מילון ערכים בקבלה

מז) השאלה:
נה"י דאמא המתלבשים בבחינת לבושי מוחין תוך ז"א, נבחנים שהאורות נמצאים בהכלים בדרך שאלה. לפי שהכלים הם דאמא, אלא שנשאלים לשימוש האורות דז"א. (א' קל"א אות י"ב).

יג) השואה (תע"ס ח"א א'):

אם אין הכר של הבחן כל שהוא בין ד' המדרגות של הרצון לקבל, נאמר שהן בהשואה אחת.

כל המשפיע משפיע בדבר חיותו עבתביניהו בסו"ה ובורא חושך ובסוד או"ח העולה מתוך הכאה, שה"ס הסתלקות האור וחושך, דהיינו דבר עב בתכלית האפשרות. וסוד בוא ראה היינו סוד העיניםשהם הדבר היותר זך בהפרצוף, כי כלה שעיניה יפות כל גופה אינו צריך בדיקה. ונמצא אשר כל המקובל מקבלבהדברהיותרזךדהיינו העינים כמבואר, באופן שהדבר היותר עב ה"ס החושך המוחלט ודבר היותר זך ה"ס העינים.

     ב' דרכים נוהגים בהשתלשלות המדרגות, הא' הוא בבחי' הפריהכלומר שמדרגה אחת הולכת ומתפשטת לשלשלת ארוכה של ענפים משונים שיוצאים זה מזה בהתחיבות של קודם ונמשך עילה ועלול עד אין קץ. ודרך הב' הוא בבחי' רביהכלומר שהמדרגות מתחלקות זה מזה לצורות נבדלות זו מזו ונפרדות לגמרי אחת מחברתה בלי שום קשר ויחס ישר, וכן מתכפלות ומתרבות לאלפים ולרבבות עד אן קץ ושיעור, והבנה הזאת היא החמורה שבחכמת האמת אשד רבים המה הנכשלים בה מפני אי היכולת להבין ענין הריבוי וההשתלשלות בלי דמיונות של מקום וזמן, וע"כ מערבים חול בקודש ומתבלבלים, שמשום זה נמצאים מחוץ להיכל החכמה ולא יוכלו למצוא הפתח.
      ובראשונה צריכים להבין, שהגם שאין לנו שום מבוא להרהר ולחשוב בדבר מה בלי צבת הדמיוני המוגבל במקומות וזמנים עכ"ז אל לנו להחליט משום זה להכחיש את מציאות הרוחניות, דהיינו אותה המציאות שהוא בן חורין לגמרי מגבולי הזמן והמקום. ונקח את השכל שלנו, כלומר קיבוץ ההשכלות הצרור ומשומר במוחותינו, אשר הגם שכל מושכל ומושכל הגיע אלינו בעזרת הדמיון וע"פ דרכיו וחוקיו בהקפים ממקומות וזמנים, ע"ז השכליות עצמם בכל דרכיהם באים ומתקבצים לתוך מוחותינו מופשטים לגמרי מדרכי הדמיון, כלומר שהמה בני חורין לגמרי מגבולים הקשים האלו המדומים בהדמיון, שהרי אינם תופסים שום מקום במוחותינו. וראיה ע"ז, שאם היו מחוייבים לאיזה שיעור של מקום היה המוח צריך לילך ולהתגדל בשטח ובמשקל כפי שיעור המושכלות שמאסף לתוכו, אולם אינו כן שהרי עינינו הרואות שמוחות של אנשים הולכים ומתקטנים לאחר עשרים שנה אע"פ שאז מתחילים המושכלות להתרבות. מכאן תמצא הקש אמיתי למציאות הרוחנית שאינו תופש מקום ולא זמן, ואע"פ שאין לנו מבוא להבינו ומכ"ש להתעסק בו רק בדרכים שאולים מדרכי הדמיון אן זה חשוב כלל, כי דרכים אלו המה רק צבת לאחיזה עולם אחר האחיזה והשגה אינך מוכרח כלל להצבת השעל רק תשאירם בטהרתם כמות שהם באמת. ואחר ההסברה האמורה נבאר ענין ב' אופני השתלשלות הנ"ל ההפריה הרביה באופנים הראויים לשכליות מופשטות.
      שורשי ההשתלשלות: הם ד' הבחי' הנודעים הכלול ויוצאים באור העליון גופיה, שהם חכמה ובינה ת"ת ומלכות הנק' ע"ס דאור ישר, שענינם מבואר בד' בחי' דאו"י עש"ה, (ע"ע ד' בחי' דוא"י). 
      קוטב ההשתלשלות: הוא חוק ההזדככות הנוהג במסך שבכלי המלכות, (ע"ע הזדככות) היות שמהצמצום ואילך לא יצוייר עוד בחי' אור העליון הפשוט שיופיע בעולמות, אלא כל הארה מורכבת מב' בחי' אור, דהיינו אורו ית' העליון הנק' אור העצמות או אור החכמה המורכב ומלובש באור חוזר העולה ע"י הפגישה של אור העליון עם המסך שבכלי מלכות. (ע"ע מסך) אשר מפגישה הזאת מתחדש ונולד האו"ח העולה ומלביש על אור העליון, שנמצא אור העליון נאחז בהנאצל באותו השיעור גדלות של אור החוזרלא פחות ולא יותר. וע"כ מכונה המסךהזה בשם קוהמדה כי במקום שנסתיים קומת האור חוזר שם מסתיים ג"כ שיעור אחיזת הנאצל באור העליון, כי אור העליון הפשוט כלומר בלי ההתלבשות באו"ח ובכלים אינו בגדר האפשרות להיות מושג לשום נברא ונאצל (ע"ע כלי)
      רת"ס: ג' מדרגות הללו הם המתחייבות בכל מדרגה פרטית משום שאין זה אלא השתלמות של מדרגה אחת ושל הארה אחת. והוא מטעם, שאין המסך שבכלי מלכות הנ"ל נגמר על היכנו בטרם שמשתלשל לג' מדרגות הללו, כי בהסתכלות הראשונה דהיינו בהתפשטות אור העליון על ארבע בחינותיו עד לפגישה בהמסך המעכב עליו שמהכאה זו נולד ועולה האו"ח המלביש על אור העליון, הנה בפעם א' אין הכלים נגמרים שיהיו ראויים להלביש את אור העליון, והוא משום שהאורות קודומים להמסך ואין העביות שבכלימלכות יכולה להגביה א"ע ממטה למעלה, ולפיכך העביות הזו מתפשטת עם ד' בחינות שבאור העליון פעם שנית עד שנעשה הכאה בהמסך דבחי"ד של הסתכלות הב'ומעלה או"ח שמלבישו ממטה למעלה שבזהנגמרים הכלים של הפרצוף, משום שהמסך והעביות קודומים לאורות הללו של הסתכלות השניה, כלומר שאו"ח העולה מהמסך שבהסתכלות הראשון הוא הגורם להתפשטות המסך ממטה למעלה עם אור העליוןלהסתכלות השניה, ומתוך שהמסך הוא הגורם והאב להסתכלות זו ע"כ העביות והקשיות שלו מקבל אותו ומלבישו מכל צדדיו ממעלה למטה, (ע"ע מלבוש זך).
      והגה נתבארו ב' המדרגות, דהיינו מדרגות ע"ס דהסתכלות א' המכונה ראש, ומדרגות הע"ס דהסת"בהמכונה תוך וגוף.
      וכמו שהמלכות דהסת"אדהיינו מלכות דראש התפשטה לעשרה מלכיות מינה ובה עד למלכות דמלכות הנק' טבור, כן הטבור הזה שהוא מלכות של מדרגת התוךשגם כאן העלה המלכות הזאת ע"ס דאו"ח, ע"כ גם היא מתפשטת מלמעלה למטה מינה ובה לעשר מלכיות עד לאצבעות הרגלים שהוא בחי' מלכות דטבור, דהיינו מלכות דמלכות המלכות.
      וטעם הדבר, משום שאותה המלכות שבה נעשה זווג דהכאה ומעלית או"חעל הע"ס דאו"י נכללת בעצמה מכל הגדלות והתפשטות האור חוזר הזה על ע"ס דאו"י ההם, משום שהמלכות היא השורש המולידה אותם והע"ס דאו"ח המה הענפים שלה, וכלל הוא אשר כל מה שיש בענפים מחויב להיות בשורש כי אין לך נותן מה שאין בו, ולפיכך גם המלכות עצמה מרויחה מכח הזווג דהכאה שמתרחבת ומתפשטת לע"ס מינה ובה ממש כאותו השיעור של או"ח העולה ממטה למעלה על האור העליון.
      וזהו הטעם של התפשטות מלכות של ראש עד הטבור דגופא, וזהו הטעם דהתפשטות מלכות דגופא דהיינו הטבור עד סיום רגלים.
      אלא שיש ביניהם חילוק גדול, כי בהתפשטות של המלכות דראש נמשך גם אור העליון בתוכיותה עד לזווג דהכאה המלכות דמלכות הזאת, מטעם כי לא נגמר המסך המסיים במלכות דראש בטרם שהמסך הזה יורד ומתתקן בבחי"ד של התפשטות עביות המלכות בעצמה, שזה מכונה שהכלים יקדמו להאורות, וע"כ נבחן המלכות של ראש רק בבחי' כתר המלכות, וע"כ אין כח במסך המתוקן שם לסיים ולחתוך באור העליון שלא יתפשט עוד, עד שהמלכות של ראש מתפשטת בעצמה מינה ובה לעשרה מלכיות כנ"ל ומתתקן המסך בבחי' אחרונהדהתפשטות המלכות, אז קנה המסך שלימותו מכח הצמצום והוא חותך ומסיים על אור העליון.
      ונמצא, אשר בע"ס דמדרגת הסוף הנמשכים מטבור עד סיום הרגלים כבר אין שם כלום מאור העליון, אלא הוא רק התפשטות הטבור בעצמו לעשרה מלכיות מינה ובה בבחי' או"ח היורד מלמעלה למטה בלי אור העליון כלל, משום שכבר נפסק על הטבור כאמור.
      עתה תדע היטב ההבחן והצורך לג' המדרגות רת"ס בכל הארההיות שאינה נשלמת באופן אחר, כי מלכות דראש אינה מסיימת על ההארה להיות האורות קדמו לכלים, כי כל בחי"ד הזאת איננה רק העביותהכלולהבאור העליון גופיהשיוצא ונולד מתוך התפשטותו של האור ונבחנת לכתר מלכות, וע"כ למסך המתוקן במלכות דמלכות אנו צריכים, דהיינו הטבור, ואז מסיים ועושה סוףעל האור דפרצוף ההוא. ואמנם מתוך שהטבור דהיינו מלכות דגופא הוא השורש לאור חוזר שהעלתה ממטה למעלה בע"ס דתוך, ע"כ יש לה כח להתפשט בכמות הזה מנה ובה ג"כ, שהתפשטות הזו מכונה סוף או ע"ס דנה"י, וגם המה מתחייבים כנ"ל ד"ה וטעם הדבר עש"ה.
      והנה זה שנק' הפריית הפרצוף, דהיינו הארה פרטית כמו שהיא מתחייבת להסתעף ולהתפשט עד הגמרה, אשר כללות הארה הפרטית היחידה הזאת מחויבת מתחילה להחלק על ג' מדרגות רת"ס הנ"ל. אמנם כל מדרגה ומדרגה מרת"ס האלו מסתעפת לאלפים ולרבבות מדרגות, כי בכל מדרגה צריך להבחין ע"ס דאו"פ וע"ס דאו"מ וע"ס דלבושים וע"ס דכלים ע"ס דפנימיות וע"ס דחיצוניות וכו' וכ"ז בע"ס דכללות המדרגה, ומלבד זה יש להבחין בפרטיותה ג"כ, כי כל ספירה וספירה הפרטית מע"ס דאיזו מדרגה, יש להבחין בשיעור קומתה אם היא מאותם שקומתם שוה או מאותם היוצאים זה למטה מזה וכו', ומלבד האמור יש להבחין בשינויים מחמת התולדות וכו', באופן שבכל הארה פרטית יש כמה אלפים הבחנות, אולם שורש כולם הם רק ע"ס דאור העליון, דהיינו שנבחן ע"פ ד' בחי' של עביות הכלולות באור העליון, וכדי להתלבש בכלים יש ג"כ ג' שורשים הנק' ראש תוך סוף. וזהו עיקר ההבנה שצריכים לזכור בכל התחדשות מאיזו הארה יחידה.
      ועתה נבאר ענין הרביה הרוחניות. <השתלשלות הרביה>

