ודע, כי כשיצא הכתר יצאו כל הכתרים עד לכתר מלכות. כי אפי' או"ח דבחי"ד היה נכלל שם, אלא עד שלא נתקבצו הניצוצין למספר הרצוי לא היה עוד האו"ח ראוי להלביש את או"י כנ"ל, (ע"ע מלכות דאו"ח מע"ס דחיה ) ולא עוד אלא אפי' בבחי"א דאו"י נגלה אותה הבחי"ד עכ"פ בדרך השלילה, ( עי' לעיל כתר דאו"ח ועי' לעיל אין גילוי לאו"י בלי בחי"ד ) וכשהאצילה את החכמה לא נתנה לה מחלקה כלום אלא מה שלמטה ממנה נתנה לה הכל, דהיינו מחכמה ולמטה. שז"ס מה שאמרנו אשר כל האור: העצמות והעתיד, הכל יצא בבחי"א. ( ע"ע חכמה דאו"י ) והוא משום שהכתר נתנה להחכמה כל מה שממנה ולמטה. גם זהו הטעם מ"ש לעיל ( ע"ע כתר דאו"ח ) אשר המלכות דבחי"ד לא נגלה ( במקוה ) בהסת"ב בע"ס דחיה, אלא היתה כלולה בבחי"ג ע"ש. והוא משום דמלכות זו הוא חלקה של הכתר שהיא השאירה זאת לעצמה, ולא נתנה לחכמה רק מה שלמטה מחלקה. כתר וחכמה דבינה: וכמו"כ כשיצאה החכמה יצאה עמה כל החכמות, ואפי' חכמה דמלכות שה"ס מלכות דע"ס דחיה הכלולה בבחי"ג, ( ומזה תבין הטעם שהמלכות נק' חכמה תתאה ) וכשהאצילה את הבינה לא נתנה לה אלא מה שממנה ולמטה, באופן שהכתר דבינה נשאר בהכתר עצמו כנ"ל שה"ס בינה דכתר, והחכמה דבינה נשארה בהחכמה שה"ס בינה דע"ס דחיה, ( ע"ע בחי"ב בינה דאו"י ) ולא נתנה החכמה אל הבינה רק ממנה ולמטה שה"ס (כל"א) גילוי הפרטיות מכל הכלול בבחי"א חיה, כי חכמה היא כלל והבינה היא פרט שבסגולתה היא להוציא לפועל כל מה שכלול בחכמה בדרך כלל. בינה דבינה: כבר נתבאר שסגולת הבינה היא לגלות כל הפרטים הכלולים בהחכמה, אכן יש הפרש גדול בין אור החכמה לאור הבינה, כי אור החכמה מכונה בשם אור העצמות על שם הכללות הכל שבה, גם אור הפנים ע"ש הפנים דכתר השורה רק על החכמה בסו"ה והיו עיניך רואות את מוריך. אמנם אור הבינה מכונה בשם אור דחסדים שהוא בערך בחי' גוף אל אור דעצמות, כלומר אם תחלק את אור החכמה לראש וגוף אשר בעצם החכמה ודאי בחי' אחת היא, ולא עוד אלא שהעיקר הוא הראש והגוף טפל לגמרי אל הראש כמובן, הנה הבינה היא רק בחי' הגוף של אותו הראש, דהיינו אותו האור הכדאי וראוי להשראת הראש עליו ע"ד שכתבנו לעיל שהוא גילוי הפרטיות שבעצם החכמה, משא"כ מהראש אין לה ענין, שאין הראש מגולה אלא בסוד החכמה בלבד, ובדבר זה מכנים הבינה בשם תוספות אור על החכמה, כי באמת כבר נמצא בע"ס דחיה הנ"ל כל השלימות בלי הוספה ובלי מגרעת שזסו"ה כי בו שבת מכל מלאכתו, כי אין עוד מה להוסיף, ובסו"ה אם הטאת מה תפעל בו וכו' ואם צדקת מה תתן לו. וז"ס שאין במלכות דחיה שום חלל, כי שם החלל בגי' חיים וע"כ אנו מכנים אותה בשם חיה, ולפיכך יש לתמוה איך יצאה אח"כ אור הבינה, אכן זסו"ה וינפש שה"ס נפש יתירה: דהיינו תוספות אור על החכמה, כי התגברה לינק אור מהכתר יתר על שיעור החכמה, והיתרון הזה מובן לנו רק בכלל ופרט. כלומר, שחשקה לפרטיות של אור הכללות שבהחכמה, ועם זה מובן שאי אפשר אל נשמה יתירהזו שתופיע בעולמות זולת בשבת קודש, אשר כבר נגלה מלכות דחכמה בסוד כי בו שבת מכל מלאכתו וכו', ממילא יש מקום שתופיע הנשמה יתירה שה"ס גילוי החכמה בפרטיות כאמור. ז"א דבינה: ה"ס גילוי עמודא דאמצעיתא באור הבינה ממש, ע"ד בחי"ג דע"ס דחיה עש"ה. ואע"פ שאמרנו לעיל אשר אין אור הפנים שורה אלא על החכמה בלבד, אכן יבואר זה בסוד הכתוב הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אסונות. שע"ז דרשו חז"ל זכו עם ענני שמיא לא זכו עני ורוכב על החמור, כי באמת לזווג עם החכמה עדיין היא צריכה באופן שתגלה כל העשירות הכלולה בחכמה, ולפיכך ז"א דבינה מכונה בשם עני ורוכב על חמור, כי צריכה לפשוט יד לקבל מהחכמה כמו עני לעשיר ואז מלך ביופיו תחזנה עיניך. מלכות דבינה: ה"ס גילוי מלכותו על כל הארץ בלי שום חלל פני מאורו ית' ע"ד מלכות דחכמה, וכל ההבחן בין מלכות דבינה למלכות דחכמה הוא כנ"ל גבי ז"א דבינה כי מלכות דחכמה הוא עשירה וכלום חסר בבית המלך, משא"כ מלכות דבינה היא ענייה וע"כ היא ממשכת עשירות גדול בסו"ה מצפון זהב יאתה. ודע כי מלכות דחכמה נק' שבת להויה ומלכות דבינה נק' שבת היא לכם, וה"ס אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין.