מילון ערכים בקבלה

התפשטות המלכות דכל פרצוף שה"ס בחי"ד וה' אחרונה דשם הויה, נבחנת לרביעית הפרצוף (ש"ד פ"ג ע"ח).

צב) רביעית דם (ח"ג פ"ה אות ו'):
נפש דנפש נקראת בשם רביעית, להיותה בחי"ד, כנודע, והיא מתלבשת בסוד רביעית דם של המוח, דהיינו הכתר, שבע"ס דגוף שקומתן שוה, המכונה מוח. כי הע"ס ההן מכונות, עור, בשר, גידין, עצמות, מוח.

קם) רגל קוף הארוך:
עי' תשובה ל"ט <ה' דהוד שנעשתה לקוף>. (א' קל"ז אות ל').

רלד) מהו רגלי אמא נוגעת בפרסא.
המסך דבחי"ב המשמם ליציאת ע"ס בקומת אמא, והמתוקן ביסוד אמא, הם נקראים רגלי אמא, ולפי שאמא נתלבשה בזו"ן כדי להשפיע מוחין לבריאה, נמצאים רגליה הנ"ל נוגעות בפרסא שמתחת האצילות, ונכללה בה, ומחמת זה יצאו המוחין דבריאה בבחינת חסדים המופרשים מחכמה. עי' לעיל תשובה נ"ב <ג"ר שע"י מסך>. (אות קצ"ח).

כי אין הפרצוף נחתך רק בסוד השמינית, בסו"ה וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ועד"ז פרצוף הנקבה נסתימת ונחתכת ג"כ בסוד הנ"ל, (ע"ע שמינית ) וה"ס בחי"ד הנק' מבת, ומשום שענין גילוי העטרה והסרת הערלה שה"ס כח החותך, אינו נוהג אלא בהזכרולא בהנקבה, ע"כ יש אחיזה ברגליה במקום החיתוך כי שם נשאר כח החותך הנ"ל והבן.

הם ב/ הקוין ימין ושמאל הנמצאים מטבור ולמטה, ונק' ג"כ נצח והוד, ולהיותם התפשטות הטבור שהוא מלכות המסיימת להמדרגה, ע"כ מכונים רגלים מלשון סיום וסוף. ונתבאר במקום אחר, אשר עיקר השמות שבענפים התחתונים הם ע"פ שורשם שבהעליונים והבן היטב.

עב) רגלים שנקטעו:
הנה ז' המלכים קדמאין בעת מלוכתם בעולם הנקודים, היו מתפשטים במלוכתם, עד לנקודה דעוה"ז בשוה עם רגלי א"ק דצמצום א', כי נה"י שלהם בקעו הפרסא שמתחת אצילות ונתפשטו בכל בי"ע, כנודע. אמנם בעולם התיקון שחזרה הפרסא למקומה, והז"מ קדמאין קבלו תיקונם בז"א דאצילות, אסף הנה"י שלו למעלה מפרסא דאצילות, ונמצאו שנקטעו מן המלכים קדמאין בחינת הרגלים שלהם, דהיינו אותם הנה"י שלהם שמזמן הנקודים, שנתפשטו בג' עולמות בי"ע בעצמם עד לנקודה דעוה"ז. ורגלים אלו לא יתוקנו רק בגמר התיקון, בסוד דמטי רגלין ברגלין, כנודע. עי' אות ז' (בעלי קבין). (אות ל"ה).

קז) רדל"א:
ע"ס דראש עתיק נקראו רישא דלא אתיידע, והטעם משום שבהם משמש מלכות דצמצום א' כמו בא"ק, ושם נגנזה המלכות הזו, כי לצורך א"א הוא משמש במלכות דצמצום ב'. וע"כ נקרא רדל"א, כי ידיעה פירושו, זווג, ומורה, שעל המלכות שלו אין עוד זווג בכל הפרצופים דאבי"ע (אלף ש"א אות ט').

צז) רובע ישראל:
עי' תשובה ס"ה (מדת היסוד). ותשובה כ"ו (ד' בריתות).

זווג זה מרומז בהכתוב כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף וכו' וכמו שפירשו חז"ל מוטב שיכנס החן בי ואל יכנס בבני, כי בסוד העלאת ראשי ירכין דידה נחסרה בחי' ג"ר שלה שזהו נק' כמו חצי מלשון מחצית, כי היא סיבה טובה שירד השיפולי מעיים שלה לבנים לצלמי מוחין והבן.