      הנה הארה ראשונה שנמשכה מא"ס ב"ה למקום הצמצום הנק' רשימומכונה בשם קוהא"סב"האו אדם קדמון.וע"פ המתבאר לעיל, הרי הארה היחידה הזאת מחוייבת להתפשט על ג' המדרגות ראש תוךסוףע"ד שנתבאר לעיל עש"ה. ותדע שא"ק הזה האמור הנה תחילתו מתחיל מא"ס ב"ה דהיינו ראש הא הדבוק בא"ס ב"ה, וסיומו הוא הנקודהדעוה"זממש המכונה הרהזיתיםבסו"ה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. כי שם נמצאת המלכות בדרגתה השלישית, דהיינו מלכות דמלכות המלכות שהיא מסיימת גם לאו"ח ונק' סיום רגלין דא"ק. ובזה תדע שהארה א' הזאת היא ממלאתכלהחללוממנה מתפשטים כל מציאות התרבות המדרגות.
      ב' קוטבים לרביית המדרגות:
      קוטב א' הוא הזדכות הנוהג בהמסך, קוטב הב' הוא מדרגה הג' הנ"ל המכונה כלפי מדרגה הא' לבחי' מלבוש. כלומר, לבחי' חיצונה שאין לו שום חיבור עמו כמ"ש להלן. ומתחילה נבאר את קוטב הא':
      הזדככות המסך בה"פ:
      ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן. ומתחילה צריכים להבין היטב את היחסים מבחי"ב דאור ישר אל בחי"ד דאור ישר, (ע"ע ד' בחי' דאו"י). והתבונן אשר שיעור ידוע של הקשיותוהעביותשישנם בבחי"ד היא נוטלתם מבחי"ב. ולא עוד, אלא חלקי הקשיות והעביות הללו המה בבחי"ד כמו שאורלעיסה, באשר שבחי"ג עומדת לשורש אל בחי"ד, שהרי כל ד' הבחי' ההם המה רק התפשטות קו אחד של אור בלי שום הבדל, רק בערכי ההתעבותשמשיג האור מפאת התטשטותו לבחי' נאצל. ותשכיל אשר תחילת השורש לכח הצמצום שבבחי"ד (שה"ס נקודה האמצעית שבהרשימו) הנה תמצא אותו בבחי"ב, כי כל כמה שהיתה העביות כלולה באור העצמות בבחי'"כח" הריהו בחי"א ואור חכמה השייך לעיקר חיות הנאצל, ובאותו רגע שיצא מהכח אל הפועלנשתנה משום זה תפקידו של האור, דע"כ נבחן בשם בחי"ב ואור דחסדים שכבר אינו משפיע עצם חיות להנאצל אלא תפקידו הוא לגידול הכלים, שהשתנות הזה באה לו מכח העביות שנתגלה ויצא "מכח אל הפועל", וע"כ יצא האור מגדרו של בחי"א והשיג אותו הגדר של בחי"ב האמור, ונמצא שהאור דבחי"א נתעכב באמצע התפשטותו מפאת חידושו ושליטתו דבחי"ב, באופן שמרגע הופעתו דבחי"ב נשבת אור העצמות העקרי מן הקו הזה עד לבחי"ד של הקו מפני שמקומו לקח בחי"ב, כלומר האור דחסדים שאינו עקרי כאמור. הרי לפניך שגם בחי"ב מעכב ודוחה את אור העצמות כדמיון כח הצמצום דבחי"ד המכונה בשם קשיות, ונודע אשר הצמצום שבמסך אינו על אור דחסדים רק על אור העצמות בלבד, וא"כ בחי"ב ובחי"ד שוים בדחיית אור העצמות.
      וכל החילוק שביניהם הוא רק בבחי' אור האחוריים: כלומר אותו האור המושפע ובא מאליו בתוך ההתפשטות בלי כונה כבלי תשומת לב. והוא, כי אע"פ שנתגלתה העביות בפועל ומשם ואילך נשתנה שם האור לאור דחסדים, דהיינו בחי"ב הנק' בינה. באופן שהמשכת והתפשטות הקו אשר נמשך ונתפשט ע"י הרצון לקבל הזה שנק' בינה הוא אור דחסדים. אמנם ודאי שאור החכמה שמטרם לגילוי שליטתה אינה נבדלת הימנה שלא תוכל להתפשט ברשותה של הבינה, אלא נבחן אשר הבינה אינה מתכונת להמשיכו לרשותה והגם שאינו מעכנתו אמנם אין זה מתפקידה, כלומר ממה שנכלל בהרצון לקבל שלה אלא דומה לנמשך ומתפשט בתוכה שלא מדעתה עליו, ואור כזה הנמשך בלי כונה הוא ודאי ממועט הרבה מהנמשך בכונה, וע"כ מכונה אור העצמות הזה המתפשט מאליו בשם אור אחוריים. (עי' לעיל ערך: הכאות או"פ באו"מ).

