מילון ערכים בקבלה

לז) מהו הלואה ושאלה.
יתבאר להלן בתשובה קל"א <שאילת כלים דלאה מרחל> וקל"ב <מהי שאילת כלים דרחל מלאה>. (אות ל"ג).

     ה"ס הנטיות ההפכיות, דהיינו פעם ברגל הימיני ופעם ברגל השמאלי, בסוד ימינא ושמאלא וביניהו כלה בקישוטין אזלא שנק' הליכות עולם, כי ע"י הליכות הללו זוכים לקבל פנירבובא"ה והיו עיניך רואות את מוריך. באופן, אשר קבלת פנים: איננה באה זולת בהקדם הליכות הנ"ל מרובות.
     רגלים : מלשון מרגלים שלפעמים מאמינים ולפעמים מפחדים, בסו"ה כי חזק הוא ממנו, אלא הצדיקים דביקים בגופא דמלכא, דהיינו מטבורולמעלה, ובזה קונים רגליםלדברמכח הקדושה, בסו"ה וישא יעקב רגליו, שהגוף נשא הרגלים. ובזה תבין סוד השמלהשלקחו שם ויפת לכסות ערות אביהם, בסוד אחורים: כמ"ש וילכו אחורנית וכו' ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו, דהיינו שהן ההליכות והן הקבלת פנים היו בסוד למפרע שנק' אחורנית, שבזה נתעורו החיצונים.

מו) המסו:
עי' להלן אות קל"ז (קפאון). (א' קל"ג אות כ"א).

לב) המעטת אור:
אם הכלי יורד למטה ממדרגתו, גורם זה, המעטת האור להכלי. כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו. (דף תפ"ז אות ד')

לז) מהי המשכה בסוד זווג.
המשכת המוחין, שיהיו לבחינת ג"ר בראש הנוקבא, נקרא המשכת המוחין בסוד, פרצוף, כלומר להיות לבחינת ג"ר אל הפרצוף עצמו. ואלו המוחין הנמשכים ליסוד הנוקבא בעת הזווג דפב"פ, אינם לבנין פרצוף הנוקבא עצמה, אלא רק למוחין בשביל הנשמות, והם נקראים המשכה בסוד זווג. (אות ק"ט).

לח) מהי המשכה בסוד פרצוף.
עי' לעיל תשובה ל"ז <המשכה בסוד זווג>.

יח) המתקה:
בהיות הכלים דב"ן פגומים מחמת השבירה, המה צריכים למיתוק, שפירושו הארת הזווג המגיעה אליהם ממ"ה החדש, שהיא ממתקת המרירות שבהם, דהיינו כחות הדין, שיש בהם אחיזה לחיצונים. (דף תרי"ט אות כ"ה ודף תרמ"ו אות נ')

    הסת"א ה"ס השגתהאורוירא ה' כי סר לראות ויאמר וכו', כנ"ל שזה היה לשרשיכליםשהרי כתוב ויסתרמשהפניו כי ירא מהביט. אכן משם יוצאים ע"ס של ראש כי כלהעתידנכללשמהבהתחלהאלאבליהתלבשותכי אין שם עוד שום כלי. וסוד הסת"ב ה"ס מ"ש ז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביטכי אז נגמרו הכלים ולפיכך המה נק' ע"ס דגופא.
    וע"ז תבין למה הסתלקות אינו נוהגבראש (ע"ע ע"ס), וגדרהאורשלהסת"א הוא באו"יביחוד, כי פעולת וחשיבות או"ח אינו ניכר עדיין וגדרהאורשלהסת"בהוא באו"ח (ע"ע משה).

לו) הסתכלות (ח"ג פי"ב אות א'):
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במסך שבכלי המלכות להעלות או"ח, מכונה בשם "הסתכלות", משום שאור המתפשט מהא"ס ב"ה, נבחן תמיד לאור החכמה, המכונה אור עינים או ראיה או "הסתכלות".

    ה"ס התפשטות אור העליון על המסך, ובסוד זווג דהכאה על המסך מעלה או"ח מהמסך ולמעלה ומלבנישו. אשר ה"ב כח"ב זו"ן נבחנים באור ההאסכלות ונק' ע"ס דאוד ישר ג"ע אח"פ, וה' נחי' כח"ב זו"ן הנבחנים באו"ח נק' ע"ס דאו"ח כנודע.
    הסתר פנים: וה"ס נבואת משה במראה אליו אתודעוארמז הדברים בס"ד מראה הסנה שכתוב וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה וכו' ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים ותמצא בכתוב הזה סוד הסתכלות: וירא ה'. וסוד הבלים היוצים דרך נקב' ראשבסו"ה משה משה. וסוד תיקון המסכים: בסו"ה ויאמר הנני. וסוד האמירהדהיינו דבר הנבואה: בסו"ה ויאמר אל תקרב הלום.

    מהעין לא נמשך הבל אלא הסתכלות לבד. פי', שסוד הבל הוא אור העצמות שנחשךעל הבינה מצד הפיכת פניה לחסדים להכתר, ואור חשוב זה קיבל הא"ח בסוד וירא אלקים את כנודע, וא"כ מתחיל החבלמןהאזןולאח"ו מהעינים.
    גם ז"ס שהראיה עצמה לא נמשך למטה אלא מאיר ממקומו בסוד או"מ, והוא משום שאחורים דבינה מכסין עליו כנ"ל, ואפי' אחר זווג דהכאה נשארה ההארה הזאת רק בבחי' מקיף לנר"ן ולא לפנימיותם והבן. (ע"ע הבלי אח"פ וע"ע אח"פ).

כג) הסתכלות א' :
עי' הסתכלות

    הסתכלות א' הם התפשטות הע"ס של ראש, שאינו מספיק לגלות כלים (ע"ע ראש). ולכן להאסתכלות ב' צריכים דהיינו התפשטות הע"ס של התוך (ע"ע תוך).
    הסתכלות : פירושו זווג, דהיינו הכאת אור העליון בהמסך, שזה מעלה או"ח, (ע"ע אור ההסתכלות).

לז) הסתכלות ב' (ח"ג פי"ב אות ה' ובאור פנימי אות ח') הוא:
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במלכות דגופא, דהיינו, שמזדווג בה בעת הזדככות המסך ממדרגה למדרגה, עד שמוציא הע"ס דזה למעלה מזה, מכונה זה, בשם "הסתכלות ב' ".

כאן כשחזר או"ח והעביות דבחי"ד הנה חוזר בכח הסתלקויות החזקות האלו ומגלה ע"ס דכתר, כנודע דאו"ח דבחי"ד מלביש עד הכתר מתחילה בהסת"א כמראש, ואח"כ בהסת"ב (סוד זו"ן דחיה) שה"ס אור דגדלות חכמה. ואח"כ חוזר ומזדכך ומופיע המסך דבחי"ב שה"ס העביות, אשר בזיכוכו נמצא שמעורר העביות דבחי"ד כנ"ל. אכן כייל לן הרב אשר רשימו דבחי' אחרונה נעלמת תמיד, וע"כ לא יכלה עתה העביות דבחי"ד לחזור ולהתעורר ומקומה נטלה העביות דבחי"א, כלומר אותה העביות המתבאר בסוד הטוטפות בין עיניך והבחי"ג שה"ס גדלות החכמה ויצא פרצוף ע"ב ונפסק על הטבור, כלומר שנתעלם הרשימו דבחי"ד. במלה אחת, שחזרו ונתחדשו אותן ב' הפרצופין הראשונים, (ראש ותוך דמקוה) כי גילוי הסתלקויות החזקות דבחי"ד (במקוה"נ ז"א דז"א) חזר ועורר הסת"א והסת"ב דכתר, (ע"ד שנתבאר בראש מקוה) והזדככותו כבתחילה מכח השלימות דחסדי דוד דכתר האניל לבחי"א ובחי"ג קטנות וגדלות דחכמה, והזדככות דבחי"ג עורר למסך דבחי"ב והזדככות דבחי"ב אמנם לא עוררה לבחי"ד כמבתחילה כי רשימו דבחי' אחרונה אינה מתעוררת עוד, וע"כ בא במקומה הבחי"ג בסוד מסך דטוטפות.

א) הסתכלות דרך אחור (דף ש"ו באו"פ ד"ה מסתכל):
כשנתבטל הפנים של הכלי , ועדיין הוא מקבל דרך אחוריו , למשל אחר שנתבטלה העביות דבחי"ד , והוא מקבל הארה דבחי"ג מהבחינה העליונה ממנו לתוך בחי"ג שלו , נבחן שמסתכל באור העליון דרך אחוריו , כי בחינה ג ' נבחנת לאחור כלפי בחי " ד. עי ' פנים ואחור דמסך.

לג) הסתכלות עיני או"א:
עינים הוא כינוי לספירת חכמה של ראש. וכשחכמה דאבא משפיע לחכמה דאמא, מכונה, הסתכלות עיני או"א זה בזה. והוא קומת כתר דאו"א. ובישסו"ת. כשהחכמה דיש"ס משפיע לחכמה דתבונה, הוא מכונה, הסתכלות עיני ישסו"ת זה בזה. והוא קומת כתר דישסו"ת. (דף תק"כ אות מ"ב)

לד) הסתכלות עיני ישסו"ת:
עי' תשובה ל"ג (הסתכלות עיני או"א).

לט) מהי הסתכלות עליון.
השפעת המוחין מעליון לתחתון מכונה. בשם הסתכלות עליון. כי ההסתכלות נמשכת מעינים, דהיינו מחכמה דראש הנקרא בשם עינים. כנודע. (אות צ"ג).

לח) הסתלקות (ח"ג פי"ב באו"פ אות ח'):
בכל מקום שיש הזדככות העביות של המדרגה, יש עמה בשוה "הסתלקות" האור והשפע שבה, כי מדת "הרצון לקבל" שבמדרגה, היא העביות שבה, ומובן מאליו, שבהעלם הרצון לקבל, נעלם עמו כל השפע המקובל בה, כי אין כפיה ברוחניות.

שורשו הוא בראש מקוה בסו"ה ויאמר ;משהמשה, וז"ס מ"ש בזוהר משה משה לא פסיק טעמא. פי', שתמיד ענינו אחד, וכמו :שורש בראש מקוה נעשו כל הכלי קבלה בסוד ההסתלקות המרובה משה משה, כן בכל המדרגות כלהכליםנעשובבחי'הסתלקות דוקא או בצלצלי שמע או בצלצלי תרועה. ובזה מובן המראה לטוטפות בין עיניך.

הסתלקות א' (דף שנ"ז אות ס'):
הוא הסתלקות האורות להמאציל שנעשה בפעם הראשונה בהעולמות שהוא בפרצוף הכתר דא"ק.

ה"ע הסתלקות האור העליון מפאת הזדככות המסך, (ע"ע הזדככות). ונוהג רק בהסתכלות ב' שנק' גוף ואינו נוהג בהסת"א שנק' ראש, (וע"ע ראש).

    (ע"ע הכאות או"פ ואו"מ) נתבאר שם איך כל מהותה של בחי"ד אינה רק קיבוץ דג' בחי' של עביותמג' בחי' הקודמים ובתוספות דעביותה עצמה. גם נתבאר איך הופעת האו"ח מתוך זווג דהכאה מבטל תיכף את כל עביותה דבחי"ב עש"ה. והנה נמשך מזה אשר גם הבחי"ד אובדת שיעור חשוב מהעביות שבה, דהיינו כל אותם חלקי עביות וקשיות שהיו בה מבחי"ב, שזה גורם להזדככות המסך וביטול הזווג דהכאה לגמרי, משום שבטל כח הקשיות והעיכוב ואין כאן עוד שום הכאה דאור העליון בהמסך, ואע"פ שמסיבת ביטול עביות דבחי"ב אינו נעלם רק מקצת העביות וקשיות דבחי"ד, אמנם אין ענין מקצת נוהג ברוחניותודומה כמ"ש נדר שהותר מקצתו הותר כולו, באופן ששיבת החו"ב פב"פ דהיינו התפשטותו של אור החכמה באו"פ אל הנאצל הוא נבחן למכה באו"מ, דהיינו שמבטל וגורע מחלקי העביות דבחי"ד והמסך עד שנעלם כולו ומתפרק הזווגדהכאח מהפרצוף,וממילא מתבטל כל האו"ח ועמו גם אור החכמה המסובב ע"י או"ח, וזהו המכונה הכאות או"מ ואו"פ זב"ז עד שמסתלקים שניהם מהנאצל כמבואר. ומה שנק' הכאות לשון רבים יורה שלא בפעם א' קרה ההסתלקות הזה האמור, אלא נבחן שהולך ומסתלק בסדר המדרגות כמ"ש בערך: הויה בריבוע.
     וענין הכאה מובן תמיד באורות ההפיכים זה מזה, וגם כאן האו"פ דהיינו אור החכמה מתעצם רק בכלים היותר זכים, דהיינו אחר ביטול האחורים כולו דבחי"ב ואו"ח מתגדל ויוצא רק מכלים היותר עבים: מבחי"ד קומת כתר, ומבחי"ג מתקטן לחכמה, וכו', וע"כ המה מכים ומבטשים זה בזה כמ"ש בהויה בריבוע ע"ש, שהביטוש הזה מתגלגל על ארבע קומות עד שהמסך שנק' או"מ מתלבש כולו ועמו גם אור החכמה שנק' או"פ ע"ש. באופן שאו"פ ואו"מ תלויים זה בזה ונדחים זה מזה.

     ונודע, שכל ענין הסתלקות האורות אינו נוהג בראש זולת בהגוף של המדרגה (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראש) דהיינו מפה דראש עד הטבור דאותו פרצוף, שהפה ה"ס המלכות של הע"ס דראש ובחי' כתר אל הע"ס דגוף, שממנח מתחילים הכלים להגלות, כי הע"ס דהסתכלות א' שנק' ראש המדרגה מגולים בלי שום כלים,כי הכלים נמשכים רק מבחי"ד דהיינו המלכות שלו שנק' פה, שמלכות הזאת מתפשטת בעביותה עצמה לעשרה כליםשהם ד' בחי': חו"ב וז"א ומלכות, ואח"כ מתפשט שם אור העליון לבחי' זווגדהכאהעל המסך המתוקן במלכות דמלכות הזאת הנק' טבורועולה או"ח ומלביש על או העליון המתפשט שם, ובזה נשלמו הע"ס דאו"י ואו"א דגוף הפרצוף. כלומר, שהעצמות מלובש בכלים.וה"ס הסתכלות חב' הגומר הכלים משא"כ הע"ס דאו"י ואו"ח שבהסתכלות הראשון שהמה למעלה מפה, כלומר מבחי"ד שהוא המלכות שבספירות ההם אי אפשר שיהיו להם כלום (עי' שם היטב).
      ובהאמור מובן, אשר ענין עליית המסךלמאציל הנ"ל הוא לבחי' המלכות של ראש שנק' פהשהואהמאציל ושורש כתר להתפשטות הגוףכאמור. והנה שם נמצאים הט"ס ראשונות שה"ס אור העליון המזדווג בהמסך המתוקן בהפה, שהוא מגולה לגמרי בלי שום כלי כנ"ל.
      ולפיכך בשעה שהמסך מזדכך לגמרי שנבחן שנתעלה לבחי' הכתר שה"ס הפה דראש, הרי אור העליון שוב פוגש בהמסךשעלה, ומתוך שבחי"ב דאור העליון נמצאת שמה בעביותה הראויה לה משום שבד' בחי' דראש לא היה שם שום הזדככות והסתלקות כלל (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראש). נמצא שהעביות דבחי"ב מתפשט בחזרה אל המסך, ומתוך שהמסך כלול בעצמו מג' רשימות חכמה בינה ז"א הנשארים אחר הסתלקות (ע"ע אור תגין) שכל טעם זיכוכם היה משום ההעלם של העביות דבחי"ב כנ"ל, (ע"ע הסתלקות א'). נמצא עתה אחר עליית המסך להפה של ראש שבחי"ב דאור העליון חוזרת שוב ומתפשטת אליו, אשר כל רשימותיו חוזרים ומתעוררים ומתחדשים בעביותם כמו שהיו בטרם ההסתלקות, ונבחן שהמסך קנה שם בחי' עביות דבחי"ג, אשר אור העליון המכה עליו מעלה קומת ע"ס דאו"י ואו"ח עד החכמה.
      אמנם נחסר מקומת כתר, והוא משום שבחי"ד שבמסך לא השאירה אחריה שום רשימו (ע"ע אור תגין) ואינה כלולה משום זה באותו המסך שנתעלה לפה וע"כ אינה יכולה להתעורר בסבת חידוש עביות דבחי"ב של ראש והן היטב.
      והנה נתבאר ענין הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע, דהיינו התעלות המסך בסדר זיכוכו מדרגא לדרגא עד שמגיע להפה שה"ס הכתר דגופא והמאציל, אשר משום זה חוזר ומתעבה ונעשה מוכשר לזווג עם אור העליון ומתפשט בהתפשטות ב' בשפע חדוה כמבואר.

    (מרשב"י בראשית דף י"א) כי כל ההבחן שבין ראש לגוף הוא משום שבראש אין כלים רק שרשים לכלים ובגוף יוצאים הכלים (ע"ע ראש). ונודע שכל אלו ההבחנות שאנו מבחינים בד' בחי' סל אור העליון אינם במהות האור העליון רק בדרך הקבלה של הנאצל (ע"ע אור העליון). ולפיכך הבחי"א והבחי"ב שהמה נבחנים לאב"א ושהבחי"ב מפסיקה משום עביותה על הבחי"א, כל הבחנה הזאת אמורה בדרך הקבלה של הנאצל.
    אמנם במהות האור העליון אין בחי"ב מפסיקה כלל על בחי"א, ולפיכך כל עוד שאור העליון לא נתלבש בפנימיות הכלים דהיינו בהיותם בע"ס או"י ואו"ח מהסתכלות הראשון שנק' ראש, אינו ענין כלל לומר שהאו"ח ה ע ולה משיב את החו"ב פב"פ ובחי"ב בטלה והלכה לה כנ"ל בערך: הסתלקות א'. כי שם בראש אשר החו"ב אלן מגולים אינם נמצאים באחורים כללואין שום הפרש בין אור דחכמה אל אור דחסדים, ולפיכך ענין הלבשת או"ח העולה על ע"ס דראש ומלבישו. הנה זה אמור שפועל בזה אשר אח"כ שיתפשט אור העליון אל הנאצל דהיינו אל כלי מלכות, לא תפסיק עביות הבינה על החכמה, אולם בט"ס ראשונות של ראש גופיה אינם צריכים לעזרת האו"ח שישיבו החו"ב פב"פ ותתבטל העביות דבחי"ב, משום דבחי"ב אינה מפסקת שם בהיותה עוד למעלה מכלים, באופן שבחי"ב נשארת בראש על תפקידה בהמשכת אור דחסדים כלפי קבלת הנאצל ואינה מתפעלת כלום לקבל איזה שינוי מתוך עליית האו"ח, כי האו"ח רחוק בתכלית מן האו"י להיות שורשו יוצא ומתחיל מתחת האורות, כלומר מבחי"ד הרחוקה מאור העליון של ראש מקצה אל הקצה בהיותה מוטבעת בתכלית הרחקה שלא לקבל מהאור העליון והיא ריקנית מאור העליון והיא בחינת חלל פנוי מצמצום א' ואילך, וע"כ אפי' האו"ח העולה ממנה נמצא מרוחק מאוד שלא יתכן כלל לומר ולהבחין איזה יחס משותף ביניהם. וזהו שאנו מכנים שאו"פ רחוק מהמקיףאו שהאורות קדמו לכלים.
    אלא אח"כ שכלי מלכות של ראש מתפשטת מינה ובה בע"ס להסתכלות שניה על המסך המתוקן במלכותדמלכותאשר אז נבחן אור העליון שיורד ומתפשט בד' הבחי' בתוך הד' כלים חו"ב זו"ן דהתפשטותעביותהמלכות (ע"ע כח"ב זו"נ). שמה מתחיל ההכר אחורים בין חו"באשר אור החכמה נפסקת ע"י עביותה של הבינה ואינה יכולה להתפשט בתוך הכלים ההם עד שנעשה זווג דהכאה והעלאת או"ח, ובזה נעשה יחס קרוב מאוד בין אור החכמה אל או"ח כי מתקשרים זה בזה, להיות אור החכמה לא יוכל להתפשט בלי עזרתאו"ח המלבישהוע"כ נעשה שם בחי' הכאת או"מ על או"פ ואו"פ על או"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ). עד שמסתלק האוי"ח ועמו יחד גם האור ישר, משא"כ בע"ס דראש ששם המה רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק כמבואר.

טז) הסתלקות ב' (שם):
היא הסתלקות השניה שנעשה בעולמות שהיא בפרצוף חכמה דא"ק.

     (ע"ע הויה בריבוע) הנה מקורה של הסתלקות הנוהג באורות העליונים הוא מפאת הזדככות המסךהגורם להתמעטות שיור קומה דאו"ח המכונה או"מ, שמיעוט קומח דאו"ח מושך אחריו שיתמעט ג"כ באותה המדהשיעור קומח של או"יהמכונה או"פ (ע"ע הכאת או"פ בוא"מ) . ודבר הזדככות המסך נמשך מתוך האו"ח עצמו שהמסך מעלה, כי האו"ח הזה העולה מאליו דהיינו מתוך הכאתו של אור העליון עליו, נבחן שהוא מבטלאתהמשכת חסדיםשבבחי"ב (ע"ע ד' בחי' דאו"י), היות שאותו האור דחסדים נמשך עתה בהנאצל מאליו מתוך ההכאה בהמסך, וא"כ נעשה פעולת הבחי"ב כמו פועל בטל, ולפיכך חוזר הבחי"ב למקורו לבחי"א ונעלם כל עביותהדבחי"ב, ובזה נפתח הבחי"א מאחורים דבחי"ב שיכול להתפשט בכל הנאצל (ע"ע הסתלקות א'). ומתוך שעביות דבחי"ב הוא השורש דבחי"ד ונותנת חלק אל עביותה, מובן מאליו שבהתבטל העביות דבחי"ב גורם להתעלם באותו השיעור מהעביות דבחי"ד, ונמצא שמזדכך המסך משיעור הקצוב אל בחי"ד שעי"ז מתמעט כח ההתנגדות שבה על אור העליון ונתקטן שיעור החוזק שבזווג דהכאה וממילא נתקטן שיעור קומה של או"ח העולה מזווג הזה. וקטנות קומה דאו"ח מושך אחריו קטנות קומה דאו"י כמ"ש שם, ומתוך שאין ענין מקצת נוהג ברוחניות ע"ד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ע"כ כיון שנעשה מקצת הזיכוך בהמסך מוכרח תכף להסתלק כולו ומתפרק לגמרי אותו הזווג דהכאה, שעמו מסתלקין כל האורות כמ"ש שם.
      הסתלקות ה"ס התעלות מסך: אמנם נבחן אשר גם בהמשך זיכוכו הולך ומקבל זווגים דהכאות -מאור העליון, שמשום זה יוצאים ונאצלים שם ג' מדרגות זה למטה מזה בהמשך זמן זיכוכו, שנק' קומת חכמה קומת בינה קומת ז"א. (ע"ע הויה בריבוע).
      ויש להבין, כמו בדבר זיכוך המסך אשר הגם שהאור הולך ומתעלם עכ"ז המסך כשהוא נבחן ביחסו עצמו הריהו הולך ומתעלה עילוי אחר עילוי כי כל החשיבותשבהעביותהוא ביחס זווג דהכאה והאו"ח. אמנם כלפי עצמו ודאי כל הזך ביותר הוא חשוב יותרולפיכך כשאנו מבחינים ביחס המסך כלפי עצמו אנו אומרים שהוא מתעלה במדרגות זיכוכו כלומר שנעשה יותר חשוב, וכשמזדכך לבחי"ג נבחן שעלה לבחי' ז"א שבאותו הפרצוף, וכשמזדכך לבחי"ב נבחן שנתעלה לבחי' בינה שבאותו פרצוף, וכשמזדכך לבחי"א נבחן שנתעלה לבחי' חכמה שבאותו פרצוף, ואח"כ שנעלם ממנו גם העביות דבחי"א ונתפרק כל הזווג דהכאה לגמרי, נבחן שעלה לבחי' הכתר שה"ס המאציל דאותו פרצוף מטעם היותו מזוכך לגמרי מכל ד' בחי' העביות בו והבן היטב.

מ) מהי הסתלקות השכינה ממעל לז' רקיעים.
אחר חטאו של אדה"ר, נשארה השכינה במצב של אב"א מחזה ולמטה. שהם ע"ס דו"ק בלי ראש. שהם בחינת רוח נפש לבד. וע"י חטאם דז' דורות מאדם עד אברהם, נסתלקה השכינה למעלה מז' רקיעים, שפירושו שז' הספירות התחתונות שבה נתעלו לג' העליונות שבה. שאז נשארה בבחי' נפש לבד, שהיא בחינת ג' גו ג'. (א' תש"ג אות כ"ח).

לה) העלאת מ"ן:
מ"ן, פירוש, גורם לזווג. והוא תמיד בחינת נה"י או זו"ן. כי הנקבה מתוקנת באור אחורים דאמא הדבוק רק באור דחסדים ודוחית חכמה. וע"כ אינה מחזרת פניה להזכר לקבל הארת חכמה, זולת אם יש לה איזה גורם המחייב אותה להדבר. וגורם הזה, היא בחינת הזו"ן, שהבינה יש לה קשר אליו להאירו בהארת חכמה, מכח היחס דבינה וזו"ן דאור ישר. וע"כ כשהזו"ן עולה אליה למ"ן, הנה אז תכף מפסקת האחורים שלה ומחזרת פניה אל החכמה, לקבל ממנו הארת חכמה. ונמצאת מזדווגת פב"פ עמו. (דף תקי"ג אות ל"ט. ובאו"פ דף תק"א ד"ה המדרגה הד')

אל תערב ענין העלם עם ענין התלבשות, כי התלבשות יורה שנעלם בסבת הבחי' המלבשתו, משא"כ העלמה יכול להיות בסיבת עצמו וכדומה. (ע"ע התלבשות לעיל).

הוא נוהג בעת הסתלקותהאורות דהסת"ב משום הכאתאו"מבאו"פ (ע"ע הכאת או"פ באו"ם). שהמסך מזדכך והזווג דהכאה מתבטל. אמנם נבחן שמסתלקעל סדר המדרגה (ע"ע הויה בריבוע). ויוצאים ד'פרצופיןזהלמטהמזהבהמשך עת זיכוכו, אמנם נק' אור הנקודות ואור אחורים, והוא משום דהמסך והאו"ח הם הולכים ומסתלקים מן התחתונים ואין ענינם להאציל אורות ופרצופין, ודבר אצילותם אותם המדרגות הוא מסבת אור העליון שאינו פוסק מתחתונים אפי' רגע עש"ה, וע"כ אין זה אור הפנים ורחמים משום שאחוריהםלתחתוניםכלומר, שאין המסך ואו"ח עומדים אז לקיים האור בהפרצוף, אדרבא שמזדככים ועולים לשרשם, דהיינו שפניהםלמאצילכלומר להזדכך לבחי' שורש ומאציל, ומאותו הרגע שהמסך שהוא עקרו של או"ח המלביש ומקיים להאורות מתחיל להזדכך, נבחן אשר האורות הפכו פניהם למעלה, כלומר להסתלק ולהזדכך עד שיבואו למעלה לשורש, משום שאין ענין מקצת נוהג ברוחניוכשרק מתחיל להזדכך מוכרח להזדכך לגמרי מכל עביותו, וע"כ נבחן שתיכף מסלק פניו מלהשפיע לתחתון.

     האו"מ ה"ס או"ח המקיף ומלביש את האו"י כמ"ש בשער הכונות בעלינו לשבח עש"ה. והכלי דאו"מה"ס המסךהמתוקן בכלי המלכות המעלה או"ח בסוד הזווג דהכאה. וכבר ידעת סוד המסךשהואסודהצמצוםוהגבולדכלהו פרצופין בסו"ה עד "פה" תבואולא תוסיף. ופה ה"ס הדיבור דאלתקרב, ובסוד שם אל המיוחד מאירים כל האורות העתידים בסו"ה לך לך וכו' הארץ אשר אראך (לעתיד) ואעשך שם לגוי גדול, אמנם ודאי שיש שם או"פשהרי כתוב ויאמר הוי' אל אברם שהוא לשון הוה, ונודע בפרצופי א"ק שאין שםשיתוף דב' הבחינות בחי"ד ובחי"בכמו בעולם התיקון, אלא בחי' כלי אחד וקו אחדבלבד שהוא מבחי"ד, גם נודע בסוד הזווג שה"ס הידיעה המוחלטת בכח המסך למניעת האור עד שעושה פיסוק. גם כל ענין האו"ח העולה ומלביש אינו אלא קיבוץ הניצוצין של האסתלקות האורות, (ע"ע זכר זווג).
     והנך מוצא אשר האו"מ והכלי שלו המה ממחשיכי האור ובסוד אל, אכן האו"פ הוא כולו אור מתפשט, וע"ד שאמרו ז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, שהסתרתפניודמשהה"סהאו"מ כנ"לותמונת ה' יביט הוא ודאי ע"ד או"פואין לך קצוות רחוקים יותר מזה. ולפיכך כשהאו"ח נמשך מעילא לתתאמפה דראש לגופא ששם כבר האו"פ מלובש בכלים גמורים, הרי ההן והלאו באים כאחד אלא ע"ד הפחשאסרהוא הפה שהתיר, ולפיכך המה בוטשים זה בזה עד שהאו"מ מתגבר מחמת שהפה הוא באמת כלי המיוחד לאו"מ דהיינו בחי"ד, וע"כ האו"פ מסתלק לשורשו.
     עוד דוגמא מעקדת יצחק שאמר לו הקב"ה העלהו לי לעולה על אחד ההרים אשר אומר (לעתיד שה"ס או"מ) אליך, גם אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (שהוא בהוה ובאו"פ), וכל שומע יבין שהמה הפיכים זל"ז בתכלית כי אם יעלהו לעולה אז יסתלק לגמרי כל האו"פ, דהיינו כל הכלל ישראל היוצאים מיצחק וגם שם אמנם האו"מ גבר והעלהו לעולה, אכן ניצול בקריאת המלאך אל תשלח ידך אל הנער וכו' שזהו כבר בחי' התפ"ב של נבואה ואינה דומה כלל להתפ"א כמובן אלא שז"ס ההזדככות.

שבאורות הסדר הוא שהתחתונים נכנסים מתחילה והיפוכו בכלים אשר העליונים מתגלים בתחילה, מתחילה כתר ואח"כ חכמה וכו' לא כבאורות שמתחילה בא הנפש ואח"כ הרוח ואח"כ הנשמה וכו'. ובזה תבין מ"ש (ע"ע ע"ס דחיה) בציור ע"ס דחיה, אשר בחי"א הוא אור ו"ק ובחי"ב אור הבינה ובחי"ג גדלות אור החכמה ובחי"ד סוד גילוי מלכותו על כל הארץ עש"ה. ותבין כי כל זה אמור בערכי האורות, משא"כ בערכי כלים יהיה בחי"א חכמה ובחי"ב בינה ובחי"ג אור ו"ק ובחי"ד מלכות.

לז) הפרדת הסיגים:
הה"ת דעביות, שנתערבה בז' מלכין קדמאין, שהיתה סבה לשביה"כ, כנודע, היא נבחנת לבחינת סיגים שנתערבה בהכלים דז' המלכים אלו, ולכן תיקונם הראשון הוא, להפריש מהם הסיגים הללו. ותיקון זה נעשה ע"י הארת אבא. ונקרא הפרדת הסיגים. עי' לעיל בתשובה ט"ו. (תתס"ט אות ט').

    וצריך שתדע שמסך דבחי"ג ה"ס מסך מעורב עם בחי"ד אלא בלי צורה מפורשה אלא כמו שהופיע באו"י דבחי"א בצורת הטוטפות, וכל ההפרש מבחי"ג לבחי"א הוא שעביות דבחי"ג גורם להסתלקות אור הפנים והראש וע"כ כחה יפה להמשיך הראש, משא"כ מסך דעביות בחי"א גורם להסתלקות ו"ק מפני שאור דחסדים אינם צריכים לראש, וע"כ אינו ממשיך רק אור דו"ק וע"כ אין שם הבל כמו באח"פ וע"כ נק' הבחי"אהסתכלות דק.
    הפרש מעביות בחי"ב לבחי"ג: וא"כ חוזר חוק ההזדככות הנ"ל גם על פרצוף ע"ב, מטעם מילוי תפקידו לבלי הוספה כנ"ל בסוד מה תוסיף לו, ואז מופיע פרצוף ס"ג על מסך דבחי"ב. וההפרש מבחי"ב לבחי"ג הוא, כי בחי"ג מעורב בכח דבחי"ד אלא נעלם בה בסוד שנפסק על הטבור ואין לו נה"י, משא"כ בחי"ב הוא סוד מי דקיימא לשאלה ואין לה מבחי"ד שום זכר לגמרי ובסוד ביאור היולי דחכמתא בלבד וע"כ יש לה פתרון, אלא מכח שדוחית לאור הפנים ע"כ כוחה יפה לאור הבחי"ד בצורתה להדיא כבחרושת הגויים. (ע"ע מסך דבחי"ב) (עי' היטב ד' בחי' המסך ותשכח ברירו דמלה).
    אח"כ כשהולך בדרגת זיכוכו והגיע על בחי"ב, כי גם בחי"ג שהוא עביות דכלי ז"א הנק' ו' דהויה גם היא נעלמה, הנה עדיין אור העליון אינו פוסק אלא ממשיך בהכאתו על המסך דבחי"ב הנשאר, אמנם מתוך שהעביות וכח התנגדות דהמסך נתקטן הרי נתמעט ג"כ כח דזווג דהכאה ועמו גם הקומה דאו"ח כנ"ל, ונבחן עתה שנאבד לו בחי' אחת נוספת דהיינו קומת חכמה ועמד על קומת בינה, מפני שחסר לו עתה ב' בחי' של עביות דהיינו בחי"ד ובחי"ג הנק' ה"ת וואו דשם הויה, ונשאר רק בב' אותיות י"ח.

(ע"ח ש"ג פ"ב) ה"ס בחי"ד נקודה דעוה"ז, חיצוניות וסוףלכלהעולמות.

     בל תטעה שרגלי א"ק במקום מדומה גשמי עומדים, אלא כל בחי' אחרונה של המלכות דהיינו דרגתה הג' החותכת גם על או"ח, נק' הר הזיתים בכל עולם ועולם. ויש כאן מובן עמוק בשם הזה שאין כאן המקום לפרשו. ומזה תבין שגם בהר הגשמי שלפנינו בעוה"ז הנק' הר הזיתים, יש לו ג""כ יחס שאול בשייכות לשם הזה, שזסו"ה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים.
      ועם זה אין שום חיוב שהמכנה את ההר הגשמי הזה בשם הר הזיתים שיהי' נביא או בעל השגה שהרגיש שייכותו לבחי' אחרונה דמלכות שמשום יחס הזה קראו כן, אלא יכול להיות שמכנה שם הזה היה איש גס ואפי' עובד ע"ז, והוא משום שהדיבור מתת אלקים הוא והוכן בהשואה אחת לכל מין האדם וע"כ כולם רק שליחי אלקים המה בהשתמשותם הזה. וכל ההבחן בין מכובד לשפל בשמוש של הדיבור הוא רק בערך הדעת, שבעל הדבור מרגיש בדיבוריו, אשר ההמון מרגישים הבנות קלי הערך בדיבוריהם, והמכובדים בעיני אלקים הוא מעניק אותם להבין סופי ההבנות שישנם בכל מלה ודבור.
      ולפיכך מובן שאם בעל השגה קרא שם ההר הזה ודאי שהבין שלימות הבנתו של השם הזה, ואם איזה נבזה קראו כן ודאי שהיה לו איזה הבנה מקלי הערך דהיינו שהזדמן לו איזה מקרה שראה שאדמתו יפה לזיתים או ראה שגדלים עליו זיתים מרובים וכדומה, סוף סוף שעשה שליחותו כחפץ המשלחו, כי הדיבור מעשה אלקים הוא בכל לשון שאתה שומע.