       יורה שהמשפיע עצמו הוא בחסרון ראש. והענין, כי קומה נבחן בג' שלישים רת"ס חב"ד חג"ת נה"י. והיושב הוא חסר ש"ת דכלים דהיינו הרגלין, וש"ע דאור דהיינו הראש.
      ופרצוף ז"א ה"ס פרצוף נה"י דכללות האצילות, דע"כ מלביש על נה"י דא"א.
      ועיקרו של הפרצוף ה"ס קו אמצעי, כי הקצוות נבחנים לחסרי אור עד שבא קו אמצעי ששם נעשה הזווג על המסך שה"ס נקודה אמצעית.
      ולפיכך אין ביסוד כי אם ב' שלישים, דהיינו רו"ת דכלים וחסר סוף וש"ת, ותו"ס חג"ת בה"י דאור וחסר ש"ע וראש, דע"כ ה"ס ו' קטיעה דשלום שחסר ראש.
      וז"ס דאין השפעה אל היסוד זולת ע"י זווג דו"נ, כי יסוד דבוק' קצר ונבחן בה רק שליש אחד שה"ס עטרה שיפולי מעיים משא"כ יסוד אין לה, באופן שנבחנת לחסר תוך סוף דכלים וע"כ הוא בחי' ראש בלי גוף שנק' כתר או עטרה, וכן בערך האורות היא חסרה ראש ותוך ואין לה רק בחי' סוף בלבד.
      ומתוך שהיסודות מתחברין כמו פרצוף אחד, נבחן שיסוד הזכר נשלם בכל ג' שלישים, כי נוטל ממנה את ש"ת דכלים החסר לו ואז מתחבר עמו גם ש"ע דאור החסר לו ואת זה נוטל מאמא.
      באופן שאין להיסוד (דכללות אצילות שה"ס ז"א) שום שלימות, אלא כשמתחבר עם ב' נוקבין נוק' תתאה להשלים ש"ת דכליםונוק' עילאה המשלמת ש"ע דאור, ואז קונה היסוד קומתו דהיינו רת"ס באורות ובכלים, בסוד והקימותי את בריתי.
      והנה גם שלישים עלאין דאור שמקבל מאמא צריך לו בחי' כלי לאור הזה שנקרא צלמימוחין, שבלי זה אינו ראוי לקבל שום אור מאמא.
      והצלם הזה ה"ס המסך של ראש המוציא אורות של ראש. ודע שהוא ג"כ בחי' יסוד דאמא, וכמו שבחי' עצמו שהוא יסוד, כן צריך לקבל מעליונו או מתחתונו, ונמצא שמקבל מאמא בחי' שיפולי מעייםדידה כי יסוד אין לה.
      כי מתחילה עושה אימא זווג דרובצת שיושבת ומרכנת ראשה, כלומר שהקומה חסרה ש"ע דאור וש"ת דכלים (ועי' בפמ"ס בענף י"ן בסופו) אשר ה"ס צמצום נה"י הנעשה קודם כל לידה חדשה שהוא סוד עליית גלגלתא ועיניים דכל תחתון לאח"פ דכל עליון, דהיינו שמשתוים זה עם זה.
      ויש כאן עליה וירידה, כי ב' מדרגות בכל פרצוף הנק' פנימי וחיצון, אשר הפנימי מעלה גו"ע שלו לאח"פ דעליון והחיצון אינו יכול להתעלות ממקומו, וע"כ אח"פ דעליון יורדין לגו"ע דתחתון. כי זה הכלל דפנימיות (גו"ע) דתחתון נעשה חיצוניות בעליון (ובחי' אח"פ שלו ), וחיצוניות ( אח"פ ) דעליון נעשה פנימיות לתחתון (שנק' שיפולי מעיים ) וז"ס שאמא מגבהת ראשי ירכין שלה, דהיינו שלישים עליונים דנה"י (גו"ע) אל החג"ת שלה, דהיינו לאח"פ דחג"ת כנ"ל, והוא משום עלית מ"ן לנקבי עיניים, ואח"פ נעשו לחיצוניות, וחג"ת נשתווים עם הבה"י, וע"כ יכול הפנימי לעלות שם ולהיות כעליון ואז היסוד שלה נשפל למטה מהם, פירוש, שבחי' מסך דידה שהיה עומד בסיום דגופא שלה שה"ס (אח"פ) יוצא לגמרי חוץ מדרגתה ומשתוה למדרגת התחתון שה"ס נה"י דכללות הנק' ז"א, וע"כ חיצוניות שלה נעשה פנימיות וש"ע לז"א וליסוד, ושיפולי מעיים אמא שנשפל לראש ז"א (גו"ע של היסוד ) ה"ס צלם שפירושו כלי למוחין, הרי שאי אפשר לז"א לקבל צלמי מוחין מאמא (שיפולי מעיים) רק בסוד הגבהת ירכין דאמא והשפלת יסוד למטה מהם, שה"ס זווגדרובצת.
      וז"ס יום לתחתון לילה לעליון , כי כשאמא רוצית להשפיע צלמי מוחין לז"א מוכרחת להגבהת ירכין שבזה נחסרה ראש וש"ע שלה כנ"ל.

רלה) מהי רובצת בסוד או"מ.
המוחין דאו"א עלאין ה"ס ם' דצל"ם ובחינת חסדים מכוסים, והם בחינת או"מ לזו"ן, כי הם אינם מקבלים אלא מישסו"ת, שהם ל' דצלם ובחינת חסדים מגולים. אמנם כשהזו"ן בקטנות, אז אמא שהיא ישסו"ת היא בסוד רובצת על הבנים, ומשפעת להם אז, רק בחינת חסדים מאו"א עלאין שהם או"מ, ולא מבחינת עצמה, כי עדיין אינם ראוים לחסדים מגולים. ונבחן ע"כ שאמא רובצת עליו בסוד או"מ, כי אלו המוחין דאו"א הם רק בחינת או"מ אל הזו"ן ולא או"פ. (אות ר"ה ובאו"פ שם ד"ה מתפשטת).