לז) התדבקות הקליפות:
הקליפות מתדבקים באחורים דנוק' משום שהנוקבא היא בחינת הסיום על האור העליון, שממנה ולמטה הוא מקום חושך ולא אור. וע"כ יש בחינת השתוות הצורה בנקודת הסיום של נה"י דנוקבא, אל הקלי'. וע"כ נבחן זה, שהקליפות מתדבקים שם. עי' אות מ"ט. (דף תק"ג אות כ"ו)

לו) התדבקות פב"פ:
כשיש לאו"א קומת כתר, שאז חכמה דאבא משפיע לחכמה דבינה, נמצאים או"א דבוקים פב"פ מראשם עד סופם, כי אז נבחנת אמא לבחינת אור החכמה כמו אבא. ונמצאים או"א בהשתוות הצורה, המכונה דבקות, כנודע. אבל כשנופל הקומה לבחינת גוף, שאז רק בינה דאבא משפיע לבינה דאמא, אז אין אמא כולה בחינת חכמה כמו אבא, משום שאינה מקבלת רק מן בינה שלו וניכר הפרש ושינוי צורה מאמא לאבא, וע"כ זווג דחכמות דאו"א נקרא התדבקות גמור פב"פ. אבל זווג דבינות דאו"א, נקרא קצת דבקות דפב"פ, משום שמקבלת עכ"פ מבינה דאבא, שיש בה הארת חכמה קצת, אבל אינה התדבקות גמור. כמבואר. (דף תק"כ אות מ"ב)

יז) התהפכות פנים למטה (דף ש"ה באו"פ ד"ה ואז הכלי):

היותר עב שבדופן הכלי מכונה פנים, משום שהזווג העליון נעשה עליו , והאור נמשך על ידו , אבל החלק שאינו עב כל כך , מכונה אחור , משום שהוא אינו פועל בהכלי . ואם האו"פ מסתלק מהכלי והכלי מקבל אור מקומה נמוכה , שאין קומה זו מתאימה לפי מדת העביות שבכלי הנה אז יקובל האור ההוא בהחלק שאינו עב כל כך , המתאים לאותה קומה ונמצא עתה שהופך פניו למטה , שהחלק העב שבכלי מתבטל , ואחוריו למעלה , כי החלק האחור שבכלי נעשה עתה למקבל האור . למשל אם הכלי הוא של בחי"ד , והאו"פ דבחי"ד נסתלק , והכלי מקבל אור מבחי"ג הסמוכה לו , הנה אין הכלי מקבל אותו אלא בהחלק שאינו עב כל כך שנקרא אחור הכלי , דהיינו בעביות דבחי"ג שישנה שם , ונמצא האחור נעשה לפנים של הכלי , ומדת הפנים שבו שמקודם , מתבטלת , ואינה פועלת עתה כלום בהכלי , וזה מכונה שהפך פניו למטה.

לח) מהי התחדשות הנשמות.
השפעת המוחין דג"ר אל הנשמות נבחן להתחדשות נשמות, משום שכבר היו בהם אלו המוחין בעת הגדלות דנקודים, ולפני חטאו של אדם הראשון אלא שנסתלקו המוחין מהם שנית באדה"ר, שחזרו ונסתלקו ממנו בסוד נשירת אברים דנשמתו. כמבואר בחלק ח' בסופו ע"ש. (אות ד').

סה) מהו התחלקות הגוף על החזה.
עי' לעיל תשובה ל"א <ב' חלוקות בגוף מהחזה שבו>.

מח) התחלקות הדעת לאדרין ואכסדראין:
בעת הגדלות דז"א, לאחר העיבור ג' הנה אז יש זווג במוח הדעת שלו, המעלה או"ח עד החכמה, ומוציא הארתו לחוץ אל הבינה, ואז מקבל הדעת הארת חכמה, בתוך החסדים שלו, וכן מתהפך ממעלה למטה ומשפיע אותה הקומה אל הגוף. ואז מתחלק הדעת לאדרין ואכסדראין, כי חג"ת שהם בחי' אדרין, שפירושם חדרים פנימים, הוא משפיע בחינת חסדים מכוסים, כי הארת חכמה אינה מתגלית עד החזה דז"א, אלא רק מחזה ולמטה, הנקרא אכסדראין, שפירושים חדרים חיצונים, ששם מתגלה ההארת החכמה שבדעת. וז"ש בזוהר, שהדעת מתפשט אל הגוף וממלא אדרין ואכסדראין דגופא. דהיינו שמתחלק לב' בחינות כמבואר. (א' רכ"ב אות רמ"ד).

סו) מהי התחלת העליות דשבת.
התחלת העליות דשבת, היא בע"ש בשעה חמישית בסוד ה' יתירה דיום השמי. עי' לעיל תשובה ס' <ה' יתירה דיום השישי>. (אות ע"ז).

