת תיקון הקוים, ועשרת הכלים, ובחינת הזווג על זו"ן, שהשפיע שמה יסוד דא"ק, בסוד ו' ונקודה. וכו'. ולפיכך תחלת התהוותו דזו"ן דאצילות, הוא רק ע"י התכללות המ"ן שלו בבטן דס"ג כלומר בשליש תחתון דת"ת שלה אשר כל התיקונים המחויבים לזו"ן נשרשו שמה. ועל שם הנ"ל, נקרא שליש תחתון דת"ת של אמא בשם בטן. (תקמ"ד אות קמ"ז).

לו) מהי בטן אמא.
מקום השרשת צמצום הב' מכונה בשם בטן אמא, כי אמא היא הוי"ה דס"ג, שי"ה שבה, היא בחינת או"א עלאין וטעמים דס"ג, שאין להם חלק בצמצום ב', וע"כ הם ממולאין במילוי יודין וו"ה שבה, היא בחינת ישסו"ת, שהיא בחינת נקודות דס"ג, וע"כ יש בואו זו דס"ג מילוי א' המורה על צמצום ב', כי הקו שבאלכסונא ה"ס הפרסא המבדלת בין גו"ע לאח"פ, שי' עלאה ה"ס גו"ע הנשארים בהמדרגה, וי' תתאה, שהיא כמו ד', ה"ס אח"פ שירדו מהמדרגה ולחוץ, ושם היא מקום עיבור של הזו"ן, ששם מקבלים המיתוק דמדת הדין במדת הרחמים, וע"כ נקרא בטן אמא. וז"ס שאין גילוי נקבה מתחיל אלא במחזה ולמטה דאו"א, דהיינו הישסו"ת הנ"ל, סוד ואו דס"ג, אבל בג' הפרצופים הראשונים, עתיק וא"א ואו"א עלאין אין שם גילוי נקבה, להיותם נקיים לגמרי מבחינת צמצום ב'. כמבואר. (אות י"ט).

ט) מהם בי בחי' דכפיפת ראש.
אין שום הפרש במוחין דז"א מצד יציאת המוחין בעת הזווג, וכל ההפרש שבהם, הוא רק במצבים בלבד. כי אפילו המוחין דעיבור א' דז"א לבחינת נפש שבו, יצאו ג"כ במקום ג"ר דעתיק כמו המוחין דיחידה דשבת במנחה, כי אין שום בחינה דז"א נמשכת אלא מזווג דאו"א על המ"ן דמזלין, כמ"ש הרב לעיל דף א' שע"ו אות קע"ב. ע"ש. ונודע, שאין השערות דיקנא נכנסין לבחינת פנימיות של מ"ן, זולת במקום רדל"א, דהיינו בעת שג"ר דא"א עולים עם המזלין לג"ר דעתיק, שאז נתעורר בהמזלין בחינת צמצום א' שבהם, ויוצא שם קומת, ע"ב המגולה, כמ"ש בחלק י"ג עש"ה. ונמצא מזה שאין לך זווג באו"א בשביל הזו"ן זולת מכח יציאת המוחין בג"ר דעתיק.
אלא שיש בזה ג' מצבים: א' הוא ע"י כפיפת ראש דיחידה וחיה למקום נשמה, ואז יוצאים המוחין דחול, שהם מבחינת הלבשתו של הז"א למקום ישסו"ת. דהיינו למחזה ולמטה דא"א שחם עמידת ישסו"ת דקביעות. ואלו המוחין נבחנים לבחינת נשמה דז"א. פירוש, כי הנרנח"י נבחנים לפי הקומות של מ"ה החדש שבאצילות, אשר עתיק הוא כתר ויחידה דמ"ה, וא"א הוא ע"ב וחיה דמ"ה. ואו"א הם ס"ג ונשמה דמ"ה. וזו"ן הם נ"ר ומ"ה דמ"ה. והם המוחין הקבועים באצילות, ולא יארע בהם שום מיעוט לעולם. כמ"ש בחלק ח'. ותדע שעל פיהם נמדדים ג' הקומות נשמה חיה יחידה של הז"א.
כי זה הכלל, שכל תחתון יוצא ע"י עליתו והתכללותו בראש דעליון, ע"ד שנתבאר בחלק ד' בפרצופי א"ק ע"ש. ועי' בלוח התשובות בחלק ג' תשובה קס"ח. ותשובה ר"י. ונתבאר שם, כי מפאת הביטוש דאו"מ באו"פ נזדכך המסך דגוף דפרצוף גלגלתא. ונסתלקו אורותיו דגוף, ואז עלה המסך לפה דראש דגלגלתא, ונכלל שמה בזווג של ראש, ואחר שהבחינה אחרונה שלו נעלמה, ולא נשאר בו אלא מסך בעביות דבחי"ג, ע"כ לא יצאה שם אלא קומת ע"ב, ואחר שהוכר עביותו שאינה שוה לבחינת ראש דגלגלתא, דהיינו שהוכר בו בחינת עביות דגוף, הנה אז יצא משם ונתפשט בבחינת ראש תוך סוף מפה ולמטה דגלגלתא. ועד"ז יצא פרצוף ס"ג ע"י עלית דמסך דגוף דע"ב לראש שלו, ונכלל בזווג של פה דראש דע"ב, וכיון שבחינה אחרונה נעלמה מהמסך הזה, ולא נשאר בו כי אם בחי"ב, ע"כ יצאה שם רק קומת ס"ג לבד, ואחר שהוכר בהמסך שהוא בחינת עביות דגוף הוא יצא משם ונתפשט ברת"ס מפה ולמטה דראש הע"ב. עש"ה. ועד"ז יצאו ג"כ כל המוחין דז"א, דהיינו אחר שביה"כ דגוף דנקודים, שהוא דומה לבחי' הזדככות הפרצופים שהיה בפרצופי א"ק, כמ"ש הרב לעיל דף רל"ז אות ז'. ע"ש. הנה גם כאן עלה שוב המסך דגוף דנקודים למקום הראש שלו, ונכלל בזווג בפה של ראש דעליון, וכשהוכר שהמסך הוא רק מבחינת גוף, אז יצא משם ונתפשט מפה ולמטה ברת"ס.
אלא ההפרש הוא, כי כאן לא נעשה העליה של המסך ולידת הפרצוף בבת אחת כמו בפרצופי א"ק, אלא שכל הזך ביותר נתקן מתחילה, וע"כ נתחלקו עליות המסכים לבחינות הרבה. ועוד הפרש יש כאן, כי שמה לא היה שום ביטול בראשים של המדרגות זולת בהגופות בלבד, כנודע. וכאן בנקודים נעשה ביטול גם בראשים, כמ"ש בחלק ז'. ע"ש. ולפיכך תחילה עלו ונתבררו הראשים, ע"ד הנ"ל, כל תחתון בראש דעליון, ואחר שנתקנו ג' הקומות: כתר, חכמה, בינה. שהם עתיק, וא"א, ואו"א עם ישסו"ת. שהם יחידה חיה נשמה דמ"ה כנ"ל, אז התחיל תיקון זו"ן, שהם בחינת הגוף דנקודים, הכולל אמנם ב' גופות: א' דחג"ת דנקודים, שהם הממעלה למטה דאו"א דנקודים, וב' הם תנהי"מ דנקודים. שהם הממעלה למטה דישסו"ת דנקודים.
ונודע, שאו"א וישסו"ת דאצילות הם פרצוף בבחינת קומה אחת, אלא שנחלקו לשנים מחמת התיקון דמל"צ שנעשו בפרצופי אצילות, כנ"ל בחלק י"ג. ע"ש, כי שניהם הם קומת ס"ג שהם נשמה, אלא שישסו"ת נחלק לעצמו בבחינת ו"ק דנשמה, והם מלבישים לנה"י דאו"א. וישסו"ת הזה נחשב כאן באצילות לפרצוף העליון דז"א, וכל העליות דז"א לבחינת פה דראש דעליון, אינו אלא לפה דראש של ישסו"ת הזה, המלביש לנה"י דאו"א.
ועם האמור תבין בבהירות את ג' המצבים הכוללים דנשמה חיה יחידה של הז"א. כי גם עיבור א' דז"א מבחינת המוחין דנשמה, דומה לגמרי מצד יציאת הקומה, לעיבור דבחינת יחידה דז"א העולה על ידו לג"ר דא"א. שהוא מטעם הנ"ל, כי אין שום מוחין לז"א אלא מזווג או"א על מ"ן דמזלין, והם אינם יוצאים אלא רק במקום רדל"א. אלא במוחין דנשמה, הבאים ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, שאז עולה גם ז"א המלביש על נה"י דא"א אל מקום חג"ת דא"א, וכן עולים החג"ת דא"א לג"ר שלו, ומעלים עמהם או"א המלבישים לחג"ת אלו למקום הג"ר שלו. וכן עולים אז החג"ת דעתיק עם הג"ר דא"א המלבישים עליהם אל מקום הג"ר דעתיק. כנ"ל בחלק י"ד. ואז ע"י התכללות הזו שנעשו בהמדרגות, נמצא, שג"ר דא"א עם השערות דיקנא עלו למקום ג"ר דעתיק, ונעשו המזלין לבחי' מ"ן לא"א, ויוצאת שמה קומת ע"ב המגולה. ומתוך שמקום הקודם דג"ר דא"א היה בע"ב דמ"ה, דהיינו בהמקום שעתה עלו שמה או"א, ע"כ נחשב הזווג ההוא כמו שהיה נעשה במקום או"א, וזה נבחן, לכפיפת ראש דא"א העומד עתה במקום נ"ר דעתיק, וירד למקום הקבוע שלו שהוא ע"ב דמ"ה, ששם עומדים עתה החג"ת שנעשה לחב"ד שלו עם או"א. ובאופן זה מקבלים או"א את הזווג על המזלין, ויוצא גם בהם קומת ע"ב על המזלין.
ולפי שמקום הקבוע דג"ר דאו"א היה בחג"ת הישנים דא"א, ששם קומת ס"ג, אשר עתה הם ב' הכתפין דא"א ששם נשארו הנה"י דאו"א עם ישסו"ת המלבישים עליהם, אשר שמה עלה עתה גם ז"א ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, כנ"ל. הנה הזווג ההוא שאו"א מקבלים מא"א ע"י כפיפת ראש בהיותם במקום חב"ד דא"א, נחשב כמו שהיה נעשה נם במקום ב' הכתפין דא"א, משום ששם הוא מקומם הקבוע דג"ר דאו"א, ונמצאים משום זה, שגם ישסו"ת העומדים במקום ב' הכתפין דא"א, מקבלים אותה קומת ע"ב שיצאה על המזלין בג"ר דעתיק, וכיון שז"א נכלל שם בפה דראש דישסו"ת בעת הזווג, נמצא גם הוא מקבל אותה הקומה שקבל הישסו"ת. כמ"ש לעיל בגלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק. וכשהוכר עביותו דז"א, שהוא רק מבחינת גוף דישסו"ת, ולא מבחינת ראש דישסו"ת, הנה אז נולד ויוצא משם ומתפשט מפה דישסו"ת ולמטה ברת"ס. וכיון שישסו"ת עומדים עתה במקום או"א הקבועים, שהם במקום ב' הכתפין, שהם רק קומת ס"ג, ע"כ נחשבים המוחין ההם לבחינת נשמה בלבד.
והנך מוצא שגם קומת נשמה דא"א, יצאה במקורה בג"ר דעתיק הקבועים, ששם יחידה דמ"ה, אלא ע"י ב' בחינות של כפיפת ראש, כי א"א שעלה במקום ג"ר הקבועים דכתר דמ"ה, שהוא יחידה דאצילות, כפף ראשו למקום ג"ר הקבועים דעצמו, שהוא ע"ב דמ"ה ובחינת חיה דאצילות, שבזה נמצאים או"א מקבלים לקומת הזווג שלו. וכן או"א העומדים עתה במקום ג"ר הקבועים דא"א, ששם חיה דאצילות, כפפו ראשם לב' כתפין דא"א ששם קומת ס"ג ונשמה דאצילות, ושם עומדים עתה ישסו"ת וזו"ן, וזו"ן מקבל ג"כ את קומת ע"ב דאו"א. באופן, אשר ב' הקומות: יחידה חיה דאצילות כפפו ראשם כל אחד לחג"ת שלו, עד שנתלבשו בקומת נשמה דאצילות, שהם החג"ת של עתה דא"א, הנקרא ב' כתפין. ומכח התלבשות זו נעשו המוחין לבחינת נשמה, אע"פ שמקורם בא מקומת יחידה דהיינו מג"ר דעתיק, שהוא יחידה דאצילות. הרי שבאמת המוחין הם בחי' ע"ב המגולה ובחינת יחידה, אלא רק המצב דכפיפת ראש למקום או"א הקבועים, ששם קומת ס"ג, הוא שגרם למיעוט המוחין לבחינת נשמה. ומקום הלבשתו דז"א במוחין אלו, הוא מפה דראש דישסו"ת ולמטה, כי הפה שלהם הוא עתה בחזה דא"א,. כי ראשם מלביש לחג"ת, ונמצא הפה בחזה, וע"כ אחר שהוכר עביותו ויוצא משם הוא מתפשט מפה דישסו"ת ברת"ס שלו, שהוא מחזה דא"א עד סיום רגליו.
ולמוחין דחיה, דהיינו דשבת במוסף עולים נה"י וחג"ת דא"א ונכללים בחב"ד שלו, ונמצא הזו"ן המלבישים לנה"י וחג"ת עולים עמהם עתה לחב"ד דא"א, וכן החג"ת דא"א עם או"א עולים עתה לג"ר דעתיק, ונה"י דאו"א עם ישסו"ת נשארו בג"ר דא"א, במקום עלית הזו"ן. ונמצא עתה שאין כאן רק בחינת כפיפת ראש דיחידה למקום חיה, דהיינו או"א שמקבלים עתה המוחין על המ"ן דמזלין במקום ג"ר דעתיק, הם כופפים ראשם לבחינת ג"ר דא"א הקבועים, ששם קומת ע"ב דמ"ה וחיה ונמצאים ישסו"ת העומדים עתה שמה, שהם מקבלים המוחין דע"ב דאו"א המגולה שבמקום עתיק, ע"י כפיפת ראש דאו"א והזו"ן הנכללים בפה דישסו"ת מקבלים הקומה יחד עם ישסו"ת. וכיון שכפיפת ראש הזה נעשה למקום חיה דאצילות, ע"כ נבחנים המוחין ההם למוחין דחיה לזו"ן. ואחר שהוכר עביות הז"א, הוא יוצא מפה דישסו"ת ולמטה ברת"ס שהוא עתה מפה דא"א ולמטה, ונמצא ז"א מלביש למקום או"א הקבועים דהיינו מגרון ולמטה דא"א, ששם כתר דאו"א.
ועד"ז במוחין דיחידה, יוצא ג"כ הקומה בג"ר דעתיק כנ"ל, אלא כאן ז"א מקבל המוחין בלי שום כפיפת ראש, כי עתה עולים הט"ס דא"א עם ישסו"ת וזו"ן למקום ג"ר דעתיק, ונמצא ישסו"ת מקבל קומת ע"ב המגולה ישר מג"ר דעתיק בלי שום כפיפת ראש, ונמצא גם ז"א הכלול בפה דישסו"ת, שהוא מקבל ג"כ הקומה הזו בלי כפיפת ראש כלל, וע"כ נבחן הקומה הזו ליחידה דז"א. ואחר שהוכר בחינת עביות דגוף של הז"א, הוא יוצא מראש דישסו"ת שהוא במקום ג"ר דעתיק, ומתפשט מפה דישסו"ת ולמטה, שהוא מפה דעתיק ולמטה, ששם בחינת ג"ר הקבועים דא"א, וע"כ במוחין דיחידה הוא מלביש לג"ר דא"א.
והנה נתבאר היטב, שאין שום חילוק בשיעור קומה מצד יציאת המוחין במקורם, אלא כל החילוק הוא בהתלבשות ע"י כפיפת ראש, אשר במוחין דנשמה, יש ב' בחינות של כפיפת ראש למקום חג"ת, כי בחי' יחידה כופף ראשו למקום חיה, ובחינת חיה כוסף ראשו למקום נשמה. ובמוחין דחיה, יש כפיפת ראש דבחינת יחידה למקום חיה. ובמוחין דיחידה אין שום כפיפת ראש אלא שמקבל המוחין ממקום ג"ר דעתיק עצמו בעת עיבורו. וזהו כל שבחם של המוחין האלו. והבן.
ומלבד ג' הכוללים הנ"ל, יש ג"כ בחינת נרנח"י פרטים בכל אחת מנשמה חיה יחידה הנ"ל. אשר גם בהפרטים אין שום חילוק בשיעור הקומה מצד יציאת המוחין במקורם, אלא רק שיש כאן מדרגות של או"א, אם הם נותנים המוחין לז"א מפרצוף החיצון שלהם, אז ז"א מקבל בחינת נפש של אותה הקומה, ואם או"א משפיעים לו מפרצוף אמצעי שלהם אז ז"א מקבל בחינת יניקה מהקומה ההיא, ואם הם משפיעים לו מפרצוף הבינות שלהם, אז הוא מקבל נשמה של הקומה. ואם מפרצוף חיה יחידה שבהם, הוא מקבל בחינת חיה יחידה של המוחין, כנ"ל בחלקים הקודמים. שעד שני שנים דיניקה הוא מקבל ו"ק דרוח, ואז אין לו אלא בחינת ו' תיקוני דיקנא. ובט' שנים ויום א' הוא מקבל מוחין דו"ק, ובי"ג שנים הוא מקבל מוחין דנשמה ואז יש לו ט' תיקוני דיקנא, ובכ' שנים הוא מקבל הל"מ דמוחין ואז יש לו י"ג תיקוני דיקנא בשלימות. ויש לו חיה יחידה דאותה הקומה.
וכל אלו הפרטים עד כ' שנים, נוהגים במוחין דחול לבד, וכן במוחין דחיה לבד, וכן במוחין דיחידה לבד, כי הם המדידות דאו"א שמודדים את נרנח"י דכל קומה לפי סדר המדרגה, עד שמשלימים לו כל הקומה, שזה נבחן לבחינת זמן של עשרים שנה. כנ"ל בחלקים הקודמים. והנה נתבאר היטב שאין חילוק בכל הפרטים של המוחין דז"א מעצם המוחין שבמקום יציאתם, כי כולם, החל מנפש דנשמה עד יחידה דיחידה, יוצאים בהכרח בג"ר דעתיק, אלא ההפרש הוא רק בהמצבים של כפיפת ראש, שהם "ב' בחינות של כפיפת ראש": א' לנשמה, וב' לחיה. אבל המוחין דיחידה הוא מקבל בלי כפיפת ראש. וכן נרנח"י דכל קומה, הם מתמעטים רק בסיבת התלבשות או"א לצורך השפעת המוחין אל הז"א, אם בפרצוף חיצון אם באמצעי וכו', אבל במוחין עצמם אין חילוק. וזכור זה.