      שילוח הקן
      הוא מלשון ראה בוץוהשמך מנפילה כי לא תוכל לקום, שז"ס נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, וכמו שפי' הזוהר שלא תוסיף עוד לקום מעצמה כמו שהיה בגאולות הקודמות דע"כ לא היו לגאולה שלימה, רק הקב"ה יוקים לה ואז תהיה הגאולה שלימה לנצחיות. וז"ס והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים.
      האם "דקן ציפור" ה"ס בחי"ד שנק' "צפור" מלשון צף אור, ומלשון ויצף הברזל, כי כל הפוגש את הצפור הזה מוכרח בהחלט לעלות ולצוף למעלה לכ"לא (ע"ע כלה קין והבל) ודרכה לרבוץ שתי פעמים, מתחילה בסוד ביצהשהוא מלשון בוץ כנ"ל ואפרוחים לאח"כ, דהיינו מתחילה בל"ה ול"ש ואח"כ בהוי ושכיח, כי הביצה קיבלה רוח חיות מן הרקק ואחר גילו' ב' פעמים אלו נעשה שםתיקון גדולבסוד רובצת על הבנים שה"ס בריאהשה"ס אאב"ח הא"ל.
      באופן אשר, ביצה עשיה, אפרוח יציאה, בנים בריאה. ואחר שנתגלו כל התיקונים האלו אז שוב שלח תשלח א"צ להאם דהיינו את את האם: הבחי"ד להרחיקה ולהעלימה מעיניך כי אין צורך בה עוד. אכן הבנים תקח לך: שה"ס כל נשמות התורה תלקטם ותאחיזם בדרך הזה, אכן בלי האם שה"ס הצריך להעלים מאוד והבן.

רוח (תע"ס ח"א פ"א או"פ ה'):

אור החסדים נקרא רוח.

סה) רוח (ח"ב ד'):

האור המתלבש בכלי דז"א, נקרא "רוח" משום שדרכו לעלות אל בינה, לשאוב שפע, ולרדת למלכות, להשפיע בה. כדוגמת הרוח הרצוא ושוב. (עיין תשובה מ"ט).

צג) רוח (ח"ג פ"ט אות י'):
הוא אור הז"א.

      כ"מ שאין שם קומה של כח"ב ואפילו מקצתם אלא רק קומת ז"א, נבחן הפרצוף הזה שחסר ראש משום שאורות דנ"ר מתיחסים לאור דחסדים שהוא אור דכלים, וע"כ אינם צריכים לב' הסתכלויות הסת"א לראש והסת"ב לגופא (ע"ע הסת"א). משום דתיכף בהסת"א נחשב למלובש בכלים היות שאין שם אור העצמות כלל.
      ומתוך שא"צ להסת"ב ע"כ נחשב המלכות דע"ס דרוח לבחי' מסיימת על אור ישר, כי הכלים נגמרים ומכונה משום זה טבור, באופן שהע"ס היורדים ממלכות הזו ולמטה המה אור חוזר לבד שנק' ע"ס דנפש, שכל הזך הוא היותר חשוב, כי מתוך שאין כאן זווג דהכאה אין שום חשיבות להעביות, וע"כ המלכות דאו"ח הזה הוא חושך בלי אור וע"כ חותכת הפרצוף.
      אמנם אם יש שם קומת בינה שנחשבת לאור העצמות במקצת, כי בחי"ב הוא התפשטות דבחי"א דהיינו בחי' הפועל המתגלה באור העצמות, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) ולפיכך נחשבת לאור וע"כ אינו מספיק הסת"א לגמור הכלים שילבישו לאור הבינה אע"פ שהוא אור דחסדים מ"מ עצמותה הוא מחכמה כנ"ל, וע"כ לב' הסתכלויות צריכה וע"כ יש בה ראש תוך סוף, ועליה נאמר דמקצת ג"ר הריהו כג"ר.

       ה"ס האור המלובש בז"א, ועיקר התחלת הע"ס הם ברוח. אמנם ע"ס שבנפש הוא שם שאול. (ש"ה פ"ה ע"ח).
       י"ס דרוח: הם יוד הויות בנקודות מחולפות קמץ פתח צירי וכו' כבז' בתיקונים דקכ"ח. ולפעמים נק' ז' הויות או ז' קולות או ז' הבלים, והוא ע"ד ז' היכלות, שהיכל עליון כולל ג"ר, (ש"ה פ"ה ע"ח ). הנפש בחי' דיבור והרוח בחי' אמירה, לכן נק' י"ס דרוח יוד אמירן.

ורוח הוא נקודות וגם הוא נקבותכי הם או"ח, והטעמים הם נשמה ( ש"ה פ"ו),

הוא מלשון ראי הךשזה כולל ב' שמות הקדושים תחתון ועליון דהיינו אור ההסתכלות המכה על המסך, ונמשך מסוד או"ח היורד מעילא לתתא. ולפיכך אינו נבחן למקורי אלא לבחי' נקבה, אמנם הטעמים הם אור המקורי ובחי' ראש ובחי' זכר.