יח ) התכללות (דף שנ"ז באו"פ ד"ה אמנם):
ב' אורות מב' בחינות יוכלו פעמים להכלל ולהתיחד זה בזה, ומקבלים הארה זה מזה כמו בחינה א' . וזה יצויר בג' אופנים : או ששניהם בלי כלים, דהיינו זו"ן שעולים אל הראש ונכללים שם בב' הזווגים. או ששניהם בב' כלים, דהיינו בהתפ"ב, שזו"ן נכללים שם בהארת כתר וחכמה בהיותם בב' כלים דבחינת כתר . או בהבחינה הב' של התפשטות, שנקראת פרצוף הבינה דא"ק, שזו"ן דכתר יש להם שם רק כלי א' ומקבלים הארה זה מזה .

החסד של הרוח הוא בכלי הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד.
וז"ס התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלאהנזכר בספר הזוהר (ש"ה פ"ו ע"ח).

לט) מהי התכללות או"א במזלא.
הנה או"א דאצילות נשרשים בבינה דא"א, דהיינו בגרון שלו, להיותם בקומת ס"ג שבחינה עליונה היא בינה דאורות. כנודע. והנה בינה זו שאו"א נשרשים בה, היתה בראש דא"א בעת יציאת המוחין שלו ברדל"א, אלא לעת לידה נתתקן הרדל"א במלכות דצמצום ב', וע"כ נתקן הח"ס דא"א בנוקבא בסוד נוקבי עינים, והוציא הבינה לחוץ מראש אל הגרון. ונודע, שאין בינה דא"א זו חוזרת לראש ואינה משגת שוב קומת חכמה זולת ע"י המ"ן דשערות, הבאים מבחי' המלכות דצמצום א', שהם היו משמשים לקומת א"א בעת יציאתם ברדל"א בסוד מ"ן ולבושי מוחין, אלא שיצאו משם לעת לידה בסבת המלכות, דצמצום ב', שנתקן בהם הרדל"א, כנ"ל. ועתה שבינה חוזרת לראש, הנה בהכרח שגם השערות חוזרים למקומם הקודם, לשמש למ"ן וללבושי מוחין כמקודם לכן. הרי שיציאת השערות מן הכלים דמוחין להיות למקיפים ויציאת הבינה מראש דא"א להגרון, הם ענין אחד, הן בעת קטנות, והן בעת גדלות. כי בקטנות ירדה הבינה לבחי' גרון וגוף דא"א, וכן השערות יוצאים ונעשים לכלים חיצונים ומקיפים, וכן בגדלות כשחוזרים השערות לראש חוזרת גם הבינה למעלתה הקודמת להכלל עם החכמה פב"פ. וענין זה מגיע ג"כ אל או"א דאצילות, שקומתם תלויה בבינה זו דא"א, לפיכך, נמצאים גם הם בחינה אחת עם השערות הן בקטנותם והן בגדלותם, כנ"ל בבינה דא"א. וז"ס דאו"א בדיקנא אתכלילו, כי קומת ע"ב שלהם תלויה לגמרי בדיקנא, שבקטנותם, הדיקנא נבחנת להם לבחינת מקיפים בלבד, ואין להם אלא בחינת גוף דא"א בלי שום אחיזה בראש שלו, מחמת בינה דא"א שיצאה לגרון שהיא בחינת גוף. וכשעולים המזלין לשמש למ"ן בעת חזרת הבינה לראש דא"א, אז משיגים או"א קומת ע"ב שלהם. הרי שבחינת ע"ב שלהם כלולה לגמרי בדיקנא. (אות ק"ה).

מ) מהי התכללות הגרון בסיום לחיי הראש.
בעת הזווג דנשיקין דא"א בפה שלו להוציא קומת ע"ב לאו"א, שנבחן אז שהדיקנא שלו התלויה בסיום לחיי הראש שלו העומד במקום ג"ר דעתיק, היא נשפלת ובאה למקום החב"ד שלו הנעשים מגרון וחג"ת, כנ"ל בתשובה כ"ו. ע"ש. הנה ירידת הדיקנא הזו נבחן ג"כ לבחינת התכללות הגרון בסיום לחיי הראש דא"א, כלומר שכלפי החב"ד דא"א שהם הגרון וחג"ת שעלו, נבחן הזווג הזה דא"א לבחינת עליה והתכללות בהח' תיקוני דיקנא התלוים בלחיי הראש דא"א העומד במקום ג"ר דעתיק. כי בהתחשב כלפי הח' תי"ד נבחן שיורדים ממעלה למטה, מקומה כתר שבג"ר דעתיק, לקומת ע"ב שבגרון וחג"ת הנעשים לחב"ד. וכלפי הגרון וחג"ת הוא עליה, כי עלו מקומת ע"ב שבמקומם ונכללו בסיום לחיי הראש דא"א הנמצא בקומת כתר במקום ג"ר דעתיק. (אות ק"ו).

מג) מהי התכללות הוד בנצח.
עי' לעיל תשובה ו' <ב' מלכים בכתר אחד>. (אות נ"ז ונ"ח).

כ) התכללות הספירות (ח"ב הסת"פ צ"ז):

הספירות נכללות זו מזו ב"דרך מעבר" (עי' לעיל תשובה ט"ו), ובהיות שהע"ס דאור ישר, הנמשכות מכתר עד מלכות, אי אפשר שיופיעו במדרגה, זולת בהתלבשותן בע"ס דאו"ח, הנמשכות ועולות ממלכות עד כתר, הנה אין לך ספירה מהן, שלא תהינה בה ב' ספירות מבחינת עצמה: אחת דאור ישר, ואחת דאור חוזר. ועוד שמונה ספירות, שנתכללו בה בדרך מעבר, שמקצתן עברו בה בדרך מעבר ממעלה למטה, ומקצתן עברו בה דרך מעבר ממטה למעלה.

מט) התכללות הפרצופין:
הנה הפרצוף דעובר הז"א, מתחלת לידתו, עוד אין לו קומת נה"י בשלימות, אלא רק נה"י דנה"י. פירוש שהט"ס שלו שהם בקומת נה"י, אין שם בכל ספירה רק שליש א' משיעורו. כי בקו ימין שהוא חח"נ, יש לו בהם, רק השלישים התחתונים, שהם: נצח דחכמה, ונצח דחסד, ונצח דנצח. וכן בקו שמאל בג"ה, יש לו רק הוד דבינה, והוד דגבורה, והוד דהוד. וכן בקו אמצעי דת"י, יש לו יסוד דדעת, ויסוד דת"ת, ויסוד דיסוד.
ואח"כ כשמשיג פרצוף היניקה, שהוא קומת חג"ת נה"י, שהוא ג"כ על אותו הדרך שנתבאר בפרצוף העיבור, דהיינו ב"ש בכל ספירה מט"ס דג' הקוים. שהם: חסד נצח דחכמה, וחסד נצח דחסד, וחסד נצח דנצח. ועד"ז ב"ש בקו שמאל, שהם גבורה הוד דחכמה וכו'. וכן ב"ש בקו אמצעי, שהם (דעת) ת"ת דדעת, (ודעת) ת"ת דת"ת, וכו'. ואחר שנשלם הפרצוף הזה דיניקה, הוא מתלבש בפרצוף דעובר, מחזה ולמטה. והנה אז הם נכללים זה בזה, ומשיג גם הפרצוף דעובר בחינת שליש אמצעי לכל ספירה מט"ס שלו, שהם: בחינת החסד בכל ספירה דקו ימין. ובחינת הגבורה בכל ספירה דקו שמאל, ובחי' הת"ת בכל ספירה דקו אמצעי. ויש לו עתה בכל אחד מהם ב"ש, כמו הפרצוף האמצעי.
וכן אח"כ כמשיג פרצוף הפנימי, שהוא קומת חב"ד, הנה אז הוא מתלבש תוך פרצוף אמצעי מחזה ולמטה שלו. ואז נכללים כל ג' הפרצופין זה מזה, ומשיג גם פרצוף היניקה השליש עליון בכל ספירה מט"ס שלו, ויש לו עתה ע"ס שלימות, שיש בכל אחת ג"ש. וכן גם פרצוף העיבור משיג השליש עליון לכל ספירה שלו, ויש לו עתה ג"ש נה"י בשלמות בכל ג"ש: בחח"ן בג"ה דת"י, דנה"י. וכן פרצוף היניקה. הרי נתבאר, איך הפרצופים נכללים זה מזה, שע"י זה הם משיגים את תשלומיהם. (א' ר"ו מאות ר"ז עד אות רט"ו).