לט) מהם בי"ע שבעוה"ז.
מקום המקדש הוא בריאה, וארץ ישראל היא יצירה. וחו"ל הוא עשיה. ומקום החורבה, היא כנגד חקליפות. (אות מ"ד).

יא) ביאה קדמאה:
כל פעם שעולים מ"ן מאיזו מדרגה הם מחויבים לעלות מתחלה לעלי עליון שלהם, דהיינו למדרגה הג' שלמעלה מהם. ושם נעשה עליהם זווג הראשון. ומשם הם יורדים עם העליון למקומו למטה, ונעשה עליהם בהעליון שלהם זווג הב', הנקרא זווג דעיבור. וזה נוהג בכל מיני עליות מ"ן שבעולם, הן בעת יציאתם מהקליפות, שאז העליון מעלה אותם, והן בעת שכבר יש להם נפש רוח, שאז התחתון מעצמו עולה לעליון, נוהג תמיד הכלל הנ"ל: שמתחלה מחויבים לעלות לעלי עליון לקבל שם זווג הא', ואח"כ באים בהעליון שלהם עצמו בזווג הב' להתעבר. ועל שם זה, מכונה זווג הא' בשם ביאה קדמאה, שפירושו, זווג הא', שאז עדיין אין מקבלים ציור של עובר. וזווג הב' מכונה ביאה שניה. שכאן הם מקבלים הציור דעובר. וז"ס שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה. (תשל"ח אות ז' ותשמ"ד אות י"ג).