      רמזי נרנח"י
      ועוד נראה, כי הרוח מקבל מנשמה וחיה, כי הז"א מקבל מאו"א שז"ס איוי"ע. אב הראשון ה"ס אברהם וה"ס חיה וה"ס חסד ז"א ששב להיות חכמה, וה"ס ה"ח וזכר, בסו"ה בכל מקום אשר אזכיר וכו'. ויצחק ה"ס נשמה וה"ס גבורה דז"א החוזר לבינה. ורוח ה"ס יעקב מלשון עוקב, שפירושו ההולך בדיוק נמרץ אחר עקבותיו של חבירו, וה"ס והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, וה"ס מטתו שלימה, מטתו דוקא. וז"ס מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם, כי לא פנה לא לימים ולא לזמנים שנק' מגוריהם, מלשון מגור מסביב, אלא כרואה את הנולד. ורוח ע"כ אותיות ראי אך, נשמה שהוא מלשון ריקניא ושמם, ואת החיה שה"ס תתן חסד לאברהם ואחריהם היה עוקב תמיד ובעקבותיהם. וז"ס הארץאשר אתה שוכב עליה לך אתננה, שוכב בדיוק ארץ החיים. וז"ס סולם מוצבארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, שעקבי אברהם ואביו יצחק היה רואה תמיד, וע"כ נק' רוח.
      ותדע שסוד שמים : ה"ס שמם ונשמה, אלא שסוד י' בתוכם. וע"כ קרא אלקים לרקיע שמים, פי' כי השם המפורש לא כתיב כאן אלא בבחי' אלקים נק' כן, שה"ס יצחק ונשמה, ויעקב שהיה בבחי' רוח ראה כן, וכן התורה ה"ס יעקבוהבן זה. וז"ס כמראה אדם עליהם מלמעלה, כלומר ממעלה דאברהם יצחק שה"ס ראשו מגיע השמימה, וה"ס כתר ויחידה שע"ג חיה ונשמה. גם אותיות שםנגזר משמים, כי עיקר ראה את יצחק שהוא היה אביו ממש שנמשך ישר הימנו, וע"כ ה"ס הנקבה המקבלת, אמנם ההשפעה ה"ס זכר הנותן והמברך, בסוד בכל מקום אשר אזכיר ( זכר ) את שמי ( נקבה ).
      ובזה תבין סו"ה ויפח ( רוח ) באפו נשמת חיים. כלומר, שע"י הנשמהנתנקב לו אףשהם נחירים דחוטם, וע"כ ויהי האדם לנפשחיה, כלומר ראוי לקבל חסדים הנאמים דדוד ואברהם.
      ויש כאן סוד יחידה ( דנפח ) ונשמהוחיים, שהם נשמה חיה דזווגם לא פסיק וכחדא נפקין וכחדא שריין ע"י הפועל שנק' רוח הרצוא ושוב בסו"ה והחיות רצוא ושוב, וחד ריצה הוא מלשון ראה וצא, והשוב ה"ס הרוח בנשמה וחיה שאין כאן יציאה אלא ביאה בלבד, וז"ס ויעקבהלך לדרכו לראות בנשמה וחיה, וע"כ ויפגעו בו מלאכי אלקים.
      נפש: ה"ס ויהי האדם לנפש חיה. נפש הוא מלשון תנופת אש, כי הרוח האמור בסוד רצוא ושוב מחוייב לכלי מוכן שיתקשר בה באופן זה דנשמה וחיה שהתנופה מביא החיות ואש דנשמה מביאה את חיה, וע"כ הכלי המוכן להחזיק את הרוח בתוכו נק' נפש חי וזהו נעשה ע"י הרוח דנפח באף נתקב ונעשה כלי דנפש ואור לנפש, ומשם והלאה היה האדם לנפש חיה שנקשר החיים בהדם שלו ולא היה דממת מות, אלא דממה שמביאה חיים, ( ע"ע עצה"ד ועצה"ח).
      ראש תוך סוף עש"נ: איתא בספר יצירה, תלי בעולם כמלך על כסאו גלגל בשנה וכו' פי', כי בראש ( ראש מקוה ) עיקר המעלה הוא המקום בסו"ה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם, כי בראש לא שייך הסתלקות אור, אלא שהוא בסוד בלי תנועה וה"ס מקומו הקבוע של המלך בסוד מלך על כסאו, כלומר כשהמלך מתגלה (בתוך מקוה ) אינו מתגלה אלא במקומו על כסאו, (שצריך לעלות לראש מקוה כנודע ).
      גלגל בשנה: ה"ס התוך, (תוך מקוה) ששם ניכר ונגלה איך המלך עושה תנועות לבני מדינתו ממקום למקום בסוד צדק ומשפט, וזהו עיקר מעלת התוך שנבחנים כל התנועות שה"ס כ"ח עתים ברזא דאחד.
      לב בנפש: ה"ס סוף, (סוף מקוה ) ששם מתגלה איך המלך עושה מלחמה עם האויבים ומחזירם לאט לאט לאוהביו, וכוללם יחד (אחר ככלות הבל ) בבני מדינתו, ומלחמה זו בפועל נק' לב בנפש שמראהו כמלך במלחמה.