מקורומזו"נ דכתרהנ"ל אחר שנזדכך במסע הב' (ע"ע מול"מ). כי אז נעשה שינויבזווגזו"נדכתרכי גם אח"כ שעלו אליו החו"ב למ"ן ויצא בו אור חדש, הנה הנקבה אינה מקבלת אור החדש הזה אל הכלי שלה אלא שמתלבש בכלי דזכר ואז נכלליםהזו"ניחדבכליא'דזכר, ואין כאן בחי' ד' רוחין דאהבה כנ"ל בנ' כליםאלא הנוקבא נכללה בהזכר וגם קומת נוקבא נחסרה מג"ר ואין לה אלא ו"ק כמו הזכר.

מקורו מזו"ן דכתר דעקודים בהתפ"ב (ע"ע מול"מ). אשר הרשימו דטעמים שנשאר בכלי דכתר ה"ס הזכרדכתר, ואע"פ שאין בו אלא ו"ק בחוסר ג"ר כי ט"ר שלו נשארו בהעליון מ"מ אור הו"ק שלו הוא גדול לאין קץ, ואור החדש דקומת חכמה שנתפשט עתה להפרצוף הזה המכונה התפ"ב ה"ס הנקבהשלהכתר.ואור הזכר יש לו כלי מיוחד מחלק הרשימושנחשכהביותר, ואור הנקבה יש לו כלי בפ"ע מסוד הכאתאורהחכמהבהרשימו, וכשהם מזדווגים אז נכללים זה בזה בסוד ד' רוחיןאשר הזכר נכלל מרוח הנקבה ג"כ (ויש לו רוח דידיה ו"ק) וגם רוח דנקבה הג"ר שלה ונעשה פרצוף שלם ג"ר וו"ק. ועד"ז גם הנוק' כלולה מב' רוחין דידיה ודידה ואוד הגדול של ו"ק דזכר ניתוסף על אור ג"ר של עצמה ואז קונית הגדלות בתכלית.

     ה"ס עלייתםבהיכלהעליוןומשמשיםבהכליםשלעליון, אשר אז יש להם בי מיני התכללות:
     א' הוא התכללותנוקבאבדכרשאז מעלת שניהם שוה לגמרי, משום שאין הכלי שלה עמה שבגללה היא פחותה מזכר והבן שה"ס רוח אחד.
     ב' הוא התכללותדכרבנוקבאבהיותה גדולה, היינו כי יש לה ו"ק דזכר כמותו ממש ונוסף לה בחי' ג"ר המיוחסים רק אליה וע"כ נכלל בה הזכר לגמרי, והיינו ג"כ בבחי' רוח אחד משום שאין להזכר אותו הכלי שישנהו במעט מהנוק'. ודע שעיקר השינוי הוא מכח הכלי ואין להאריך.
     ומקורו מזו"נ דכתר הנ"ל בשעה שעולים למלכות דראש (או"א). שאז נעשה רק הזכר למ"ן בבחי"ד דראש שה"ס רשימו דבחי"ד ולא הנוקבא שה"ס בחי"ג, אמנם להיותם בלי הכלים שלהם אין ניכר השינוי של הנוקבא כלל וכלל וע"כ נכללה הנקבה בהזכר לגמרי.
     ואח"ז שיורד הטבור המזוכך לשורש ממקום החוטם להפה, אז יכול המסך דחוטם לעשות זווגדהכאהויוצא האור דבחי"ג דהיינו קומת חכמה, ואז מגיע האור הזה רק להנוק' לבדה כי היא בחי"ג והזכרמתבטלונכללבנוק'לגמרי.
     וכשיורדים משם למקומם באה הנוק' עמו לכלי אחד של זכר ואינה חוזרת עוד לכלי דידה שה"ס ה'דכתר, ושניהם בכלי אחד ביודדכתר.והוא מטעם שכבר נתרשמה מבחי"ד בהיותה בפה דעליון וקבלה מכתר עליון של ראש, ואינה יכולה עוד לבא לכלי דה' שה"ס בחי"ג ע"כ אין לה הג"ר שקבלה בהיכל עליון ושוב נעשים שניהם בחי' ו"ק. (ע"ע התכללות זו"נ בכלי אחת).

מד) מהי התכללות נצח בהוד.
אין ב' הנוקבין דז"א נעשו לאחת אלא מכח התכללות נו"ה זה בזה, כי אז מקבלת הנוקבא הקטנה שהיא בחינת הוד לבחינת נוקבא הגדולה שהיא מלכות דנצח. עי' לעיל תשובה ו' <ב' מלכים בכתר אחד> וז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'>. ויש הפרש בין המוחין דאחור להמוחין דפנים. כי במוחין דאחור נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונעשים ב' הנוקבות לאחת. כנ"ל. אבל במוחין דפנים נבחן לבחינת התכללות נצח בהוד, כי הנוקבא הקטנה אינה נכללת אז בנצח דא"א, ונמצא נוקבא הגדולה שהיא מלכות דנצח, שהיא מקבלת בחינת נוקבא הקטנה שהיא הוד. (א' תרצ"ב ד"ה וההפרש).