יב) ביאה שניה:
ביאה שניה, היא בחינת זווג הב', הנעשה על המ"ן בבואם עם העליון שלהם למקומו דעליון. ומזווג הזה מקבל המ"ן הציור של העיבור שלו. עי' תשובה י"א (ביאה קדמאה) (תשמ"ד אות י"ג).

יב) ביטול (ח"ד פ"ד סעיפ ז'):
אחר שנסתלק האור מהכלי, וטרם שמקבל תיקונו, שיהיה ראוי שוב להלבשת האור, הנה נבחן אז, בחינת "ביטול" לכלי. בדומה אל כלי שנתבטל מתשמישו.

טו) ביטול:
כשהכלי אינו ראוי עוד לקבל כלום מאור האצילות, אז נתבטל לגמרי מהיכנו, ונבחן שהכלי נשבר. אבל כשעדיין ראוי לקבל ממדרגת אצילות, אלא ממקום נמוך הימנו, ולא יוכל לקבל מהאור העליון השייך למדרגתו עצמו, אז נבחן, שהכלי נתבטל, כלומר, שאינו משמש כתפקידו במקומו הראוי לו, ונתבטל הכלי ההוא מתוך המדרגה, אבל הכלי לא נשבר לגמרי, שהרי עדיין הוא מקבל אור, והגם שהוא למטה מערכו מ"מ קבלה היא. (דף תפ"ז אות ד')

יח) ביטוש דבוצינא דקרדנותא:
מלכות דצמצום א' המאירה באצילות מכח התלבשות הגבורה דעתיק במו"ס, נקראת בוצד"ק, כנ"ל בתשובה ט"ז <בוצינא דקרדנותא>. ונתבאר בתשובה י"ב <ב' ביעי דוכרא>, שכל בחי' ההתעוררות והחימום של המ"ן, נמשכת רק ממלכות דצמצום א', והתעוררות הזאת נקראת בשם בשם בטישה, שהבוצד"ק בוטש ומעורר המוחין לברר ולהעלות מ"ן (אלף שי"ט אות נ"ח).

ז) בינה (ח"ב פ"א או"פ ר'):

ההתבוננות בדרכי גורם ונמשך, כדי לברר כל התוצאות הנולדות ויוצאות מאיזה דבר, מכונה בשם "בינה".

(ש"א פ"א) היא ספירה הג' מע"ס כח"ב חג"ת כהי"מ.

הבינה ארוכה ככל שיעור החכמה (וע"ח ע"ד פ"ג)

חומר שבמעי אמא הוא אפר עכירות האש ושמריו שנק' טפת אודם, והם ה"ג מנצפ"ך שבגי' אפר.

לז) מהי בינה דגוף.
כל זו"ן הוא בחינת גופא, וה' הבחינות כח"ב זו"ן נקראים אצלו חג"ת נה"י, כי ג' הראשונות כח"ב, ירדו אצלו לבחינת ג' חסדים לבד, וע"כ הם נשתנו לשם חג"ת. כנודע. וע"כ הת"ת הוא בינה דגוף. והוא כולל בעצמו ע"ס, שג"ר דבינה הם שליש עליון של ת"ת עד החזה. וז"ת דבינה הם ב"ש תחתונים דת"ת. (א' תתפ"ח ד"ה והעלה).

   (ע"ע ב"ע). שהסו"ה בורא חושך, וע"כ נק' בינה מלשון התבוננות בהחושך, דהיינו ההסתכלות בהעין הקרב, וע"כ האצילה את בן הנעים שה"ס עין טובה, ולפיכך אין לחצונים אחיזה באור הבינה, כי שם סוד הכליון של כל ס"א.
   מביבה דינין מתערין : ועכ"ז מתוך שמטפלת להכניע את הרע נמצאת נותנת מקום קיום להרע בעולם כדי להכניעו, (ע"ע משה). כי משם סוד צלצל שמע דמשה משה עד שאמר הנני, וז"ס נתיב לא ידעו עיט וז"ס ותחסרהו מעט מאלקים שה"ס אור הבינה שנק' אלקים שהופיע עליו, דע"כ ויסתר משה פניו .
   וז"ס בן ארבעים לבינה דהיינו בתיקון או"א דבינה, בסוד
   אימא מכה ויוצאת לחוץ: כי זהו התעוררות הדינים האמור, שכל ענין הארתה הוא מסו"ה ובורא חושך, דהיינו המכה ומוציא האורות לחוץ ומסלקן לשרשם.

טו) בינה הנעלמת בחכמה:
אע"פ שבינה היא שורש אור החסד והיא בחינת אחורים לחכמה, כנודע. מ"מ עיקר בינה הוא עצמות חכמה, באופן שבחינות אור חסדים שהמשיכה, אינו נחשב לבחינת עצמותה אלא רק לבחינת בן שלה, כנ"ל בדברי הרב (דף שמ"ט אות נ"א) ולפיכך נבחן ב' מיני אורות בתוך הבינה: א' הוא בחינת עצמאותה, שהיא חכמה. וב' היא בחינת אור החסד שהמשיכה. והנה או ר החסד שבבינה, כיון שהוא עצם האור שבבינה, נבחן לזכר. אבל אור חכמה שבה, כיון שהוא אצלה בבחינת אחורים כלומר, שאיננה חפצה בקיומו, כי רק חפץ חסד הוא, ע"כ נבחן בה לאור נקבה. ולפיכך או"א שנמשכו מקומת בינה, הנה אור החסד דבינה, מתפשט באבא, להיותו אור זכר, כנ"ל. ואור חכמה שבה, הנחשב לבחינת נקבה, כנ"ל, היא מתלבשת באמא. ולפי שאור חכמה אע"פ שהיא נקבה, מ"מ חשוב הרבה מאור החסד אע"פ שהוא זכר, ע"כ נבחן שאמא מתלבשת בתוך אבא, כי היא גבוה מאבא. אלא שהיא מתעלמת בתוך אבא, כי אינה חפצה באור של עצמה שהוא חכמה, ורק באור אבא היא חפצה שהוא חסד, כנ"ל. ובא"א נבחנים ב' מיני אורות הנ"ל שבבינה, בבחינת פנים ואחורים, כי א"א הוא קומת חכמה, וע"כ נחשב אור חכמה לבחינת פנים, ואור חסד לבחינת אחורים. וע"כ אור הגרון מבחינת הפנים, הוא בחינת חכמה, דהיינו אור חכמה דעצמותה של הבינה. ואור החסד שהגרון המשיך, נבחן בא"א שעומד באחורי הגרון, שהוא ברישי כתפין שלו. (תת"צ אות מ"ב).