       הרוח שהוא י"ס אינם כסדר הכלים, כי החסד של הרוח הוא בכלי הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד, וז"ס התכללות. (ש"ה פ"ו).
       וסוד ההתכללות ההיא וסוד התחלפות החו"ג בי"ס דרוח: הענין הוא, כי בדרך זה מוכרח הוא שהאורות דחו"ג באים בבת אחת מלובשים בהכלים, כי בו בעת שאור הגבורה מתקבל בכלי דחסד, עד"מ בנבואת משה אשר הקריאה אליו משה משה ה"ס אור הגבורה, (ע"ע משה ) ויאמר הנני, דהיינו השמיעה שלו היא ודאי כלי דחסד שזכה לשמוע בקולו ית', ונמצא שאור הגבורה מתקבל בכלי דחסד, אכן בעת הזאת ממש הגיע אליו אור החסד ומתלבש בכלי דגבורה, עד"מ כנ"ל כשאמר הנני והכיר החשיבות הגדול של אור הגבורה עד שקבלה בכלי חסד הנה יחד עם זה קנה כלי דגבורה קדושה, שה"ס ויסתר משה פניו וכו' שה"ס נפש הנצחי שבה קבל כל החסדים הנאמנים, כמ"ש בפרשה של אהבה: בכל נפשך ובכל מאדך, שבו בעת שזוכים אל נפש הנצחי השלימה תיכף מתלבש שם כל מאד הראוי לו. הרי אשר אור החסד מתלבש ומתקבל רק בכלי דגבורה.
       (ויתכן שמזה נמשך ג"כ הכלל, שבאורות התחתונים באים מתחילה, ובכלים העליונים באים מתחילה, וע"כ כשבא אור התחתון דהיינו הגבורה מוכרח להתלבש בכלי העליון שהיא כלי חסד וכו', אכן יש לציין לפי"ז היה צריך להיות אח"כ כשבא אור החסד היה צריך הגבורה לרדת לכלי גבורה ואור החסד לכלי שלו החסד וצ"ע).
       התחלפות החו"ג: וכדי לישב זה אפשר לפרש באופן אחר, כי אור הגבורה ה"ס משה משה כנ"ל, והוא בא מתחילה והתישב בכלי דחסד שה"ס כלי דנפש הנצחי, בסוד בכל לבבך ובכל נפשך באהבה נצחית. ואח"כ הגיע אור החסד דהיינו היורד מעילא לתתא, כי מתחילה עדיין היה בסוד או"ח העולה מתתא לעילא בסוד משה משה ובסוד לטוטפות בין עיניך ובסוד או"מ, וע"כ היתה אז אור הגבורה, אכן אח"כ כשנתפשט האור בסוד או"ח היורד ממעלה למטה אז עצם האור מקיף המאיר עתה בסוד או"פ בסוד וברכתו מכל הימים ה"ס אור החסד, והוא בשאר בהכרח ומתלבש בכלי דחסד, דהיינו הכלי הנגלה מתחילה כנ"ל, בסוד בכל לבבך ובכל נפשך. אבל אור הגבורה דהיינו צורה הראשונה של משה משה ירדה עתה למטה מכלי דחסד, דהיינו לבחי' תוך מקוה ונתלבש בכלי דגבורה שנתלקט שם בסוד וקדשתו מכל הזמנים.
       במלה אחת, אשר אור דגבורה הוא שנתגלה מתחילה בפרצוף הרוח בסוד משה משה שה"ס הסתכלות המאציל, ונתקבל שם בהכלי שנתלקט מכל הימים, כי כלי זו מתגלה בראשונה בפרצוף תמיד. (ואע"פ שויאמר הנני נתלקטה מכל הזמנים בסוד צלצלי שמע, אמנם קטנה היתה ושם עוד לא נגלה צורתה) כי בכלים העליונים נגדלים מתחילה, ואח"כ כשהגיע אור הגבורה שה"ס אור דקדושה נגלה עמו יחד הכלי המיוחדת לו, דהיינו שנתלקטה מכל הזמנים בסוד צלצלי תרועה. אכן באורות התחתונים באים מתחילה וע"כ מתחילה נגלה אור הגבורה דהיינו משה משה בסוד קדושת המקום, כי עדיין לא נגלה אור החסד, ואח"כ כשנגלה אור החסד שה"ס אור דברכה אז ירד אור הגבורה בסו"ה משה משה אל הכלי דגבורה שנתלקט לו, שה"ס המלוקט מכל הזמנים. ואור הברכה בא בכלי שלו המלוקט מכל הימים.

צד) רוח דק (ח"ג פי"א אות ד'):
הוא או"ח היורד מעביות דבחי"ב.

(ש"ה פ"ו) ד' בחי' שברוח מכונים מזרח מערב צפון דרום, וד' בחי' ( שם ) שבגוף מכונים ארמ"ע והם מתלבשים זה בתוך זה, עד"מ רוח דרומית הוא חם ויבש ובו מתלבשים מים קרים לחים וכן... רוח. בבוא הויות שהם רוח שה"ס המוחין דז"א, אז נגדל הז"א ונעשה בן י"ס גמורות אפילו בבחי' כלים, ואז (דו פרצופין עסרין ) ננסרת הנקבה. (ש"ה פ"ו ע"ח).

קכב) מהו רוחא ברוחא.
זווג דנשיקין נקרא זווג רוחא ברוחא, וזהו בערך פרצוף חיצון דחג"ת. כלומר, כי הם נבחנים לבחי' רוחא ברוחא, אע"פ שהם באמת ג"ר, אלא משום ששורש הג"ר דז"א הוא מכח החג"ת שנעשו לחב"ד, ע"כ נבחן זווג דג"ר בשם רוח, על שם שורשו. (אות קע"ח).

קו) רוחא דגניז בעתיק יומין:
רוחא, פירושו, אור הרוח שהוא ו"ק, וחסד דעתיק המלובש בגלגלתא דא"א, נקרא רוחא דגניז בעתיק יומין. להיותו בחינת גוף דעתיק וו"ק שלו. והוא נקרא אוירא דכיא, משום דהי' לא נפיק מאויר דילה, משום שהגלגלתא נתקנה בבחינת ם' דצל"ם, כנודע. (אלף שכ"ב אות ס"ג).

צח) רוחא דשדי בגווה:
בעת שז"א ונוקבא עולים למ"ן לאו"א עלאין, שאז מזדווגים שם בהיכל או"א, בפעם הא' אחר הנסירה, אז נותן לה רוחא, שהוא בחינת עצמות הגבורות של הנוקבא, דהיינו בחינת ג"ר שלה, ומשלים את נפשה, ונשלמת בע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שלה. וזהו נקרא רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה. וביאה קדמאה זו היא זווג פב"פ של הזו"ן. אמנם כלפי בחינתם עצמם נבחן הביאה הקדמאה זאת, בבחינת זווג אב"א, להיותם משמשים בהכלים דאו"א, כלומר, שהם אז נכללים בהזווג דאו"א גופייהו, והם עצמם אינם עולים בשם. להיותם נכללים באו''א בסוד מ"ן. וע"כ נבחן באמת הזווג הזה על שם או"א, אלא בהיות שאו"א אינם מזדווגים על בחינות מ"ן של עצמם, רק במ"ן של זו"ן, ע"כ נבחן לזווג פב"פ דזו"ן, כי הזווג נעשה על מ"ן שלהם ולא על מ"ן דאו"א. והבן היטב. (אות ק"ה)

קכג) מהו רוחא דשדי בה בעלה.
עי' לעיל בתשובה י"ג <בן אוני כח נוקבא>. וי"ז <בנימין כח זכר>. וס' <חסדים זכרים>. (אות ק"ג).

צט) רוחא קדמאה:
עי' תשובה צ"ח (רוחא דשדי בגווה).

רלו) מהם רוחין נפשין מלבושין דבי"ע.
הם נולדים מחיצוניות דע"ס, והם דפירודא. (אות ק"צ).

סו) רוחניות :

מלת רוחניות המובאת בספרי הקבלה, משמעותה שהיא מופשטת מכל המקרים הגשמיים, דהיינו מקום וזמן ודמיון וכו'. ולפעמים מורה רק על בחינת האור העליון שבכלי. אע"פ שגם כלי הוא רוחני מכל התנאים.

סד) רושם חותם (ח"ד פ"ב סעיף ב'):
על ידי התלבשות האור בכלי נעשו כמה הבחנות באור, מתוך יחס משותף מהאור והכלי. ואם האור מסתלק משם, מ"מ נשארות כל אותן הצורות וההבחנות, שהיו שם מטרם הסתלקות, אף משהו לא יחסר, והשארה זאת, מכונה בשם "רושם חותם". כי כן טבע החותם, אם מניחים אותו על השעוה, הוא משאיר שמה כל צורתו לפרטיו ואותיותיו בלי חוסר משהו.

      הוא כינוי לשמו ית' שמרחם על בריותיו ומושיעם בעת צרה.
      ודע ששורש הרחמים הוא בעיקר נוהג בין אבות לבנים בסוד רחמי אב על בנו, והוא מלשון פטר כל רחם, כי נזכר שבנו הוא ומתמלא רחמים עליו.

סז) רחוק (ח"ב פ"א או"פ מ'):

השתנות צורה, בשיעור מרובה ביותר.

מט) רחוק:
המלות ריחוק וקירוב, משתמשות בעיקר רק באור החכמה. שמרוחק פירושו הארה מועטת מאור החכמה. ומקורב, פירושו הארה מרובה מאור החכמה. בסו"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. (תרל"ה אות מ')

אין רחיצה אלא במים הנמשכין ממעיין העליון דחכמה לובן שבלבנון אל הבינה, בסו"ה וזרקתי עליכם מים טהורים ובסוד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וע"ב הבינה סוד הסליחה והמחילה וסוד רחיצת כל הכתמים מהדינין והקליפות.

קכז) מהו רחל ולאה.
נודע, שז"א כולו הוא נבנה ממוחין דאמא. וכמו שאמא שהיא בינה נחלקה לג"ר ולז"ת, שג"ר שלה הם בחינת או"א עלאין, שהם חסדים מכוסים ודוחים חכמה. וז"ת שלה הם בחינת ישסו"ת, וחסדים מגולים בהארת חכמה. כן ז"א הנבנה מאמא, הוא בסו"ה ואנכי איש חלק, שמחזה ולמעלה מאירים בו בחינת ג"ר דאמא, דהיינו בחינת חסדים מכוסים, ומחזה ולמטה מאירים בו בחינת ז"ת דבינה, שהם חסדים מגולים. ולהיותם כמעט ב' בחינות הפכות זו לזו, ע"כ קראו הכתוב בשם איש חלק, וכן נקרא חלק על שהוא חלק משערות, כנודע.
והנה מטעם הנ"ל, גם בחינת הנוקבא של ז"א, נחלקת ג"כ לשנים. כי יש נוקבא עליונה מבחינת מלכות דג"ר דאמא, שהיא בחינת חסדים מכוסים, הנקראת לאה, והיא מלבשת על חג"ת שלו עד החזה, דהיינו במקום החסדים מכוסים שלו. ויש לו נוקבא שניה מבחינת מלכות דז"ת דבינה, שהיא בחינת חסדים מגולים, הנקראת בשם רחל, והיא מלבשת במקום מחזה ולמטה שלו, דהיינו במקום החסדים המגולים שלו. וע"כ לאה מקבלת רק מבחינת אחורים דיסוד אמא, המסתיימת במקום החזה, כי היא דוחית חכמה כמו ג"ר דאמא, ואינה יכולה לבא מחזה ולמטה ששם משמש בז"א יסוד דאבא בגילוי. ורחל בהיפך, כי כל אחיזתה היא רק ביסוד דאבא, בסוד אבא יסד ברתא, וע"כ אינה יכולה לינק מלמעלה מחזה דז"א, ששם יסוד דאבא טמיר ונעלם ביסוד דאמא. (א' תק"ה ד"ה ובזה).