     הכוונה על ע"ס דרוח שאינם כסדר הכלים, כי החסד של הרוח הוא בכל הגבורהוהגבורה של הרוח הוא בכל החסד, (ע"ח ש"ה פ"ו) (ע"ע מול"מ מסע ח'). אשר במטי בחו"ב מטי בחסד ג"כ ובלא מטי בחו"באלאבכתר מטי בגבורה ולא בחסד.
     ונתבאר שם ההבחן בין אור דכתר לאד דחו"ב, אשר האור דכתר ה"ס זווג מכח הרשימו דטעמים דהתפ"א העומדת בכתר בקו ימין בסוד זכר דכתר, משום שה"ס שירי עביות דבחי"ד החשובה לאין ערך על אור דהתפ"ב החדש וה"ס דינא קשיא, כלומר למטה בתחתונים, מה שא"כ שם באור הזווג הרי קומתה בחי' כתר עליון דא"ק פנימי וע"כ ה"ס קו ימין וזכר, ואור החו"ב ה"ס אור דהתפ"ב הבא לשם מחדש שה"ס קו שמאל והנקבה דכתר. (ועד"ז גם בחכמה ע"ש במסע ב').
     ולפיכך בשעה דמטי בכתר ומתעוררת רשימו דטעמים היה צריך להתפשט אל כלי החסד דז"א, כלומר לבחי' דכר שבו ולקו ימין כמו שהוא בכו"ח. וכן בשעה דמטי בחו"ב שה"ס אור החדש דהתפ"ב היה צריך להתפשט לקו שמאל דז"א לנקבה, דהיינו לכלי דגבורה כמות שהם בכו"ח, אמנם לא היה כן אלא שנתהפכו, כי בשעה דמטי בחו"ב נתפשט האור לחסד דז"א לקו ימין, ובשעה דמטי בכתר נתפשט האור לגבורה דז"א דהיינו לקו שמאל, דהיינו בהיפך ממה שהם בכתר ובחכמה עש"ה.
     ויש כאן ג' דברים הגורמים אל שינוי מצב האמור, הא' היא משום אמו דז"א דהיינו הבינה, כי גם בה עומד אור החדש בימין לזכר ואור הרשימו דטעמים עומד לשמאל דהיינו נקבה, אלא בה לא נבחן זה לשינוי מצב משום דאור החדש והזכר הזה הוא אור הנולד מרשימו דחכמה, כלומר הזכר דחכמה הגבוה בקומה א' יותר מהרשימו דטעמים דבינה, וע"כ ודאי הוא חשוב יותר מהרשימו דטעמים דאור הבינה אע"פ שהוא מהתפ"א, משא"כ בז"א דשניהם ממתם שוה כמדרגת ז"א שאין הבינה נותנת לו האור רק בהפיכת פנים שפירושו בהזדככות דבחי"ב (ע"ע מול"מ) אלא בבחי"א שהוא אמת ז"א, א"כ ודאי שהרשימו דטעמים דהתפ"א חשוב בו יותר מאור החדש הנמשך מהבינה והוא צריך להיות בימין בכלי דחסד, אמנם עכ"ז ודאי כח אמא על ז"א וגורמת שאור החדש יקח את הימין.
     גורם ב' הוא, משום דברשימו דטעמים נמשך מסופו אחיזה לדינין ולקלי' וע"כ בכתר וחכמה שהחיצונים אינם מגיעים אפי' לענפים התחתונים שלהם ע"כ אין זה שום גרעון וע"כ תופסים בחי' הזכר והימין שחשובים הרבה יותר מהאור החדש דהתפ"ב, משא"כ אצל הז"א אשד בענפים התחתונים המשתלשלים הימנו יש אחיזה גדולה לרשימו זאת דע"כ נק' דינא קשיא כנ"ל, ולפיכך אור החדש דהתפ"ב שהעביות שלו נמשך מהבינה שה"ס דינא רפיא כמ"ש שם, והוא הממתק את הדינא קשיא, ולכן אור המחודש דהתפ"ב ה"ס הזכר והימין.
     וז"ס התכללות ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא, כי מתוך ההתחלפות הזה שאור הזכר דכו"ח בא בשמאל דז"א בכלי הגבוה ואור הנקבה דכו"ח בא בכלי חסד דז"א לשמאל כנ"ל, נעשה התכללות ביניהם ונכללו זה מזה, שאז יש ריוח גדול כי הדינא קשיא שבאוד הזכר נמתק בדינא רפיא ואין אחיזה ופחד מחיצונים, והאר הגדול הרבה יותר שיש באור הזכר העליון יכול לשמש בז"אבלישוםפחדעוד, כינמתקבדינא רפיא כאמור. וז"ס התחלפותהאורותדנה"י דאו"א בהתפשטותם לחג"ת דז"א, שמ"ה דאו"א בב"ן דז"א וב"ן דאו"א במ"ה דז"א עש"ה, שנמשך מהנ"ל, כי הנה"י המה הפוכים מחג"ת. (עי' מסע ח' במול"מ).

מ) התלבשות (ח"ג פי"ב אות ג'):
כל אור צריך להתלבש בכלי ואין אור בלי כלי. עיין במלה "דרך מעבר".

    מצמצום ולהלן ואילך, אין אור העליון נאחז בתחתון זולת מפאת הקשיות שבהמסך שבפרצוף, שע"כ הוא מעלה או"ח ומלביש את אור העליון, באופן ששיעור אחיזתושלהתחתוןבאור העליון, הוא לפי גודל קומתו של האו"ח. הרי שאין לך שום הארה בהעולמות שלא יהי' נבחן שם בחי' התלבשות, כי אור העליון מוכרח להתלבש באור החוזר כאמור. אמנם ב' אורות אלו נחשבים לאור א'.
    מלבד זה נבחן התלבשות כל אור בכלי, (ע"ע כלים). וכ"ז הוא בפרטות, כלומר בהארה יחידה בפרט האחרון שאפשר להפרט, נבחן שם ב' מיני אורות המלובשים זב"ז, שהם או"י ואו"ח כנ"ל. וגם צריכים שניהם להתלבש בכלי, באופן שיש כאן ג' בחי': דהיינו, אור ישר או"ח וכלי, שמתחברים להארה פרטית יחידה.
    אמנם עיקר ההתלבשות נבחן בבחי' פרצוף, שאין לך פרצוף שלא יהי' נבחן בו כ"ה בחי' התלבשות של הארות זה על זה. שמתחילה נבחן בו ה' מדרגות געסמ"ב המלבישים זל"ז זה למטה מזה, וכל אחד ואחד מהם נבחן בה' הארות המלבישים זל"ז בקומה שוה, (ע"ע: התפשטות, התלבשות לקמן, מלבוש, פרצוף ).

כה) התלבשות בכח:
עי' הגבלה בכח.

כו) התלבשות בפועל (ח"ד פ"א או"פ סעיף ל'):
כל הנעשה בזווג דהכאה של אור העליון במסך שבמלכות של ראש, דהיינו דחית האור ממלכות ולמטה, והלבשת האור לט"ס ממלכות ולמעלה, אין זה נגלה שם בפועל, רק במסך שבמלכות דגוף, שנקרא טבור, שמטבור ולמטה נדחה האור, ובט"ס שמטבור ולמעלה הוא מתלבש.

כה) התלבשות בקבין:
עי' תשובה ז' (בעלי קבין) (אלף כ"ט אות ל"ז).

התלבשות יורה התעלמות, דהיינו שהמלובש נעלם בסבת המלבישו כי ברוחניות אין ענין ריבויים חומריים אלא רק בסוד שינוי הבורה בלבד, וע"כ לא יתכן לומר שצורה מתלבשת בחברתה אם לא בבחי' הסיבה, למשל א"א מתלבש באבא היינו משום שאו"א עילאין הם הפכים לבחינתו, ע"כ הסתיר בחי' עצמו וגילה בחי' א"א, וזה מכונה שגוף דא"א נסתר ונעלם ומלובש באו"א, דהיינו בסבתם כמבואר. וכן או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א רצו לגלות בחי' שינוי צורה וע"כ הוכרחו להעלים צורתם וכו' עד"ז. וע"כ תבחין שיש העלמה בלבד ג"ר.