יז) מהי בינה הנקראת רקיע.
בינה שיצאה לחוץ מראש דא"א לבחינת גרון וחג"ת שלו, נבחנת לרקיע המפסיק בין א"א אל הזו"ן, והוא מסבת האחורים שלה הדוחים להארת חכמה, ואין זו"ן יכולים לקבל בחינת מוחין דע"ב מא"א. כמ"ש לעיל בתשובה י"א, שאם אין בינה חוזרת לראש דא"א לבחינת חכמה אין בחינת דעת בהמוחין, שמשם באים מוחין דהולדה וע"ב לזו"ן, וע"כ נמצאים אז ז"א ורחל בבחינת אב"א, שנה"י שלהם נעלמים, בסוד ואחוריהם ביתה. הרי שבינה שיצאה לחוץ מעלימה נה"י דכלים וג"ר דע"ב מזו"ן, ומבחינה זו נבחנת "הבינה בסוד רקיע המפסיק בין א"א לזו"ן" וכן תלוי בה מדת החיבור של הזו"ן במוחין דע"ב מא"א, דהיינו בעת שחוזרת לראש, שאז ירית ז"א ב' העטרין דמוחין דע"ב מא"א, כנ"ל בתשובה י"ד <ב' עטרין>. (אות פ"ז).

לח) מהם בינה וזו"ן דגוף.
כבר נתבאר לעיל בתשובה ל"ז <בינה דגוף>, כי ה"ח חג"ת נ"ה דז"א, הם ה' הבחינות כח"ב זו"ן, ונמצא ת"ת היא בינה, והנצח הוא ז"א, והוד היא נוקבא. (שם).

   התבונה ה"ס ה' אחרונה שבהויה דס"ג, וה"י בגי' ג' ההין, וה"ס רת"ס דתבונה. ודע אשר ה"י אחרונה זאת ירשה לה כל ההויה דס"ג, והוא בעת ירידת המחזה ולמטה דהתבונה להתלבש בז"א. והענין, כי המחזה ולמטה דהתבונה שירדה למוחין דז"א, ה"ס ה' ג' של ג' ההין הכלולים בהי' אחרונה דס"ג, דהיינו הסוף דהתבובה. ואע"פ שהיא רביעית באיכות (ע"ע בינה ותבונה. לקמן) מ"מ נחשבת למחצה בכמות, (מטעם בקיעת המדרגה בנקבי עינים). ונודע אשר גם התבונה מלבשת להמחזה ולמטה דהבינה, דהיינו ג"כ מחצה בכמות, (ורביעית באיכות). ועפ"ז נמצא בעת שירדה מחצה דתבונה לתוך הז"א, נמצא מחצה עליונה דתבונה שירדה במקום המחזה ולמטה שלה הקודם, ואחריה נמשכת ויורדת גם בינה עילאה, אשר מחציתה התחתונה המלובש בראש תבונה ירדה עם הראש הזה למקום המחזה ולמטה דתבונה, ונמצא לפי"ז גם מחציתה העליונה דהבינה ירדה במקום מחציתה העליונה דהתבונה.
   במלה אחת, כיון שירדה מחצית התבונה למקום ז"א ומחציתה העליון באה למקום המחזה ולמטה, הרי גם מחצית התחתון דהבינה נמשכת ג"כ למקום הקודם דמחזה ולמטה דהתבונה, כי בהכרח הוא שמתלבשת בתוכה, וא"כ נמצא כל הבינה שירדה במקום התבונה, דהיינו, שבמקום ה' אחרונה דס"ג נמצא עתה כל ההויה דס"ג.

   ראש וגוף דבינה ה"ס יה"ו עד החזה, והתבונה ה"ס ה' אחרונה המלבשתה מחזה ולמסה, בענין האיכית הוא רביעית הבינה דהיינו ה' אחרונה אות ד', ובענין הכמות התבונה מחציתה של הבינה, כי מחזה ולמטה נבחן לחציה של הפרצוף, ולפעמים עולית התבונה ומלבשת להבינה בכל ארכה, כמו רחל העולית בקומה שוה לכל פרצוף ז"א, (ע"ח ש"ד פ"ג), וג' מציאויות הם להתבונה, או שוה לגמרי או מחצית או רביעית כאמור. הבינה: ה"ס הקולות הנשמעות באוזן, שת"ת ומלכות ניזונים מהם, (אכילה ושתיה רוחנית) ולא מאכילה ושתיה, (ש"ד פ"ג).
   בינה: לא נרמז בה רק הבן לבד – אבל בתבונה בן ובת.

טז) מהי בינה שהיתה כלולה בחכמה.
נודע, שיש ב' מיני חכמות באצילות, א' היא חכמה דא"א, שהיא חכמה אמיתית דאו"י. וב' היא חכמה דל"ב נתיבות, שעיקרה היא רק בינה דאו"י, אלא משום שכדי. להאציל לזו"ן דאו"י היא חזרה לבחינת חכמה דאו"י, כלומר שחזרה החכמה דאו"י להתפשט בה, ע"כ נבחנת לחכמה מבחינת הבינה, ולא חכמה ממש דאו"י, וכמו שהוא באו"י, כן הוא בפרצופים, ורק בעתיק וא"א יש בחינת חכמה דאו"י, שהם לקחו קומת כתר דמ"ה וקומת חכמה דמ"ה, אמנם מאו"א ואילך, אין עוד חכמה דאו"י, כי או"א לקחו קומת בינה דמ"ה, וע"כ נוהג בהם רק בחינת חכמה דל"ב נתיבות שהוא בחינת הבינה ששבה להיות חכמה, דהיינו ע"י מ"ן דזו"ן, שאז מתעוררת בחינת ''בינה דאו"י שהיתה כלולה בחכמה" דאו"י בעת אצילותה לזו"ן דאו"י, ואז עולים או"א הכלולים בגרון דא"א, שהיא הבינה שיצאה לחוץ מחכמה דא"א, ועולים עמה לג"ר דא"א, דהיינו שבינה דא"א חזרה להיות חכמה, בשיעור הבינה דאו"י שחזרה לחכמה בעת אצילותה לזו"ן דאו"י.
ולפיכך מוגדרים אלו המוחין דע"ב הבאים ע"י חזרת הבינה דא"א לראשו, בבחינת "גילוי של הבינה שהיתה כבר כלולה בחכמה" דהיינו שכל ענין של קומת חכמה זו, נמשכת מכח שכבר היתה בבחינת חכמה בע"ס דאו"י בעת שהאצילה לזו"ן דאו"י, וע"כ יש לה אותה המדה תמיד, שבשעה שזו"ן עולים לה למ"ן, חוזרת לחכמה דראש דא"א. באופן שאין כאן שום חידוש בבינה, אלא גילוי מלתא בעלמא. (אות צ"ח).

יד) בינה, ומלכות, ומלכות דמלכות:
כל תחתון, יוצא ממלכות של עליון, ולפיכך נבחנת התבונה לבחינת מלכות של הבינה, כי ממנה כל מציאותה. וכן ז"א נבחן למלכות של תבונה, כי ממנה הוא יוצא, גם המלכות הזו מתפשטת בו בסוד נה"י ללבושי מוחין. וע"כ נבחן שמלכות דמלכות של הבינה מתלבשת בז"א. והם נחלקים משום זה לג' תבונות: א' הבינה עצמה, בחינת ס' עגולה. ב' הוא התבונה, בחינת ם' סתומה. ג' היא המלכות של ם' סתומה, שהיא המתלבשת בתוך ז"א ללבושי מוחין. (תתק"ה אות ס"ה).