      הוא מלשון פטר כל רחם, ושורש מלה זאת הוא מבחי' הזכרון של אב בבנו שבנו הוא, אז מתמלא רחמים. ושימוש מלה זאת בלשונינו הק' נובע מדחז"ל אשר פרה שאינה רוצית להניק את בנה משימין מלח על פי הרחם שלה ונזכרת בצער חבלי לידה ואז מרוצית להניק אותו והבן. והנך מוצא שענין זכירת אבות לבנים נמשך מכח פי הרחם ומכאן הושאל המלת רחמים לכל דבר.
      כ"ב תמוז אפר"ת

רחמי הבורא יתברך מיוחסים רק אל השכל ולא לגוף הגשמי כידוע, אבל נמצא ב' מצרים. א' מצר הגוף, דהיינו טרם שנתגלה הוית השכל, וב' מצר השכל, וזה שאמרו חז"ל ורחמיו על כל מעשיו כתיב. דהיינו. שהתפשטות רחמיו ית' אין לו שום גבול כנודע, ומענג הגוף כמו השכל כידוע, אם כן אי אפשר כלל להיות דבוק ברחמיו העצומים לאמתו בשכל לבד, כי הגוף מדמה לו חסרון בדביקות, ואף על פי שאינו נוגע כלל באמיתיות הרחמים, כי אומר שהוא גם כן מרחמי הבורא כמובן.

ק) רי"ו:
הכלים דאח"פ המושבים להפרצוף לעת גדלות, נבחנים בשם הגימטריא של רי"ו, כי להיותם בחינת אחורים נבחנים בריבוע השמות, ולהיותם בחינות הכלים הישנים מנקודים. נבחנים להוי"ה במילוי ב"ן, והריבוע דהוי"ה פשוטה ומליאה דמילוי ב"ן, הם ע"ב קד"ם, שבגימטריא רי"ו. עי' תשובה פ"א. ובחינות האורות שבהם, הם מהוי"ה של ע"ב, כי אין ה"ת יורדת ממקומה להעלות את אח"פ הנפולים, זולת ע"י טפת הזווג מע"ב, כנודע, וע"כ נבחנים האורות שבהם שהם ג' ע"ב: המתלבשים באלו אח"פ המוחזרים, וג' פעמים ע"ב, הם ג"כ בגימטריא רי"ו. (אות י' וי"ז)

קכד) מהם רי"ו אב"א.
בחינת הרוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, הוא אינו בחינת ע"ב אמיתי אלא ע"ב דס"ג מ"ה וב"ן, שהם ג' ע"ב שבגימטריא רי"ו, ולפי שהוא בא ממוחין דע"ב דמזלא שהנוקבא מקבלתם בהיותה באחור הז"א, ע"כ הוא נקרא רי"ו אב"א. עי' לעיל בתשובה ס' <חסדים זכרים>. ותשובה ע' <כח זכר גמור>. (אות ק"ג).

       ותבין זאת בסוד ם' דצלם שה"ס ד' מוחין חו"ב חו"ג, שג' מוחין חוב"ח הם ג' ע"ב שהם חסדים, ומוח הד' גבורה מקבל מג' ע"ב הללו ונעשים בה בחי' ג' גבורות וע"כ נכללו בגי' ר"יו, כלומר ג' ע"ב שיצאו מחסדים ונעשו גבורה.
       וז"ס אויר בגי' רי"ו: כי אור ה"ס ג"ר (ע"ד אור מים רקיע) ואויר פירושו רוח שהוא ו"ק, וז"ס ג' ע"ב שבמוח הדעת. הנה יוד הד' שהוא הגבורה שבה נכנס בג' חסדים ג' ע"ב שהם חו"ב חסד שהם ג"ר ונעשו בה בחי' נק' שה"ס אויר.
       וז"ס מגדל הפורח באויר: שה"ס יסוד הבינה הכולל ב' מוחין דחו"ג כאחד, וע"כ נמתק אותו הגבורה מוח הד' שבם' דצלם ונעשו רק ל' שה"ס ג' מוחין ולא ד'.
       שז"ס י' דנפיק מאויר ונעשו אור: כי מחמת גניזו דר"יו סוד הי' דמוח הד' בתוך יסוד אמא, נבחן כמו שאותו הי' נפיק משם ונשאר שוב ג' ע"ב שהם ג' חסדים וממילא חזרו לבחי' ג"ר שה"ס ל' דצלם, כי כ' הוא כתר דס"ג ול' ה"ס חכמה דס"ג.
       שז"ס מגדל עוז שם ה' וכ"ז נעשה בסיבת יסוד תבונה שהעלימה את היוד ונעשה בה ג' מוחין במקום ד' מוחין, אמנם יוד זו שנעלמה הנה דרכה להגלות ואז חוזרת ומגלית כוחה.
       ואז נמצא מגדל זה פורח באוירכלומר לפעמים אור בהעלם הי' דריו ולפעמים חוזר להיות אויר שנגלה הי' דרי"ו, וגם זה סוד התר נדרים פורחים באוירכי שיבת הו"ק לג"ר נק' התר נדרים, כי נדר ה"ס בינה דהיינו ג"ר.

מח) ריבוי האור:
פירושו, שיש שם הרבה רשימות שלא יכלו להתחדש באותו הזווג, וע"כ הן תובעות את תיקונן, ועולות למ"ן לזווג חדש. (תר"ט אות י"ח ובאו"פ שם ד"ה ריבוי)

) ריבוע (ח"ג פט"ו אות ה'):
הזווגים דהכאה הנעשים על המלכות, בשעה שהולכת ומזדככת (כנ"ל אות ז') בסדר המדרגה, דהיינו: מבחי"ד לבחי"ג, ומבחי"ג לבחי"ב, ומבחי"ב לבחי"א, ומבחי"א לשורש, הנה הזווגים האלו מכונים בשם "ריבוע", על שם ארבעת מיני הזיכוך שנעשים שם, כאמור.