נודע שהתחתון יוצא במקום חסרון דעליון כדי לתקנו . גם נודע שמפה ולמטה דכל פרצוף מסתלקיםהאורות מסיבת ביטוש או"מ באו"פבשעת יציאתם מנקבאחדשהוא הפה, ולכן בא במקומו התפ"ב למלאותהכליםהריקים דהתפ"א, והנה התפ"ב האמר הוא נבחן לבחי' תחתון או בן להתפ"א הנבחן לו לאב ולעליון. ומתחילה נבאר ההפכיות שמאו"ם לאו"פ: ע"ע <הפכיות ביטוש מאו"מ לאו"פ>

מה) מהי התלבשות נה"י דאמא בנוקבא.
המוחין דנוקבא בעת שהיא פב"פ עם הז"א, באים ע"י התלבשות נה"י דז"א במוחין דנוקבא. כי היא מקבלת המוחין מהזווג הנעשה בראש הז"א על המלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א, כנודע. אבל המוחין דאחור דנוקבא, היא מקבלת מזווג דאו"א שעל המ"ן דמזלין. ונמצאים שנה"י דאמא נעשו מוחין אל הנוקבא, ולא נה"י דז"א. עי' לעיל בתשובה ו' <ב' מלכים בכתר אחד> (אות קי"ח).

כו) התלבשות ניכרת:
ההתלבשות ב ל' דצלם, נקראת התלבשות ניכרת. אבל התלבשות ב ם ' דצל"ם, נבחנת להתלבשות בלתי ניכרת. והוא, כי ה ם ' דצלם היא בחינת חסדים מכוסים, כי בגדלות המה נעשים לבחינת או"א עלאין דתבונה, וע"כ אינם ראוים להתלבשות המוחין בשביל ז"א, שהוא צריך לחסדים מגולים. אלא אחר שהמוחין דז"א יורדים ומתלבשים ב ל ' דצלם, הנעשים בגדלות לבחינת ישסו"ת, שהמה בחסדים מגולים, אז יש אל המוחין התלבשות גמורה, להיות הלבושים מבחי' חסדים מגולים בהתאם לבחינת המוחין דז"א. וע"כ נבחן להתלבשות ניכרת. (אות ק"ח).

    יש כאן ב' שורשים, כי משורשא"קכל ז"ת דעליון מתלבש בתחתוןדהיינו מפה דראש ולמטה, ומצד שורש הב"ןשאח"פיצאו לבר מראשלבחי' חג"ת ומפח ולמטח נחשב לנה"י, א"כ אין חעליון מתלבש בתחתון אלא בנהי"מ דידיה לבד.
    ועם זה תבין מ"ש הרב בע"ח פמ"ס ענף ט"ז אשר אין העליון מתלבש בתחתון זולת במלכותדמלכותשלו עש"ה. אענין, כי מטבור ולמטח נחשב למלכות דמלכות דכללותהפרצוף (ע"ע טבור).

מא) התנוצצות (ח"ג פ"ב אות ב'):
הארת האו"ח, מכונה תמיד בשם "התנוצצות" או ניצוצין.

מא) מהי התנוצצות המוחין לחוץ.
ב' בחינות זווגים יש בהארת מוחין דע"ב דל"ב נתיבות, בסוד עת רצון: א' הוא בעת יציאת המוחין ההם, שאז ע"י הארת ע"ב ס"ג יורדים הפרסאות לשעתם, והפרצופים עולים ונכללים זה בזה, שאו"א נכללים בג"ר דא"א וברדל"א, ע"י התכללות הגרון בסיום לחיי הראש דא"א העומד במקום רדל"א, כנ"ל בתשובה הסמוכה. שאז יורדת ה"ת למקום הפה, לבחינת מלכות דצמצום א' שבפה דרדל"א, ויוצאת על ידיה קומת ע"ב המגולה, דהיינו שהג"ר שלו אינם מתכסים ב ם ' דצל"ם הבאה רק ממלכות דצמצום ב' כנודע. אבל לעת לידת המוחין האלו, הנה חוזרת המלכות דצמצום ב' למקומה, וכן הפרסאות חוזרים למקומם, והמוחין מתלבשים שוב במל"ץ כנודע.
אמנם בהיותם במקומם נוהג זווג ב' הממשיך להארת הע"ב ההיא, אלא בדרך אחר, שנקרא התנוצצות המוחין מפנים לחוץ. כי אותם הג"ר דע"ב שנעלמו לעת לידה מסבת התלבשות המוחין ב ם ' דצל"ם, המה נעשו לבחינת מקיפים מחוץ לפרצוף, באופן שהג"ר דא"א שלא יצאו עמו בעת לידה, נשארו במקום הג"ר דעתיק מבחוץ ונעשו למקיפים למוחין דא"א. וכן הג"ר דע"ב דאו"א שלא יצאו עמהם בעת לידה, נשארו שם בא"א מבחוץ לבחינת מקיפים לאו"א. וכו' עד"ז עד הנוקבא דז"א. כמ"ש בתשובה מ"ב ומ"ג.
ובעת רצון, מאירים החוורתי והשערות לבחי' העטרא דגבורה שבמוחין, ואז יוצא הארתם לחוץ, ומכים בבינה דמקיפים שבעליון, שע"י זה נעשה זווג בחו"ב דמקיפים ומאירים הארתם לפנימיות המוחין לבחינת ה ל ' שבהם, דהיינו לדעת דמוחין, וכיון שהג"ר מלובשים ב ם ' דצל"ם אינם יכולים בעת הזאת להאיר את החסדים שלהם אל הדעת ואז חלק זה של החסדים שאין מוח הדעת יכול לקבלו, יוצא לחוץ מפנימיות הראש ומאיר על המצח של הפרצוף, בסוד תפילין של ראש. ויש בהם בחינת ד' מוחין חו"ב חו"ג, כי ענין הכאת הארת חכמה בחסדים ההם בעת שדחו אותם לחוץ, האיר בהם בחי' חו"ב דמקיפים. ובחינת עצמם הם חו"ג והם בחי' ד' פרשיות שלתפילין של ראש, וזווג הזה כיון שבא בדרך הכאות, ע"כ נקרא התנוצצות המוחין. כמ"ש באו"פ באורך. (אות קכ"א. וקכ"ג ובאו"פ א' תקע"ו ד"ה ובזה).

מב) התעבות (ח"ג פ"א אות א'):
השגת "הרצון לקבל" במדה מרובה.

לד) התעבות האור ומיעוטו:
ע"י התיקון של התלבשות במל"צ שנעשה באצילות, נתמעט האור חכמה מהג"ר דכל פרצוף, שנתקן ב ם' דצל"ם, וגם נתעבה בהשפעתו ע"י ה ל' דצל"ם, להיותו רק בחי' ו"ק דחכמה. כנ"ל בתשובה יא. א' ש"ד אות כ"א).

יד) התפשטות (תע"ס ח"א פ"א או"פ א'):

אור היוצא מכלל מאציל ובא לבחינת נאצל מכונה בשם "התפשטות" האור. ובאמת האור העליון אינו מתפעל משום זה, בדומה למדליק נר מנר שאין הראשון חסר, אלא על שם קבלת הנאצל מכנים אותו כן.

מג) התפשטות (ח"ג פ"א אות א'):
היינו האור העליון המתפשט לנאצל. אבל צריכים להבין בה, שהיא המשכה מבחינת הרצון שבנאצל ההוא, שממשיך אליו את "התפשטות" האור העליון לפי מדת ההשתוקקות שבו, כמ"ש זה היטב בח"א בד"ה המשיך, עש"ה, ובהסת"פ ח"ב, בד"ה עתה, ובכל ההמשך שם. ואין המדרגה נגמרת, אלא בב' בחינות התפשטות של אור א"ס, כמ"ש להלן במלת התפשטות ב'.