טז) בירור האורות:
בירור האורות היינו אל האורות דניצוצין. וניצוצין פירושם אור העב שנפרש מהרשימו, שירד עם הכלים לבי"ע, כנ"ל תשובה א'. אשר גם בחינת העביות שנפל ונזדכך מן המסך, כלול ג"כ בהניצוצין האלו. כי לא נשאר באצילות רק בחינת אור הזך לבד, שהוא רק או"י. ונודע, שכללות המלכים שנפלו לבי"ע, הם ש"ך בחינות, שנקראים ש"ך ניצוצין, שהם שמנה מלכים, שבכל אחד מהם יש ד' בחינות שבמסך, שכל בחינה מוציאה קומה של ע"ס, ונמצא מ' קומות בכל מלך, ושמנה פעמים מ' הרי ש"ך, כנודע. ונודע, שסבת השבירה היתה, משום הה"ת דעביות, שהיתה מעורבת בכל הבחינות של המלכים האלו, שה"ת זו, לא היתה ראויה לקבל האור דגדלות נקודים, וע"כ כשהתחיל האור להתלבש בהכלים ופגע בה, תכף נתעלה ופרש ממנה, ואז נשבר הכלי, וירד לבי"ע. כנודע ולכן אי אפשר גם לעת תיקון, להתחיל באיזה תיקון שהוא, מטרם שמבדילים משם את הה"ת דבחי"ד דעביות הנ"ל. ותיקון זה נעשה, ע"י ל"ב נתיבות החכמה, שהוא מברר את הבחי"ד מכל קומה וקומה, שהיא הבחינה האחרונה שבכל בחינה מהד' בחינות שבכל מלך, ומניח רק את הט"ס הראשונות שבכל בחינה, באופן, שמברר ל"ב מלכיות שהן ח' פעמים ד', ומוריד אותן בבחי' פסולת. ורפ"ח בחינות לבד, הוא משאיר בהקדושה, שהם ל"ו בחינות מכל מלך, וח' פעמים ל"ו הוא רפ"ח. והנה כל בחינה ובחינה שמעלים מבי"ע, הנה היא כלולה מכל הש"ך ניצוצין כולם, והארת אבא, הוא מאיר רק לרפ"ח מהם בלבד, ואינו מאיר אל הל"ב מלכיות דבחי"ד, וע"כ המה נובלות ואינם יכולים להחזיק מעמד באצילות ונופלים בחזרה לבי"ע, בבחינת פסולת. ונשארים רק הרפ"ח ניצוצין הנקיים מה"ת הזו. וזהו שנקרא בירור האורות. (תתס"ט אות י').

יז) בירור ותיקון:
בירור נקרא הורדת הל"ב ניצוצין, שהם ל"ב מלכיות בבחינת פסולת, והשארת הרפ"ח בסוד בנין הקדושה, שזה נעשה ע"י הארת אבא, כנ"ל בתשובה ט"ו. ע"ש. אמנם עדיין אין הבירור הזה מספיק לבנין המדרגה, כי סוף סוף המה חסרים המלכיות שבהם. וע"כ המה צריכים עתה להתכללות בזווג דקטנות של אמא, דהיינו בבחינת המסך שלה דה"ת בעינים, ששם ב' ההי"ן, שהן ה"ת וה"ר, הכלולות זו בזו, בסוד השיתוף דמדת הדין במדת הרחמים, וע"י התכללות הרפ"ח ניצוצין בזווג הזה דאמא, המה חוזרים ומשיגים ל"ב מלכיות חדשות, דהיינו המשותפות במדת הרחמים, ושוב נשלמו הש"ך ניצוצין. וזהו עיקר התיקון, והוא אינו נעשה אלא ע"י אמא, כי אבא אין לו כלום מבחינת עלית ה"ת בעינים, להיותו מקבל מבחינה שכנגדו בא"ק, שהוא ע"ב דא"ק, והתחלת ה"ת בעינים מתחיל מס"ג דא"ק, כנודע. באופן שהבירור אינו נעשה זולת ע"י אבא, להיותו מבחינת חכמה, שאין ל"ב המלכיות דבחי"ד יכולים לקבל ממנו, מחמת הצמצום דרכיב עלייהו, וע"כ המה נובלות ומתפרשות משם בסוד פסולת, כי נבררו לבחינת סיגים שאין מהם שום תועלת. ובירור הזה לא יוכל להעשות ע"י אמא, כי אור אמא מאיר ג"כ לבחי"ד, כי על אור חסדים לא היה צמצום מעולם, כנודע. ונמצא שע"י הארת אמא לא היו ל"ב הניצוצין מתפרשים כלל משם וע"כ דוקא להארת אבא צריכים. אמנם בחינת התיקון, שפירושו לחזור ולתקן ל"ב מלכיות חדשות המשותפות במדת הרחמים, במקום ל"ב הראשונות שנדחו מכח הארת אבא, זה אינו יוכל להעשות זולת ע"י אמא, שהיא מקבלת מבחינה שכנגדה מס"ג דא"ק, שבה שורש השיתוף דמדת הרחמים בדין, כנודע, וע"י ב' אלה, שהם: בירור ותיקון, נגמר צורת הולד כהלכתו. (תתס"ט אות י"ב).

טז) בירורים:
כל עוד שחלקי הבחי"ד מעורבים תוך הכלי, אין הכלי ראוי לקבלת אור העליון, וע"כ לבירורים הוא צריך, כלומר, לברר החלקים דבחי"ד שבתוך הכלי ולהפרישם משם, ואז מתכשר הכלי לקבלת אור העליון, (דף תפ"ז אות ד')

יט) בישול המ"ן:
כבר נתבאר זה בתשובה י"ב, כי הוא כח המלכות דצמצום א', הנמצא בנו"ה הפנימים שלמעלה מיסוד הנקראים ב' ביעי דוכרא, שבה כח חימום הגורם להעלות מ"ן להמשיך אח"פ החסרים, ובחימום הזה משתלם בחינת מ"ן שיהיו ראוים להולדת נשמות, דהיינו להמשיך בחינת טפה מע"ס הנשלמות עם אח"פ, כי זולתה לא היה שום התעוררות במלכות דצמצום ב', שממנה כל בחינת הזווגים דאצילות, שתוכל להעלות מ"ן להמשיך אלו אח"פ החסרים לה, כי מתוך שנאצלה כן מתחלתה, אינה מרגשת בחסרונה. ולכן נקרא הסיוע הזה של מלכות דצמצום א' בשם בישול הזרע, או בישול המ"ן, כי מכחה בא שלמות הזו שתהיה ראוי לזרע ולמ"ן שיספיק להמשיך מ"ד להולדת נשמות, אמנם עצם המ"ן, שעליה נעשה הזווג והורדת המ"ד, אינה מבחינת המלכות הזו דצמצום א', כי אין עליה זווג בכלהו פרצופי אבי"ע, כנודע. ולכן מכונה בחי' השתתפותה במ"ן רק בשם בישול הזרע בלבד, כלומר, שמכינה ומשלמת את המ"ן, אבל איננה בחינת עצמות המ"ן, והבן. (א' שכח אות ע"ד).

