הויה דמ"ה ה"ס ישסו"ת. כלומר, שישסו"ת הוא השורש של מ"ה דהיינו ישסו"ת שנתגלה בנקודים המכונה ראש הג' או התפשטות כח"ב לחג"ת, שמכח זה קנו החג"ת בחי' ג"ר ותיקון קוים. ותדע שג"ר המחודשים האלו במקום חג"ת נק' מ"ה או הויה דאלפין או תגין או רוח, ועיקר ההבחן מהויות דע"ב דס"ג אל הויה דמ"ה במילוי אלפין הוא, כי גדרם של ע"ב ס"ג הוא בבחי' ראש דוקא, וגדר של הויה דמ"ה הוא ג"ר דבחי' גופא בדיוק, וע"כ הז"א בגדלות שחג"ת נעשו לחב"ד נק' מ"ה. והויה זו ממולאת באלפין להורות על החסד הא' הראשון לו"ק, כנודע שכ"ב אותיות ה"ס גוף ולא ראש, והאלף הוא כינוי לחסד הא' דו"ק. (ע"ע אלף). אמנם מתוך שמקורו של חסד הזה הוא בכתר שהוא קודם לחכמה ובינה, ע"כ הוא חשוב יותר מחכמה, וע"כ כשנתפשט מהכתר אל החכמה מתהפך ונעשה לאור החכמה ממש וע"כ יש לו ב' צורות ביחד, שמצד מקורו בהכתר אינו אלא אור דו"ק דהיינו חסד אשר ראוי לבא ולהתפשט בחג"ת דהיינו בז"א שה"ס חג"ת, ומצד התפשטותו בחכמה שנתהפך שם לאור החכמה הריהו מתעלה לבחי' מוחין וג"ר. ובזה תבין אשר כלהו מוחין דז"א אינם אלא מחסד הנ"ל, וע"כ מוגדר הז"א בשם מ"ה, וז"ס ששם מ"ה רמוז בחכמה ע"ד כ"ח מ"ה, להיותו רק כח כנ"ל.