המלכות בהיותה מתפשטת נאחזיםבההקליפות, ובהסגירה את עצמהאין מי שיוכל לינק משם, וה"ס גן נעול אחותי כלהגל נעול מעיין חתום. והבן זה בסוד חותם בתוך חותם הצריך ליין (ע"ח ש"ה פ"ה).

    פירושו כמו התלבשות, אלא בהתלבשות המובן סובב על הכלי אבל התפשטות המובן סובב על האור העליון עצמו, כי באור א"ס לית מחשבה תפיסא ביה כלל שה"ס הכתר, אכן ע"י התלבשותו בחכמה יש לו התפשטות שה"ס אור החכמה (תוך מקוה).
    מתעבה בדרך התפשטותו: כי זה ודאי שאין שום אחיזה באור בטרם התפשטותו להתלבש, אלא אחר שנתפשט מתחיל להגלות העביות, וז"ס שכל ראשכלולמע"ס: כי העלם הג"ר הוא ודאי בסיבת גילוי עביות, שלא יתכן זה בהראש שיורה כתר וא"ס בטרם שנתפשם לגופא דפרצוף (ע"ד תוך מקוה), (ע"ע התפשטות הגשמיות לקמן). אשר לפי זה יכונה זה לבחי' תוך דהפרצוף, בסוד אורדעוה"ז הגשמיע"ד שאיתא בזוהר יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעוה"ב.

    ה"ע התפשטות אור העליון לזווג דהכאה על המסך, כדי לגלות איזו הארה ומדרגה פרטית בדוגמת בחי' הקשיות והעביות שנמצא במסך ההוא.
    א' . בכל התפשטות נבחן ב' מיני הסתכלות, כי מהסתכלות א' יוצאים ע"ס דראש שאינו מספיק לגלות כלים שתתקיים בהם ההארה, וע"כ להסתכלות ב' צריך כי אז נגמרים הכלים שהם ע"ס דגוף, ונמצא שאין התפשטות אור לאיזו מדרגה רק בב' הסתכלויות, דהיינו זווג א' לבחי' ראש וזווג ב' לבחי' הגוף כנ"ל, ועקר שם התפשטות נופל על ע"ס דגופא כי בראש אין לו גילוי כאמור.
    ב' . בכל התפשטות נבחנים ה' מדרגות כח"ב זו"ן המלבישים זע"ז בקומה שוה, משום שאו"ח העולה מהמסך מגביה לכל אחד ואחד מהע"ס עד קומת כתר.
    ג' . ומשום שנוהג הסתלקות אור אחר ההתפשטות (ע"ע הסתלקות). הנה האור בשעה שמסתלק מניח אחריו רשימות של חמשה כלים כח"ב תו"מ, שכל כלי מהם לפי ערכו כלול מה' מדרגות המלבישים זע"ז בקומה שוה. והטעם, כי טבע אורהעליוןשאינופוסעמלהאירוע"כ מתחילת התפשטות שהוא פוגש במסך ובחי"ד הרי עושה כל'דכתרוכשמזדכך לבחי"ג עושה כליהחכמהוכשמזדכך לבחי"ב עושה כלידבינהוכשמזדכך לבחי"א כלי דז"א, וכשמזדכך לבחי' שורש עושה כלי דמלכות. 
    סבתו: 
    הסתכלות א' והסת"ב: אין הסתכלות אלא להציל, (ע"ע מאציל) בסו"ה וירא ה' כי סר, אלא יש הבחן גדול בין הסתכלות הראשון הנוהג רק בסוד הכתר, (ע"ע ע"ס וע"ע כתר שם) כלומר בטרם שבא להתלבשות העצמות בכלים דהיינו בטרם שהיתה נקבה בעולם, (ע"ע או"ח מעילא לתתא) ובין הסת"ב דהיינו אחר שנתפשם האו"ח מעילא לתתא ונגלה אור הנקבה, אשר המאציל כדרכו עושה גם אז בחי' הכאה וצל על התחתון שבסו"ה חזות קשה הוגד לי. ולפיכך בשעה שהמה באים לבחי' או"חמעילא לתתא, דהיינו מחזהולמטהנמצאים בולטים בכל חסרונם. 
    הפרש מבין הסת"א והסת"ב: ותבין ההפרש הגדול שביניהם, כי הסת"א אין שם שום דיןולא לבד בשעה שהאו"ח מתתא לעילא, אשר אפי' בגופא ג"כ אין דין להיותו בחי' שורש בטרם שבא לידי הרגש וקבלה שה"ס אורהזכר, אלא אפי' באו"ח שמעילא לתתאג"כ אין שום דין מתגלה מסוד הסת"א, ואדרבה שה"ס התלבשות אוד החכמה והעצמות בכלים משא"כ האו"ח מעילא לתתא דהסת"ב אז מתגלה הדין לגמרי בכל שיעורו הנמצה בו, ולפיכך איןמחתךומסייםלהפרצוףזולתהמלכותבמלכותדגופא כי שם מגולה מקוםהפסוק והבן זה. ומכאן תבין הטעם שכל פרצוף מוכרח להתחלק על רת"ס, כי עיקר הפרצוף הוא אור הנקבה שבו, כלומר האו"ח הנמשך מעילא לתתא, וכיון שבאו"ח מעילא לתתא הבא מהסת"א אין שם עוד גילוי דין כנ"ל, לכן אינו יוכל לסיים זולת האו"ח מעילא לתתא דהסת"ב שנק' נה"י, ששם נגלח מקום החסרון והפיסוקכמבואר.

יט ) התפשטות א':
התפשטות יורה ירידת האור ממעלה למטה להתלבשות בכלים, וכל התפשטות מכונה בשם גוף. והתפ"א היינו הגוף דפרצוף כתר דא"ק, שהוא הגוף הא' שבעולמות .

    כל התפשטותהראשוןדע"סדגוףדרכולהסתלק כנ"ל ובמקומו בא התפשטות שניה המתקיים, והמה המכונים התפשטות א' והתפשטות ב'.
    א' מקורו מכח ההזדככותהמוטבע בהמסך כנ"ל.
    ב' כל התפשטות ב' מתמעט קומתו מהתפשטות הקדום בשיעור של מדרגה אחת.

    כבר נתבאר שכל התפשטות ה"ס או"ח היורדמפה דראש ולמטה להתלבשות בתחתון, והוא להיפך מהסתכלות, כי הסתכלות יורה על או"חהעולהומסתלק לשורשו מבלי להתלבש בתחתון, והנה כשיצא הראש דגלגלתא בסוד האו"ח מפה דראש ולמעלה על בחי"ד, הנה אח"כ נתפשט האו"ח הזה וירד והתלבש בגוף ע"ד ראש ותוך דמקוה, אמנם יש בהתפשטותהזה פו"אכי באחור יצאו ע"ס שלימות (ע"ע אבי"ע) שנמשך בסוד היה מתוך דמקוה שבחי"ד ג"כ מתוקנת שם, משא"כ בפנים לא מצאו כי אם ו"ק, אמנם מתוך שהיו קשורים זב"ז פו"א ע"כ נחשבים כע"ס שלימות.
    והתפ"ב , אמנם הוא אחר שנזדכך הבחי"ד בסוד אחור דגוף ובסוד הפנים נתפשט רק מבחי"ג (אומ"צ השלם) חזר אח"כ סוד הסיתום חסדים דבחי"ב שמתוך זה בא לבחי"א ולכתר ונעלם האור חוזר לגמרי, הנה אח"כ נעשה התפ"ב בבחי' פנים בלי אחור כי אחר הזדככות לא נגלה האחור.