טז) בית (ח"ג פ"ה אות א') :
אותה בחינת ספירת המלכות, שנפרדה מהכלים הפנימיים, והיתה לכלי לאו"מ, מכונה בשם "בית" או "היכל", עיין כאן בלוח התשובות אות קע"ו (למה נפרדו הלבוש וההיכל מן הכלים הפנימיים, והיו למקיפים.); משום השיתוף דמדת הרחמים בדין, שפירושו עליית המלכות וכח הצמצום שבה, בתוך הבינה, ונתכללו שתיהן יחדיו. ויצאו משום זה הז"א והמלכות הקודמים, למתחת נקודת הצמצום, ואינם יכולים לקבל שום אור, וע"כ נעשו למקיפים, שמקבלים האור אך מרחוק (פ"י אות ב').

יח) בית קבול:
מסך ועביות, שעליהם נעשה זווג עם אור העליון, שהאו"ח העולה מהמסך מלביש כל קומת האור שבמדרגה, כנודע. הנה הוא נבחן לבית קבול אל כל האורות שבמדרגה, כי לולא המסך ועביות שבו, לא היה אור העליון מתלבש שם. וז"ש שחכמה נתקנה בבית קבול. כי בסבת עלית ה"ת לעינים, שהן חכמה דראש, כנודע, הנה נתעלה מקום הזווג ממלכות אל החכמה, ונמצא החכמה עצמה נתקנה בבית קבול, והוציא הבינה לחוץ מראש, לבחינת גוף. (תתע"ט אות כ"ט).

   ע"י הנפש (תגין מאמא) שהוא הצורה, (בכח הנפש), מצטייר החומר שהוא האותיות, (וגוף מאבא). והחומר נעשה בית קיבול אל הנפש, (ע"ח ש"ה פ"ה).
   וכן יש אותיות של בית קיבול כמין ערוגה ששוהה המים בתוכה, (שם).

יב) מהו ביתא דנוקבא.
בנין הפרצוף של הנוקבא נעשה ע"י המוחין דע"ב דמזלין, שזו"ן עולים למ"ן לאו"א וז"א נכלל באבא שכולו מ"ה, ונוקבא נכללת באמא שכולה ב"ן, ונה"י דאמא מתלבשים עם המוחין דב"ן בנוקבא, ואז אינה מקבלת כלום מז"א, אלא שמקבלת מן אמא עלאה כמו שז"א מקבל מאבא עלאה ועי"כ היא ננסרת ממנו כנודע. שז"ס ויבן ה' אלקים את הצלע, דא או"א. וזה נקרא "רשותא דחתן" כי או"א הם בחינת עליון רק אל הז"א ולא אל הנוקבא, כי הנוקבא היא בחינת תחתון אל הז"א. אלא שזה נעשה ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונמצא שהנוקבא נכללת במלכות דנצח, שהיא בחינת הנוקבא שבגופו דז"א הנמצאת עם הז"א במדרגה אחת. כנ"ל בתשובה ו' ע"ש. וכיון שנעשית עם הז"א למדרגה אחת ע"כ היא יכולה לקבל המוחין מרשותא דחתן, דהיינו מבחי' העליון של הז"א שהם או" א.
אמנם כדי שתהיה ראויה לזווג פב"פ עם הז"א, היא מוכרחת לחזור לבחינת נקודה תחת היסוד דז"א, ולבא לבחינת עי"מ דפב"פ, אשר המוחין ההם היא מקבלת מבחינת מלכות דאמא שבראש דז"א, כנ"ל בתשובה ז'. ומבחינת מוחין ההם שמקבלת מז"א, נבחנת ''לביתא דנוקבא" כי עתה היא בבחינת נוקבא, והמ"ן והמוחין שלה הם מבחינתה עצמה. משא"כ במוחין דאחור, היתה רק בחינת בנימין הנכלל ביוסף, דהיינו בחינת נוקבא הנכללת בזכר, וע"כ לא היתה אז בבחינת ביתא דנוקבא, אלא ברשותא דחתן. (אות קל"ו).

יג) בכור נוטל פי שנים:
עי' תשובה י"א שנתבאר שם, שבביאה קדמאה הנעשה בעלי עליון, שאז עלו המ"ן מהקליפות, הנה עדיין לא נעשו בהם שום ציור. ע"ש. אמנם כיון שהם דבוקים באח"פ דעליון, עי' תשובה ס"ט. נמצא הזווג שיצא שם בעלי עליון לצורך העליון, יצא ג"כ על התוספת מ"ן דתחתון הדבוקים בהעליון. וע"כ נבחן, שיש בזווג הזה ב' קומות של ע"ס: א' היא קומת ע"ס שיצאו על בחינת מ"ן דעליון גופיה. וב', היא קומת ע"ס שיצאה על תוספת המ"ן של התחתון הדבוק במ"ן דעליון בעת הזווג. אמנם התחתון עדיין אינו יכול להנות ולהלביש כלום לקומת ע"ס שיצאו על המ"ן שלו, כי עוד אין לו שום ציור, כי עוד לא קבל אפילו בחינת עיבור. לכן נוטל העליון את חלקו בתוכו בבחינת פקדון, כל עוד שאינו ראוי לקבלם. ונמצא אשר העליון נטל פי שנים מזווג הזה. כי נטל ב' חלקים: חלקו עצמו. וחלק של התחתון. וז"ס בכור נוטל פי שנים. והטעם שהעליון נקרא בכור. עי' תשובה ט"ו (בן בכור) (תשמ"ג אות י"ב, ותת"ג אות ק"א).

