אור הע"ב בעביות דבחי"ד נבחן למסיים וחותך את המדרגה ומעמידה על סופה. ואין העביות ראויה לסיים ולחתוך את הפרצוף, בטרם שהוכר עביותה בגלוי לבחי' גרעון ופחיתות, והיינו בהמצאה לבדו מבלי או"י המזדווגים במסך. פירוש, כי כל כמה שיש זווג במסך שהעביות ממשיך ומקיים את אור הפנים בהפרצוף, (ע"ע מלבוש זך ) אין אור העב מקובל כלל לבחי' חסרון, שהרי מעלתו ניכר בריבוי העביות דוקא, שבחי"ד חשובה יותר מבחי"ג וכו' כנודע וע"כ אפילו הטבוראינו ראוי לחתוך ולסיים כללות המדרגה, עד שהסבור שהוא מלכות דמלכות מתפשט באו"ח בלי או"י ובלי זווג דהכאה. אשר אז מתחיל הגרעון שבאור העב להגלות, כי העביות איננה בזווג דהכאה, וממילא ודאי אשר אור הזך חשוב ביותר וממילא בחי"ד ההוא הוא הקטן והחשוב שבע"ס דנה"י, שהוא ענין הסיום והחיתוך, כי החושך מסיים את האור כמובן (ע"ע חיתוך המדרגה)