עט) ריבוע דהוי"ה ואהי"ה דיודין:
כל ריבוע שבשמות, פירושם בחי' אחורים דמדרגה ההיא, וכיון שישסו"ת יוצאים מאחורים דמלכות דאמא, כנ"ל בתשובה ג' (אחורים דג"ר דעליון). ע"כ המה בחי' אחורים של השמות הויה אהיה דיודין שבאו"א, שהם בגימטריא תשכ"ח. (תתצ"ט אות נ"ב ונ"ג).

צו) ריח (ח"ג פי"א אות ב'):
ז"א של ראש המכונה חוטם, הנה האור שבו, מכונה בשם ריח, כי ע"ס של ראש מכונות: גלגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה.

       שורש הנפש, מורח ודאין, ראיה, שמיעה, מור, מוריק.
       נפש יתירה
       הוא מל' ראיה הך, (ע"ע בי"ע) ותבינהו מסו"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, הרי מפורש ששורש הנפש ה"ס הריח, שכן נק' השפע הסוב המקובל לתוך אפו של האדם, והחשוב שבסימנים המעלים ריח הטוב הוא המור בסו"ה צרור המור דודי לי בין שדי ילין, וע"כ מכונה השי"ת בשם מורה כמ"ש ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך, כי כן עשה האדם לנפש חיה בסוד הריח שנפח לתוך אפיו, שה"ס צרור המור דודי לי.
       וזסו"ה והריחו ביראת ה', שאמרו ז"ל לא כמשה שדן ע"פ הראיה שנאמר ואתה תחזה ולא כשלמה שהיה דן ע"פ השמיעה שהחיות שבכסא המלוכה היו מכריזין פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב והוא שמע וידע, אלא ע"פ הריח דמורח ודאין, (סנהדרין צג;).
       שה"ס נייחא דרוחא: שיש רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים, ועליו נאמר לא ברוח ה'שאחריו יש רעש גדול, ולא ברעש ה' אלא קול דממה דקה אשר הרוח הזה הוא ריח טוב המביא נייחא דרוחא כשמגיע לתוך אפו של האדם, והוא משיב את הנפש: כלומר שבטרם יציאת השבת נאמר כי בו שבת וינפש, וכדחז"ל וי אבדה נפש, כי בהגלות סוד השביתה על סופו כי נגמר כל מלאכתו נמצא שנאבדה הנפש היתירה.
       ונקי נפש יתירה: מלשון למותרכי דבר הנפש ה"ס כח התנועה והעבודה שאותיותיה נף אש: תנופת אש, וזהו נצרך כל זמן שצריך למלאכה, משא"כ אחר גמר הכל על תכליתו בסו"ה וישבות אלקים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, נמצאת הנפש הזאת לא נחוצה כלל והיא אך למותר תחשב וע"כ נק' נפש יתירה, כלומר שאיננה נצרכת שע"כ נתבטלה ממלאכתה, וז"ש וי אבדה נפש, כי אין ענין של מותרות יכול להתקיים ברוחניות, וע"כ מריחים אז בשמיםכדי להשיב את הנפש ולהכשירה למלאכה, אכן בנייחא דרוחא כנ"ל בסוד קול דממה דקה, כי כן מתגלה החכמה בסו"ה דברי חכמים בנחת נשמעים, נחת רוח שפירושו נייחא דרוחא, כי כן מתגלה התורה הנמשכת ממורה כנ"ל.

       פי' כשהתחתון מרוחק ממקום העליון, כי כל תחתון בחוקו להלביש כל גופא דעליון ואז יש לו פרצוף שלם ברת"ס, אמנם זה היה נוהג רק בפרצופי א"ק אבל בעולם התיקון נעשה הרחקת מקום בין תחתון לעליון, שהתחתון אינו מלביש רק נה"י דעליון דהיינו מטבורו ולמטה.
       ודע, שזהו נבחן רק בפרצוף הכתר של התחתון, (דכל פרצוף כלול בחיוב מה"פ) כי המלביש את העליון וע"כ נבחן בו ריחוק המקום, כלומר בחי' המסך הגורם לזה, וכן הפרצוף הנוק' דז"א של התחתון, משום שכל מדה של חסרון שאנו מבחינים באיזה פרצוף הרי הוא ניכר בראש או בסוף, כי בערך האורות שהתחתונים נכנסים בתחילה ניכר החסרון בראש דהיינו בכלי דכתר שבפרצוף שאין שם האור הראוי לכלי דכתר אלא בחי' שפלה, אמנם בערך מילוי והגדלה שבכלים ניכר החסרון בסוף הפרצוף משום שבכלים העליונים נגדלים מתחילה. עד"מ אם הפרצוף חסר ג"ר ואין שם אלא נפש רוח נמצא אור הרוח בכתר, ולהיות ראוי לאור יחידה הרי ניכרבו חסרון יחידה חיה נשמה, ואור הנפש החכמה ובינה וזו"נ נשארו כלים ריקנים וחשוכים שאינם ראויים לתשמיש, הרי שהחסרון ניכר בכלים התחתונים.

פ) ריעים:
עי' תשובה כ"ה (דינים ממותקים) במלה דודים. (תתע"ו אות כ"ו).

רלח) מהי רישא בי"ג תי"ד.
הראש דא"א שהוא קומת ע"ב, נקרא רישא בי"ג תי"ד. והוא רומז על ע"ב דמזלא, שהבינה חזרה להיות חכמה ע"י המ"ן דדיקנא, ומשפעת חכמה אל הז"א. (אות רי"ג).