     מלשון הכתוב ולא יכנף עוד מוריך וכף. והר מלשון המהרהר אחר רבו (מורו) כאלו מהרהר אחר השכינה. וז"ס מסך דג"ר.
     וענין הר סיני: ה"ס מסך דו"ק, אבל הג"ר היו שם בשלימות וכמ"ש חז"ל שירדה בו שנאה לאומות העולם, שז"ס סיתום חסדים ובסוד היולי דעבידתא שנמשך משנאת הדת שכ"ז נגלה ובא מהסיתום חסדים.
     אין הרים אלא אבות: כלומר שורשים לכל זרע ברך ה', בסו"ה אשר יאמר חיוםבהר ה' יראהכי ע"י הרנעשה שר (משה ואו"ח וכלי קבלה).
     וז"ס הר ועיבור: כי הרה"ס מסך א' ועיבור ה"ס התכפלות ב' מסכים בבת אחת, ע"ד עזאזלשמשתלח בהמדבר והנשמה וחושך דמדבר מכסה ומעלים העזאזל (שיעור דבחי"ד). ואז מתתקן (שעיר דבחי"ד) אאב"ח הא"ל.

וזסו"ה גשה נא ואמושך בני, כי המישושהנמשך מהעור של הגוף הוא תכלית הבירור, משום שכל הכלים שבהגוף לוקחים חלק בבירור הזה, משא"כ חושי רשר"ד הרי כוחם צרורים רק במקומות מיוחדים וע"כ חושההרגשיפה מהם. גם ז"ס וימשחשךדהיינו בבירור הגמור שהוא חושך ולא אור והבן, אמנם אינו ארוך כלומר חסר קומה, שאינו מברר דברים הגבוהים דהיינו הגוונים והקולות והריחות וכו'.

    הוא ענין חושהמישוש (בסו"ה גשה נא ואמושך בני) כבגשמיות, וה"ס או"מהמכח על חמסךשבכלי מלכות ומיחד כל הכלים לאחד, באופן שכל ה' כלים שבפרצוף הנקראים מוחא עצמות גידין בשר עורנכנסים כולם ביחד בשוה באותח ההארה. והטעם משום שאו"י הנמשך ממוחא מכה על המסךשבעור הפרצוף, וע"ז עולה האו"ח מן העור ומגיע למוחא.
    ההבחן בין חושי רשר"ט לחוש ההרגש והמישוש הוא, כי הרשר"ט ה"ס ארוךוצרכלומר שכוחם ארוך ובירורם מגיע לכל הדברים, אמנם צר משום שלא כל הכלים של הפרצוף נכנסים בבירור הדברים רק מקומות מיוחדים, כמו עין אוזן חוטם חיך, וע"כ אין עוד בהם שלימות הבירור.
    משא"כ חוש המישוש הוא רחבשכל הכלים שבפרצוף נכנס בבירורם כנ"ל, אמנם קצרכלומר שאין כח הבירור שבהם מגיע לכל הענינים, דהיינו בירורים דגוונים וקולות וכדומה.

לט) הרחקה (ח"ג פ"א אות ד'):
עביות דבחי"ב דאו"י, מכונה בשם "הרחקה", על שם שבוחרת באור חסדים, ומרחקת עצמה מלקבל אור חכמה, וכן לאחר הצמצום נבחנת בחינת "הרחקה" מחכמה גם בבחי"ד, כי כל הצמצום והמסך שבה, הוא רק כלפי אור החכמה.

יח) הרחקה גמורה (ח"ב ח'):

כששינוי הצורה, גדול כל כך עד שמגיע להפכיות הצורה, הקצה אל הקצה, הוא מכונה "הרחקה גמורה".

יט) הריון:
כל הזווגים דקטנות נקראים בשם הריון ועיבור. (תקצ"ט אות ב'.)

יט) הרכנת הראש (ח"ב פ"ב או"פ ג'):

כשאורות דז"ת, משמשים גם בראש שנקרא ג"ר, כי האורות דג"ר הראוים לראש, חסרים שמה, מכונה "הרכנת ראש". כלומר, שהראש מושפל למדרגה שוה עם הז"ת שנקראות גוף.

סד) מהי הרכנת ראש.
המוחין דס"ג שאו"א משפיעים לצורך הבריאה, אינם מבחינת זווג דאו"א שבמקומם, דהיינו ממקום עמידתם בחג"ת דא"א, אלא שיורדים ומתיחדים עם ישסו"ת המלבישם מחזה ולמטה דא"א, ומתלבשים בזו"ן, שאז מלכות דאמא נוגעת בהפרסא שמתחת האצילות, ובדרך זה נעשה המוחין דאו"א, ויוצאים המוחין בבחינת חסדים מופרשים מחכמה. וזווג דאו"א נקרא זווג "דהרכנת ראש" כי הג"ר מורכנים ומושפלים להזדווג במקום נה"י דא"א, ובבחינת המסך הכלול בפרסא וסיום האצילות עי' לעיל תשובה נ' <ג"ר מבחינת עצמותם>. (אות קצ"ו).