   דע, כי שניהם ענין אחד ממש, ואין כאן חילוק אלא בצירוף אותיות, כי חלק ברכה א' דפשוט, הוא אצל הבכור פי שתים, וה"ס כתר וחכמה, אשר הפשוט נוטל חלק הברכה מהכתר, וע"ב יש לו חלק א', וכשהבכור נוטל חלקו שבהכתר מתוך החכמה, הרי יש לו פי שנים כו"ח וחלקו דפשוט ה"ס הברכה השלימה המסתיימת בבחי' כל: דהיינו כלה דששי, בסו"ה יש לי כלוה"ס כל היוצא מהגרון, שהגרון ה"ס צלצלי שמע שבגרונו של משה, והאלקיםיעננו בכל, בסו"ה וירא אלקיםאת כל אשר עשה וכו'. וז"ס שערות גדיי העזים שבחלקת צואריו דיעקב, שה"ס צלצלי שמע, שמשם הכל כל יעקוב, אכן הידים ידי עשו.
   וסוד הידים : המה המבררים בסוד צלצלי תרועה, בסוד מורה באצבע, שהם סוד חו"ב המלבישים לידים דא"א, כי ידים דא"א ביררו את החו"ב, וע"כ המה מלבישים אותו. אכן לחו"ב הללו אין שערות אלא בסוד מקיפים דעליון שנק' לבוש נפרד משם והבן פירוד זה היטב. וז"ס עורות גדיי העזים שהלביש יעקב על ידיו, כי לו עצמו לא היה צלצלי תרועה משא"כ ידים דעשו היה מבחי' שא נא כליך תליך וקשתך, אשר קשתך ה"ס צלצלי תרועה שבסיוע דקשתו פשט את חרבו, ותליך ה"ס תלי בעולם וכו.
   גבור ציד לפני ה': וז"ס ויזד יעקב נזיד וכו' ויבא עשו מן השדה והוא עיף משפיכת הדם של נמרוד שהיה גבור ציד לפני ה' ומלך בקוש ומרד באלקים, וכיון ששפך דמו ירש לבגדי חמודות שלו שנאחז באומ"צ, שה"ס פבי ה' ששם פגם נמרוד מטעם שתלה קלקלתו בגבורתה וה"ס תליך של עשו כנ"ל, ואז בא לסיתום דתחת אומ"צ ונעשה עייף מע"ז שמתחת הסיתום, וע"כ אמר אנכי הולך למות, כי מסיתום הנ"ל הולכים לע"ז מקום המות ולמה זה לי בכורה וע"כ נתייאש מבכורתו.
   וז"ס האדום האדום הזה, כי גזיד עדשים דיעקב לא היה ע"י בירורים דאצבעות הידים אלא האש המתיק את האוכל בסוד אנקתח"ם ואאב"ח שאינו באמת אלא בחי' יעקב ולא בכורה דעשו, אלא טעם אדום היה בו כשאוכלים אותו בחפזון. שז"ס הלעיטני נאבחפזון וזריזות, וכולל ב'התולעים בסוד תולעת שני הממותקים לחיך מאד בסוד וחיך אוכל יטעם, אלא האדום שבו שהוא בחי' ג"ר היה צריך להיות ע"י הלעטה ולא בידיו של עשו השעירות עצמו, ואז וימכור את בכורתו ליעקב וג"ר דיעקב שלטו על עשו, ואז ויבז עשו את הבכורה ע"י אכילה ושתיה בזה לכח הידים שלו.
    וז"ס ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות וכו' ויאמר עשה לי מטעמים, שפירושו המטעמים הידועים להיטיב מאד את העינים לראות, כי העינים מאירות על ידיהם בסוד מגדל עוז וכו' שה"ס מגדל הפורח באויר מחמת לבושי דנה"י אמא, וע"כ אמר שא נא תליך וביני לביני הלך יעקב בעצת רבקה אמו שהלביש את עורות גדיי העזים, שה"ס לבושים חיצונים דאמו וע"ד אנקת"ם, וע"י לבוש נפרד דשערות האיר לעינים דיצחק אכן לא בשלמות כי הקול קול יעקב, כלומר שהיה רק בצירוף קולו דיעקב ורק ריח גדיי העזים ושערותיהם הי' מאירים מאד ולא הכירו, ובאמת את הידים לא הכיר אבל את הקול הכיר כמ"ש להדיא בפסוק גם ברוך יהיה וכו' ופרקת עולו מעל צואריך, ואימתי הכיר את כל השלימות של יעקב היה רק אחר שבא עשו עם המטעמים שלו ואז ויחרד חרדה גדולה עד מאד דהיינו בבחי' וחד חרוב, אז נגלה ע"י עשו בכורתו של יעקב שאמיתי הוא.
    וז"ש גם ברוך יהי', כלומר כי ראה את הברכה ברשותו של יעקב והברכה התהפכה מאליו לבכורה, אלא את כל אחיו נתתי לו לעבדים ועשו בכללם, כלומר שהוא צריך להעיד על בירור בכורתו שה"ס את ברכתו לקח, והנה ממילא לקח גם את בכורתו, ועשו אמר להיפך את בכורתי לקח וכו' והיינו שהיה כועס על המרמה שהיה בשתיהם, כי לולי השיג עשו את המרמה שבנזיד עדשים לא היה ליעקב לא בכורה ולא ברכה ח"ו וזה היה כעסו.
    אמנם אחר שעבד את יעקב בהצידה שהביא אחר יציאת יעקב וגם בהחורבן וחרדה שבהצירה הזאת דהיינו צדיא ורקניא הנה נגלה תתן אמת ליעקב, כי לא היה כאן שום מרמה כלל, אלא אחיזת עינים לעשו הרשע כדי שיחיה על חרבו ויעבוד ליעקב ב האדום כנ"ל, עד שיגמרו קבלת כל ברכ ות"ו ואז ופרקת עולו מעל צואריך.

יח) מהי בליטת אור בעורף.
נתבאר לעיל בתשובה ט"ו, שמאו"א ואילך אין בחינת ע"ב מחכמה דאו"י, אלא מחכמה דל"ב נתיבות, שהיא רק בינה דאו"י החוזרת לחכמה, ע"ש. ולפיכך אין במוחין אלו אלא ג' בחינות: א' בינה שחזרה לחכמה, שהיא הג"ר שבמוחין. ב' היא בחינת ת"ת שהיא הנושא להארת חכמה. ג' היא יסוד, שהיא בחינת הנוקבא של המוחין האלו, שהוא הנושא לבחינת המסכים, המעלים האו"ח להלביש לאו"י, כנודע. וכנגד ג' הבחינות הנ"ל אשר בהמוחין, יצאו ג' פרצופים: או"א, וז"א, ונוקבא, אשר ע"י התנוצצות המוחין לחוץ (עי' תשובה מ"א להלן) יוצאים ג' בליטות לחוץ. א' על מצח דאו"א, שהם בחינת ג"ר של אלו המוחין שבולטין שם. ב' הוא על מצח דז"א, ששם בולט בחי' הת"ת שבמוחין, שהוא בחינת הנושא להארת חכמה. וב' בליטות אלו הם בבחינת פנים, דהיינו על המצח, להיותם בחינת או"י של המוחין. ובליטה הג' שהיא בחינת המסכים של המוחין, הנה תחלת יציאתה היא בעורף הז"א, להיותה בחינת או"ח לבד, שהיא בחינת אחור ולא פנים. ובליטה זו נקראת קשר של תפילין, והיא בחינת המקיף השורשי של הנוקבא. עי' לעיל תשובה ז'. אמנם עיקר מקומה היא במצח הנוקבא, בסוד תפילין של יד. כמ"ש להלן בתשובה מ"ג <ו' בחינות במוחין דנוקבא>. (אות קנ"ח).